רחמי החיות על צאצאיהם

אמא אני רעב גם קיומו של אינסטינקט ''מובן מאליו'' זה של האכלת הגוזלים, כדי שהאפרוחים לא ימותו מרעב, אין זה רגש של בחירה של האם אלא תוכנה מוטבעת ע''י החכמה העליונה (מתוך ''בשעה שיתבונן האדם'')

לא מכבר, כאשר צעדתי בשכונת עמישב אשר פתח תקוה, הבחנתי במחזה מוזר ביותר: כלב ענק מסוג הטורפים הידועים עומד ונוהם, ומולו ניצבת חתולה, המזדקפת על רגליה האחוריות ומנסה לשווא לשוות לפניה מראה מאיים. היא בפירוש ניסתה לאיים על הטורף ולהניסו מהמקום.

הכלב הוחזק ברצועה, אותה הוא משך כמטורף, פיו מלא ריר, ובעליו מתאמץ לאחוז בחוזקה בעמוד ברזל, לבל ייגרר אחר כלבו. הבטתי במחזה ולא עיכלתי את שעיני רואות: מנין ומדוע מוצאת לעצמה החתולה עוז לעמוד מול הטורף, ואינה נסה על נפשה ככל אשר יישאוה רגליה?

התקרבתי עוד יותר, כמובן תוך שמירת מרחק-הגנה ממלתעותיו של הטורף, ואז פענחתי את הסוד. בשיחים שמאחרי החתולה הזועמת, השתעשעו כמה גורי-חתולים פעוטים. אכן נודע הדבר.

החתולה-האם ביקשה להגן על גוריה. הגורים כמובן לא יוכלו לדעת את מסירות הנפש של אימם המגינה עליהם בחירוף נפש. מן הסתם, הם גם לא יודו לה לעולם. ושמא אף היא אינה נצרכת לתודה, ואינה מודעת לגודל המעשה אשר היא עושה. אינסטינקט שנטבע בה, יאמרו החוקרים.

''אדם'' תלמידי הרב רוזובסקי זצ''ל (מראשי ישיבת פונוביז') מספרים, שכאשר ניגש אל הרב סבא ''טרי'' ובישר לו על הולדת נכדו או נכדתו הראשונים היה מברכו: ''מזל טוב לך, נהיית אדם''. לפליאת הסובבים הסביר הרב;

 ''הבורא יתברך נטע בכל בעלי החיים תכונות ואנסטינקטים בעזרתם יטפלו, יאכילו, ירחצו, וילמדו את צאצאיהם; לעוף, לרוץ, לטרוף, למצוא מאכל, להמלט מאויב, ועוד. כי רק כך תוכל הבריאה להתקיים, ויהא קיום לבעלי החיים. אך, ברגע בו הגוזל, הגור, יהפכו לעצמאים ינותק הקשר בינהם. אותו דוב שהיה מוכן לקרוע לגזרים להלחם בכל אויב שבא לפגוע בגוריו - יהפוך לאויב הגדול והאכזר ביותר של בנו הגור - הדב המבוגר.

בדור שלישי, אין כלל בעל חי בעולם שיש לו קשר כל שהוא. יחיד הוא האדם החש תחושת אחריות גם לאחר שבנו או בתו בגרו ואינם תלויים בו עוד. הקשר המשפחתי מתרחב והולך ומקיף גם לדור שני - לנכד/ה. ולכן רק לו יאה התואר ''אדם''. ולכן, כך אמר ר' שמואל רוזובסקי, ברכתי לו רק עתה, עם הולדת הנכד/ה ראוי אתה לתואר ''אדם'' - ''מזל טוב, אדם''.

אך מי טבע את האינסטינקט המדהים הזה? בסידרת הכתבות אודות בעלי החיים, עמדנו על תופעות חשובות הקשורות לקיומם של בעלי החיים, כמו תקשורת, הסוואה, דרכי מצית מזון וכיוצא באלו. במאמר זה אנו מבקשים להתבונן בנקודה נוספת - אותו דחף אדיר של הורים בעולם החי, המתאמצים להגן על צאצאיהם מפני טורפים.

ברור שמדובר באינסטינקט שהוטבע בהם ע''י בורא העולם, וזאת למטרת קיומם. את הכל עשה יפה בעיתו, ולולא אותו רגש הורות, היו הצאצאים כלים מן העולם. ואכן מצינו במקום אחד ונדיר, שיש אם שאינה מרחמת על צאצאיה, והיא היעלה (=יעל), והקב''ה ברחמיו סידר פיתרון פלאי כדי להציל את הדור הבא. ואולי יש בכך גם לימוד עבורנו (בבחינת מה שאמר רבי יוחנן בגמרא עירובין ק:

 ''אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה'' ועי''ש עוד דוגמאות) - כאשר אנו רואים את רוב ככל בעלי החיים שומרים ומגינים כל כך על צאצאיהם, ורואים אנו שזהו טבע עמוק בבריאה, כך שאנו בהחלט יכולים לקבל מהם מוסר לא מעט...

לצערנו בדור החולני הזה, ישנם לא מעט מקרים של הורים שמתעללים בילדיהם (עד כדי סיכון נפש), ורשויות הרווחה בישראל חדלות אונים מול התופעה המתרחבת. האגואיזם הנוראי של העידן המודרני הצליח למרבה הצער לכבות אפילו את הזיק הטבעי כל כך הזה של מסירות לצאצאים.

והלוואי שיתבוננו בבעלי החיים וישכילו בינה. ידוע כי איכרים מנצלים את חוש האמהות של פרות וכבשים, כדי שהללו תגדלנה עגלים וטלאים יתומים או דחויים. כך למשל, הם נוטלים את העור של הטלה המת, וקושרים או על טלה אחר שאין לו אם.

הפרה או הכבשה, שמשתמכת בעיקר על ריח, לא מרגישה בהבדל והיא מגדלת את הטלה החדש בשמחה. למעשה, כמעט בכל בעלי החיים הוטבע הצורך בשמירה על הצאצאים - וכך נשמרים המינים בעולם. הדאגה לצאצאים כוללת חלקים רבים - החל מהבאת מזון אליהם, לימודם להשיג מזון ולהתקיים, וכמובן גם הגנה ישירה עליהם מפני טורפים.

הכלב שדאג לחברו הפצוע - רבי אליהו לופיאן נוהג היה לספר מעשה שמלמד עד כמה מידת הרחמים מוטבעת בבריאה. באותו זמן פורסם סיפור על כלב שאדוניו היה שולח אותו למכולת באופן קבוע, להביא מספר לחמניות. והנה במשך כמה ימים הבחין בעל הכלב, שהכלב מתעכב לשוב, ולא עוד אלא שחסרה לחמניה אחת במנין הקבוע. הלך בעל הכלב ועקב אחר כלבו, וגילה שהכלב נוטל את הלחמניות, וממשיך בדרך אחרת אל כלב פצוע ששכב תחת גשר, נותן לו לחמניה אחת, ושב הביתה.

את הסיפור הזה, שזכה מן הסתם לכותרות, היה רבי אליהו נוהג לספר לתלמידיו. והלימוד הזה נכון עד מאד, וכפי שמצינו חז''ל שפירשו את הכתוב ''ולא תעלה במעלות על מזבחי'' (שמות כ כג) כלימוד שאם באבנים אסור לזלזל, על אחת כמה וכמה שאסור לזלזל בבני אדם.

וכפי שמביא שם רש''י: ''הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון, והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון, חבירך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה''. ניתן אף לומר כי ציוותה התורה לא לנהוג מנהג בזיון באבנים, רק כדי שנלמד מכך את הקל-וחומר.

על כל פנים, כאשר הקב''ה נותן לבעלי חיים את תכונת הרחמים, עלינו ללמוד לעצמנו את תכונת הרחמנות מקל וחומר מגינים מפני הטורפים על הכתוב בדברים לב יא ''כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו'', מביא רש''י על פי חז''ל: ''כנשר יעיר קנו – נהגם ברחמים ובחמלה, כנשר הזה, רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום, עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן, בין שוכה לחברתה, כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו: ''על גוזליו ירחף - אינו מכביד עצמו עליהם, אלא מחופף, נוגע ואינו נוגע...'' ''יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום, אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות, לפי ששאר עופות יראים מן הנשר, שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם, לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ, לפיכך נושאן על כנפיו, אומר, מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני...'' רואים אנו מדברי רש''י לא רק את מעלתו של הנשר, המעדיף שהחץ ייכנס בו ולא בצאצאציו, אלא גם את מעלתם של העופות האחרים, שמתחכמים לשאת את צאצאיהם ברגליים כדי שהנשרים (או עופות אחרים) לא יחטפו אותם. ובדומה לכך נאמר במכילתא י''ט: ''ואשא אתכם על כנפי נשרים, מה נשתנה נשר זה מכל העופות כלם, שכל העופות כלן נותנין את בניהם תחת רגליהם מפני שהן מתייראין מעוף אחר שהוא פורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתירא אלא מאדם בלבד שלא יזרוק בו חץ, מוטב שיכנס בו ולא בבנו''.

 ישנו סוג של עוף שכאשר טורפים מתקדמים לכיוון הקן שלו, יוצאת האם ומנסה לסבב את תשומת ליבו של הטורף אליה, ובלבד שלא יבחין בטרף.

היא כמובן מנסה להתחמק ממנו בסופו של דבר, אך לפעמים היא נופלת קרבן, כדי להגן על שלום צאצאציה. הציפור-האם מנפנפת בכנפיה באיום כנגד התוקפים את הקן, לעתים עולה לה הדבר בחייה,

אלו הדבר היה נתון לבחירתה אולי היא היתה בורחת כבני אדם בעלי בחירה אך תכונת גבורה זו עד מסירות הנפש הוטבעה בה ע''י החכמה העליונה. (מימין) כאשר הציפור עוסקת בבניית הקן. אין היא חושבת או יודעת שהיא עתידה להטיל לתוכו ביצים,

 וכמו כן היא אף לא בונה אותו כך שיהיה נעים חמים, ובית מגן על אפרוחיה, זוהי החכמה האלוקית שטבעה תכונה זו בגנים של כל בעל-חי. (במרכז) גם אם בחירת מיקום הקן הוא כזה שיהיה מסוגל להגן על הגוזלים העתידים – אין במעשה זה מחשבה תחילה. כי הרי לכשעצמה לציפור אין לה כל צורך בקן מוגן זה. (משמאל) וכאן נציין כי אחד הטעמים שנאמרו במצות שילוח הקן, היא שלא יהיה האדם הולך ומשתמש במידת הרחמים של הציפור,

שאינה מסוגלת לברוח כשצאצאיה וביציה נשארים בקן,

ועל ידי כך להתאכזר וללכוד אותה. ישנו דג ידוע, ששוחה עם צאצאיו המקיפים אותו, וכאשר מגיע טורף, משמיע הדג קולות הגורמים לכל צאצאיו להתקבץ אל תוך פיו, והוא מחזיק אותם בפיו, וסוגר היטב את השפתיים עד יעבור זעם... ידוע כי בעלי החיים מגינים בקנאות על צאצאיהם, וכלשון הפתגם העממי ''לביאה המגינה על גוריה''.

כך למשל, ישנם רבים מבעלי החיים המזיקים, שאינם נטפלים לאדם אלא כאשר יש להם צאצאים, והם חושדים שהאדם מתכוון להזיק להם. ידוע כי מקרים רבים של נשיכת נחשים בבני אדם אירעו לאחר שהאדם פסע ודרך בטעות על גורי הנחשים, שנראים כחוטים דקים, ואז התנפלו ההורים ונשכו אותו. (משום כך מוזהרים המטיילים לעיין בתשומת לב בתכולת השיחים שעליהם הם דורכים...)

כמובן שכל הרחמים הללו נועדו כדי לקיים את הדור הצעיר, ולכן ברוב בעלי החיים, כאשר הצעירים גדלים - ההורים משלחים אותם לנפשם, ולא נשאר שום קשר וחיבה משפחתית (למעט במינים חריגים). את אחת הדוגמאות לכך מביא המדרש (ויקרא רבה כה ה): ''הדא תרנגלא כד אפרוחיה דקיקין מכנשא להון ויהבא להון תחת אגפיה ומשחנא להון ומעדרא קדמיהון, וכד אינון רביין חד מינהון בעי יקרב לותה והיא נקרא בגו רישיה ואמרה ליה זיל עדור בקיקלתך''.

כלומר, כל עוד האפרוחים קטנים דואגת להם אימם עד מאד, ומחזיקה אותם תחת כנפיה, ואילו כאשר הם גדלים ומסוגלים להסתדר לבד, היא מגרשת אותם ממחיצתה. זאת משום שהרחמים הוטבעו בה, כאמור, רק לשם קיום הצאצאים.

 אבא מגן - האמנונים החיים בנהרות אפריקה, בבריכות באינדונזיה וגם במימי הארץ מחזיקים את ביצי הדגים בפיהם ושומרים אותם, הם אף מתנזרים מאכילת אוכל כדי להמנע ח''ו מבליעת הביצים, כשהדגיגים בוקעים במזל טוב האבא יורק אותם החוצה. לשם אימוני שחיה והתרגלות לסביבה. בשעת סכנה הדגיגים חוזרים במהירות לפיו של אבא אמנון.

 קשיי הלידה יוצרים רחמים - חלק מהרחמים של בעלי החיים על צאצאיהם נובעים מקושי הלידה שהיה להם. על כך נאמר בגמרא (שבת קכח:) ''אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב. היכי עביד? אמר אביי: מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו''.

ומביא שם רש''י: ''בול של מלח - מלא אגרוף, דכייב (=שכואב) לה וזוכרת צער לידה, ומרחמת את הולד אם רחקתו''. במדרש תהלים כב יד נאמר כי האילת (=איילה) היא ''חסידה שבחיות, ורחמיה מרובין על בניה''. מעניין לציין כי בפרק מב שם נאמר כי ''האיילה הזו כשהיא יושבת על המשבר היא מצטערה ועורגת להקב''ה'' - ואולי מחמת שיש לה צער לידה גדול, משום כך היא מרחמת יותר על ילדיה.

ניתן לומר, לפיכך כי צער הלידה שהטביע ה' ברוב בעלי החיים בעולם, לא נעשה רק מפני קללת חוה (שלקו הכל עימה) אלא גם במטרה שהאמהות בעולם החי יאהבו יותר את צאצאיהן וידאגו להם - ובבני אדם לא היתה נצרכת הקללה, משום שהם מסוגלים לרחם גם מחמת השכל. (ועם זאת ניתן לציין עוד,

כי מחקרים שנעשו על אומות העולם גילו כי נשים שסבלו צער לידה, אהבו ונקשרו אל תינוקיהן יותר מאלו שילדו ללא כאבים או בניתוח וכדומה).

נומה נומה ילדי הקטן - אמא - רקונית (רקון – דביבון דרום-אמריקאי) מפרכסת מערסלת ומנענעת את גורה המתקשה להירדם, בעוד שאר הצאצאים משתובבים מסביב, סוג זה של טיפול הוא מתכונות היונקים, רגש חסות רחימאי זה הוא משתנה מסוג לסוג, ותלוי בשאלה כמה זמן צריכים הוולדות ללמוד על מנת להישאר בחיים כבוגרים, הרקונים נותנים מחסה לולדותיהם עד שנה אחת.

דואגים לצאצאים שטרם נולדו - באחת הכתבות הזכרנו את עוף המדגרה הקרוי תרנגולת מאלי האוסטרלית. התרנגולים הללו מדגירים את ביציהם בתוך ערימות של צמחיה מרקיבה. מדי דקות אחדות תוחב הזכר את מקורו לתוך ערימת הזבל, ובודק את הטמפרטורה.

כאשר היא יורדת אל מתחת ל-33 מעלות צלסיוס, הוא מוסיף עוד זבל, וכאשר היא עולה מעבר ל-33 מעלות הוא חופר בתל פתח איוורור שיצנן את הביצים. כך נשמרות הביצים בטמפרטורה האופטימלית, עד לבקיעתן. אבל לא צריך להרחיק לכת עד לאוסטרליה. לפני שבוע גילינו אני וילדי קן עזוב, על ענף של אחד העצים.

הורדנו אותו בעדינות, והתפעלנו לראות את העלים והענפים הדקיקים שמנהם שזרה היונה את הקן, בסבלנות אין קץ, תוך שהיא ריפדה אותו בחתיכות צמר גפן, חוטים ובדים שליקטה על פני האדמה. את הקן הזה מכינה היונה עוד בטרם הטילה את ביציה, ומראש היא טורחת להכין להם קן מוגן, יציב וחמים, שיוכלו לשהות בו בימי חייהם הראשונים.

לאחר שיוולדו, מביאים להם ההורים אוכל ומאכילים אותם מפה-לפה. פעולה דומה מבצעת הצרעה, כאשר היא בונה מנהרות בחול, ואוגרת בהם זחלים שיזינו את זחליה היא. רק לאחר מכן היא מתפנה להטיל את הביצים. למעשה, אפשר להתפעל גם מעצם הצורך של בעלי החיים להקים להם משפחות ולהבטיח את קיומו של הדור הבא.

גם בנושא זה ניתן למצוא אלפי דוגמאות מרהיבות, של המצאות מדהימות המבוצעות על ידי בעלי החיים למציאת איש את רעהו ולהולדת צאצאים, מתוך שימוש בכלי תקשורת מפליאים. אבל כאמור, במאמר זה ביקשנו להתייחס בעיקר לדאגה המוחשית לצאצאים.

חילופי משמרות - דגים רבים כמו דגי המידרומיס שומרים על הדגיגים בנחילים אותם הם מובילים במסלול זיגזגי, כשההורים רוצים להתחלף ביניהם יש להם דרך מיוחדת של החלפת משמרות הורה אחד בא במהירות בקו ישר ומתחיל לנוע בצורת זיגזג כדי למשוך את תשומת הלב של הקבוצה אליו (מימין) באותו זמן מתרחק לו ההורה השני הוא נפנה לעסקיו, והקבוצה לא הופרעה.

הפתרון הניסי לקיום צאצאי היעל - הגמרא בבבא בתרא (טז ע''א וע''ב) מתארת תופעה מדהימה בעולם החי, שעליה אמר הקב''ה לאיוב ''הידעת עת לדת יעלי סלע''. וכך אומרת הגמרא, שאמר הקב''ה לאיוב: ''יעלה זו אכזרית על בניה, בשעה שכורעת ללדת, עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות, ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה,

 ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת''. ככל הנראה מדובר בסוג מסויים של יעל, שמנהגה היה ידוע היטב באותם שנים, עד ששימש להסבר הכתוב.

 זוהי כמובן דוגמה של יוצא מן הכלל, שבא ללמד על הכלל כולו. ועוד דוגמה של יוצא מן הכלל: בעירובין כב. מביא רבא כי העורב אכזרי על בניו. ומביא רש''י שם: ''עורב אכזרי על בניו - כדכתיב (תהלים קמז) לבני עורב אשר יקראו, והקדוש ברוך הוא מזמן להן יתושים ונכנסין לתוך פיהן''. ושוב - מדובר ביוצא מן הכלל,

שאדרבה יצא ללמד על הכלל כולו. ומעניין לציין כי הגמרא בכתובות מט: מטעימה שגם העורב, אינו מרחם רק על הקטנים שנראים לו לבנים וכאילו אינם שלו, אבל כשגודלים אזי הוא מרחם עליהם. וכפי שמביא שם רש''י: ''אוכמי - כשגדל משחיר והאם והאב אוהבין אותן אבל מתחילתן לבנים ושונאין אותן''.

חזרה הביתה - הבאבון הקטן חוזר ממסעו הראשון לחיפוש מזון, עתה כשהוא שבע הוא חוזר אל אמו, מגע הדוק זה מספק לו את תחושת הבטחון

אמא יש רק אחת - אפרוח הפינגווין הקיסרי מציץ מתוך ביתו הקטן והחמים המצוי מתחת לקפל עור חם של אמא פינגווינית. הפינגווינים אינם בונים קן, במשך כחודשיים מחמם האב את הביצה בתנאי הקור האנטארקטי החמורים ביותר על פני כדור הארץ, לאחר צאתו לאויר העולם מבלה האפרוח מספר שבועות כשהוא רכוב על כפות רגליה הגדולות של האם המכסה אותו בפרוותה החמימה.

מדוע לגמל זנב קצר, ולשור זנב ארוך? כבר כתבנו על הבריאה המיוחדת של כל בעל חיים שנברא עם הגוף והתכונות הדרושים לו. בנותן טעם לצטט קטע מן הגמרא בשבת (עז:), מדברים שהשיב רב יהודה לרב זירא. ''מאי טעמא גמלא זוטר גנובתיה? משום דאכל כיסי. (רש''י: דאכלה כיסי - קוצים, לפיכך זנבו קצר, כדי שלא ידבקו בה הקוצים). ''מאי טעמא תורא אריכא גנובתיה משום דדייר באגמי, ובעי לכרכושי בקי. (רש''י: ובעי לכרכושי בקי - להבריח היתושין).

הצורך באהבת אם - במהלכו של ניסוי שנערך באוניברסיטת ויסקונסין בארה''ב, עוקבת פסיכולוגית אחר התנהגותו הרגשית של קוף תינוק הנצמד לאימו, האמא-הקופה ידועה דוקא כמופרעת לעיתים מבחינה רגשית, ולעיתים היא אף מכה את הצאצא החמוד אך, ברם, אפילו אם יציעו לעולל תחליף-אם העשוי מסמרטוטים והנראה מחוץ לכלוב עדיין יעדיף הקופיף את אמו האמיתית והקשוחה.

דאגה עזה - באמצה את עוללה אל חזה מפגינה גיבונית את הדאגה העזה שכל היונקים העליונים מגלים לולדותיהם עד שהללו נגמלים, בלידתו הגיבון חסר-ישע כמעט כמו תינוק - אדם אבל מקץ שבועות אחדים הוא תופס, מריח וטועם כל דבר שיוכל להגיע אליו, בגיל שנה הפעוט עומד ברשות עצמו.