הגידול הממאיר נעלם כלא היה: "כשאמרתי שאני נכנעת, הרגשתי שהישועה קרובה לבוא. שאני כבר לא לבד בסיפור הזה"

מעטים האנשים שמסוגלים להביט בצלקות המעטרות את גופם – תוצאה של תאונה או חוויה כאובה אחרת – ולהגיד את המשפט הבא: "זו תזכורת יומיומית מה' יתברך, על האהבה הגדולה שהוא אוהב אותי". נונה אור נמנית על אותם מתי מעט. כי כשמה כן היא – אישה מוארת בשלל תובנות חיים על האמונה ועל השמחה, תובנות שהפנימה, לדבריה, רק בזכות החוויות המטלטלות שעברה.

הכל התחיל לפני כחמש שנים, לאחר נישואיה של אור (36) - אם לשניים, מנכ"לית שיווק בכירה ועצמאית בתחום המחשוב. לאחר חתונתם, החליט בעלה לקחת את רוחניותו צעד אחד קדימה, ולהתחזק. אולם לא רק שהתהליך שלו לא דיבר אליה, את אור זה הצליח אפילו להכעיס. כמי שגדלה בבית חילוני מובהק – הרוחניות שהביא עמו מן החוץ הביתה, אל הפנים המוגן שלהם – הצליחה להדיר שינה מעיניה. "הרגשתי כמי שכפו עליו הר כגיגית", היא משחזרת, "ולכן, אפילו את הדברים הטריוויאליים שרבים מהחילונים מקיימים גם בלי קשר לדת – כמו הימנעות מחמץ בפסח לדוגמא, סירבתי לקחת על עצמי".

בשלבים מאוחרים יותר, וככל שהיטיבה להכיר את הדת מקרוב, ליבה נפתח מעט והיא הסכימה לשמוע, אך הביצורים הפנימיים היו מתוחזקים היטב, ובשום אופן לא הסכימה לחזור בתשובה ("או איך שלא קוראים לזה, הפנאטים השחורים האלה ממאה שערים").

מה בכל זאת הצליח למשוך אותה פנימה? שלט טלוויזיה. לא מבינים איך זה קשור? מיד תבינו הכל. "יום אחד ישבתי לבד בבית, ומתוך שעמום – החלטתי להדליק את הטלוויזיה. אחזתי את השלט בידי כדי ללחוץ על אחד הערוצים, אבל להפתעתי הוא נלחץ בטעות על ערוץ הידברות, נפל והתפרק. כיוון שהווליום היה רועש מאוד, לא יכולתי להתעלם מהדברים שנאמרו שם ברקע, בזמן שנאבקתי עם השלט הסורר, וניסיתי להרכיב אותו מחדש". אז שמעה לראשונה, מקצת מן הדברים שהתנגדה להם כל כך, הפעם מ'כלי ראשון'.

הדברים היו ערבים לאוזנה, אך משהו בתוכה עדיין לא הבשיל לקבל את ה'חבילה' כולה – תפילות, מקווה, כשרות. זה הרגיש כמו הר שלא ניתן להעפיל אל פסגתו. עד... לניסיון הגדול בחייה – טיפולי הפריה, שבמסגרתם נדרשה לגייס כוחות אמונה, יש מאין.

נונה אור

הגידול הממאיר שהתגלה לגמרי "במקרה"

במשך שלוש שנים ניסתה אור להכנס להיריון, ללא הצלחה. לאחר סדרת טיפולים וברכות רבנים, סוף סוף הצליחו אור ובעלה להיקלט. אלא שבתוך כל השמחה – נמהל גם לא מעט עצב. "לקראת סוף ההיריון הרגשתי כאבים עזים ברגלי, וכל הבדיקות שעשיתי לא הצליחו לעלות על שורש הבעיה. כשהכאבים נמשכו, הגעתי למיון נשים - שם החליטו הרופאים על צילום רנטגן.

"אובחנתי כסובלת מרעלת, ולפיכך הוחלט על ביצוע ניתוח קיסרי, שהיה שבועיים לפני הזמן המתוכנן. בדיעבד, אני רואה בזה חלק מההשגחה הפרטית שהייתה עלי, כי אם לא הרעלת - עם הכאבים שסבלתי ברגלי ולדברי הרופא שמדובר בעובי כ'קליפת ביצה' - הייתי שוברת את רגלי, ואני לא רוצה לחשוב איך מרגישה אישה בהיריון עם רגל שבורה".

אור עברה את הניתוח הקיסרי והביאה אל אוויר העולם זוג תאומים מקסימים. "בשל אותו צילום רנטגן, לאחר הלידה הגיע אורתופד והודיע לי:  'גילינו שיש לך חור ענקי בעצם, וצריך לנתח את המקום, לפני שיהיה מאוחר מדי'. באותו משפט הוא גם הוסיף שהטיפול בי עובר למחלקת אורתופדיה אונקולוגית".

איך הגבת?

"בהתחלה לא הבנתי על מה מדברים איתי. מצד אחד אמרו ניתוח 'מקומי', מצד שני – פתאום יש התקהלות סביבי. 'אם אתם רוצים לנתח ניתוח מקומי, וטוענים שחוץ מזה הכל בסדר, למה אתם מצלמים לי את כל הגוף? למה יש תכונה רבה מהרגיל בחדר שלי? על מה אתם מתלחששים שם ביניכם, כשאתם בטוחים שאני לא שומעת?' על שאלות רבות מהסוג הזה, לא היה לי מענה".

כך, ללא שום הודעה מוקדמת, כמו תולעת ענקית ומפחידה – החל החשש הגדול לכרסם ולחפור בה. "הייתי בטוחה שאחרי הניתוח ה'קטן' הזה, אני בדרך החוצה מבית החולים – להתחיל את החיים המאושרים ביותר בעולם, עם שני הילדים המדהימים שלי. אבל דווקא אז, בשורה אחת 'קטנה' - הרסה את הכל.

"אחרי ימים ארוכים של חוסר ודאות, כאבים פיזיים איומים ופחד גדול מן הלא נודע – קרא לנו הפרופסור אל חדרו, והודיע כי התגלה אצלי גידול ש'יכול להיות שהוא שפיר ויכול להיות שלא', לדבריו. אורתופדיה אונקולוגית לא הייתה חלק מהתכנון היפה שלי, וכשהבנתי מה המשמעות של כל זה – מיד התחלתי לבכות".

אור הוכנסה לניתוח ביום השמיני לאחר הלידה, בדיוק – היום בו הוצרכה למול את בנה הרך. "למרות שהבטיחו לי כי מדובר בניתוח 'קטן', אחרי שעברתי אותו הבנתי את גודל האבסורד: ארבעה ימים לאחריו שכבתי במיטת בית החולים מסוממת מאפידורל ובלי יכולת לזוז. שבועיים אחרי כן, הצלחתי לעמוד בקושי גדול וללכת בעזרת הליכון. אחרי חודש הגיע תור הקביים, שבלעדיהם - לא יודעת איך הייתי מצליחה לתפקד. הגוף שלי היה מפורק, פשוט ככה.

"אחרי הניתוח, כשקצת התאוששתי - בעלי הלך לבית הכנסת של בית החולים, הבאנו מוהל שעבד בהתנדבות, ובאישור מיוחד מהנהלת בית החולים – הילד הובא אליי, והברית התבצעה במחלקה שבה אושפזתי. לכבוד המעמד לבשתי חולצה יפה, אך מרוב כל הצינורות שהייתי מחוברת אליהם, לא יכולתי לקום מהמיטה ולהתנועע בחופשיות", משחזרת אור את הרגעים ההם, שחיים ובועטים בה עד היום.

ואז שוב נאלצה אור לחוות שמחה מהולה בעצב, כשמיד אחרי הברית הגיע הצוות הרפואי אל מיטתה ובישר שהגידול שנמצא בגופה – התגלה כממאיר.

נונה אור עם ילדיה

הנס: אין זכר לגידול, והרופאים לא יודעים להסביר מה קרה

למרות כל הפחד שחשה, משהו בגישתה, בכל זאת השתנה. "חזרתי הביתה בידיעה שכל החיים שלי עומדים להשתנות, ששום דבר כבר לא יהיה כמות שהיה. תפקדתי עם הליכון, לא יכולתי לטפל בילדים, המצב הזה פשוט הביס אותי, והרס לי את כל התוכניות. חיפשתי לצאת ממנו, אבל לא הצלחתי לחשוב על פתרון. הרגשתי שמשמיים בוחנים אותי ורוצים לראות כיצד אגיב, אז לשם שינוי – במקום לבכות ולהתלונן, התחלתי להודות".

היית שרויה בתוך שיא הקושי והחושך. איך מודים על מצב כזה?

(מחייכת) "כנראה שלא סתם אומרים ש'בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו'. בתוך כל הקושי הזה, קל ליפול לרחמים עצמיים ולעצבות. אך ה' ריחם עליי ודווקא אז, עזר לי להיזכר בכל מה ששמעתי בערוץ הידברות. פתאום נפל לי האסימון: יש לי אבא בשמיים, שיכול לעזור ולרפא אותי. למעשה, הוא היחיד שנותר לי". בעקבות ההארה הפנימית הזו, אור לא בזבזה זמן. "נכנסתי לחדר, סגרתי את הדלת ובמשך כמה שעות רק התפללתי לפני ה' במילים שלי".

על מה התפללת?

"קודם כל ביקשתי סליחה על זה שהייתי קשת עורף, וסירבתי לפתוח לו דלת בתוכי. אחר כך, פשוט התחלתי להגיד תודה ולהתבונן לעומק על חצי הכוס המלאה. בשלב מסוים, כשאמרתי שאני נכנעת, הרגשתי שהישועה קרובה לבוא. לא ידעתי מאיפה, רק ידעתי שזהו. אני כבר לא לבד בסיפור הזה".

והנה, הפלא ופלא. תוך זמן קצר עמדו לרשותה שליחים משליחים שונים, שבעזרת עבודה מאומצת ותוכנית מסודרת שכללה תזונה נכונה, תרגילים נשימתיים ואחרים – עזרו לאור, לחזור אט אט אל עצמה. "זה נכון שעברתי ייסורים בשביל לגלות את ה' בחיי, ואולי לא תמיד הצלחתי להודות על זה – אבל היום אני שמחה. יש לי צלקת גדולה על הרגל, שמופיעה לנגד עיניי כמו תזכורת יומיומית: 'באהבה מה' יתברך'. היום אני שומרת תורה ומצוות ומודה על הכל. יש כל כך הרבה על מה להודות בחיים, עד כדי כך שמה שחסר לנו - הוא באמת פסיק קטן, לעומת כל מה שיש לנו. היום, אני עוזרת להרבה נשים במצב שלי, לא להרים ידיים ולא להתייאש לעולם מהרחמים של ה'. כי מה שאת צריכה לעבור את תעברי, וכשיכריזו על כך משמיים – זה ייפסק. כמו שזה נפסק אצלי בפסח האחרון, השבח לאל, כשהגעתי לטיפול רגיל והרופאה אמרה 'אני לא רואה כאן כלום'. הניסיון חלף כלא היה, אך הצלקת, הצלקת היקרה שלי ברגל, לא מרשה לי לשכוח את הנס הגדול".