תענוגו של נברן

מהדברים המופלאים שבטבע, הם השיטות שבהן משיגים בעלי החיים את מזונם. לכל בעל חיים נתן הקב''ה את היכולת והכשרון להשיג את המזון הדרוש לו, בעלי החיים משתמשים בכל החושים האפשריים ובטריקים מדהימים כרי ללכוד את מזונם ולהתקיים. 

העכביש משתמש בקורים, העטלף ברדאר, הארינמל בגומות - מי ''לימד'' אותם את כל זאת כדי לשרוד? * מה רבו מעשיך ה' הורים המבקרים עם ילדיהם בגני החיות, מכירים את החיבה של הילדים להאכיל את החיות.

 מעניין לראות קופים בכל מצב, אבל עוד יותר מעניין לראות אותם מקלפים את הבננות, שוברים את אגוזים, מנסים לפרוץ את שקית הבמבה או לחורר את הטרופית.

לא לחינם מלאים גני החיות בשלטי אזהרה שלא להאכיל את החיות. לא בריא להם לאכול יותר מדי. ועדיין אנו אוהבים מאד לראות אותם אוכלים. אולי משום שזה האינסטינקט הבולט ביותר - אחת ההתנהגויות טבעיות הבסיסיות.

משעשע לראות כיצד מתמודדים בעלי חיים עם אוכל שלהם, החל מההיפופוטם הפוער לוע ענק, וכלה בתולעת המשי מכרסמת בנינוחות את קצהו הדקיק של העלה. יש משהו מענג במראה הזה. אבל בהתבוננות נוספת, אנו מגלים את אחת התופעות המופלאות ביותר בבריאה.

 לכל בעל חי בטבע יש את מזונו המיוחד לו, ואת הדרכים בהן הוא פועל כדי להשיג אותו. חוש הראיה שבו אנו עושים שימוש כדי לברור לנו מצרכים בצרכניה, הוא רק החוש האחרון שבו משתמשים בעלי החיים בבואם להשיג ולצוד את מזונותיהם. הם משתמשים בכל החושים האפשריים בתחכום מדהים כדי ללכוד את מזונם ולהתקיים.

בשעה שאני כותב את הדברים הללו, ניצב על משמרתו, על הקיר שלמולי, גמל שלמה ירקרק ונחמד, עומד בלא נוע. מחכה לטרף ואינו זז, כדי שהחרקים לא יבחינו בו. הוא יכול לעמוד כך שעות שלמות, עד שתגיע ארוחת הערב.

כשהוא עומד על צמח, הוא זוכה להסוואה בזכות צבעו הירוק. ההסוואה, אגב, משמשת הן את האוכלים והן את הנאכלים שלא מעוניינים להיאכל. חשבתם פעם על העכביש? תופעה מדהימה מאין כמותה: העכביש אורג רשת של קורים, מעשה ידי אמן, כדי ללכוד בהם את ארוחותיו. הקורים דביקים מעט, ומצליחים ללכוד מעופפים קטנים.

העכביש אוכל אותם, וכשיש לו מזון מיותר, הוא עוטף אותו בקורים, כדי לשמור על טריות המזון. או הארינמל. מדובר בחרק זעיר, דמוי תולעת, שחופר גומה קטנה ומתחבא מתחת לחול שלצידה.

כאשר נמלה עוברת במקום, היא נופלת פנימה ונלכדת בבור. הוא אינו מהיר כמו הנמלים, ולכן זו האפשרות היחידה שלו ללכוד את הנמלים ולהשיג טרף. אם תסתכלו בשולי החול שבחצר ביתכם, ייתכן מאד שתראו שם גומות קטנטנות. אלו הן מלכודותיו של הארינמל, ובצד כל אחד מהגומות הללו מסתתר ארינמל אחד, מחכה לטרף.

חשוב לציין כבר כאן, כי גם העובדה שחלק מבעלי החיים ניזונים אלו מאלו, אין בה בכדי להעיב על יופי התופעה. כיום ידוע שדווקא שיטה זו היא המאפשרת את קיומם של כל המינים על פני האדמה. האריות למשל, טורפים את האיילות החלשות, ובכך גורמים לשימור הגזע ולמניעת התרבות בלתי מבוקרת שתביא בסופו של דבר לחיסול גזע האיילות.

כך הדבר בעופות הטורפים שרצים, בדגים האוכלים דגים קטנים וכדומה. למעשה,הדגיגים הנולדים נאכלים בימיהם הראשונים, ואלמלא כן הם היו בשנה אחת מציפים את כל מימי האוקיאנוסים ומתים כולם יחדיו.

במקומות רבים בתורה מסופר על מזונם של בעלי החיים, ועל כך שהקב''ה סידר לכל חיה את מזונה. כבר בפרשת בראשית מוצאים אנו שהקב''ה ייחד מאכלים לחיות, כמו שנאמר שם: ''ולכל חית הארץ...את כל ירק עשב לאכלה'' (בראשית א ל) ראה במפרשים וברמב''ן. וכך למשל מוצאים אנו בספר תהלים (פרק ק''ד):

 ''הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם'' ועוד פסוקים רבים. בכתבה זו ננסה להציג מעט מפלאי תבל הללו, כיצד סידר הקב''ה לכל בריה את מזונה ואת הדרכים המשוכללות להשיג אותו. נעזרנו במספר אנציקלופדיות ובעיקר בסידרת ''עולם החושים'' של הבי.בי.סי. חשוב להדגיש כי כאשר אנו רואים את השיטות המתוחכמות הללו, אנו משתמשים בכך כדי להכיר את בורא העולם,שצייד את בעלי החיים בכלים המדהימים הללו ולימד אותם להשתמש בהם. עת למצוא את אכלך בעצמך לנגורית המתעלמת מכפתו המפצירה של עוללה מתרכזת באכילת מנגו. שיתוף התינוק במזון לאחר שנגמל הלז איננו מתפקידיה האמהיים. התינוק חייב ללמוד לבחור מזונו שלו על-ידי שהוא מחקה אותה.

אף לאחר שקנה לו את הכשרון החדש הזה, משגיחה עליו עינה הצופיה של אמו. ריח ממרמק קילומטרים רבים מבעלי החיים מנצלים את חוש הריח שלהם למציאת מזון וחלקם מפגינים הצלחה מדהימה.

כך למשל, דוב הקוטב, היכול להריח נבלת כלב ים ממרחק של 20 קילומטרים! עופות רבים, כמו העזניה, מסוגלים להריח מבעד לקילומטרים של יער צפוף. זבוב הצה-צה המשיג את מזונו מעקיצת פרות, מריח את הפרות, או יותר נכון את נשימתן, ממרחק של מספר קילומטרים. גם היתושים המגיעים אלינו, מריחים את הפחמן הדו חמצני הנפלט בנשימתנו, ממוחק של מאות מטרים . אל תכעסו עליהם.

זה האוכל היחיד שלהם... קולטני הזבובים של הצפרדע הצפרדע הדהימה במשך שנים את החוקרים על יכולתה המופלאה ללכוד זבובים תוך כדי מעופם. הלשון המהירה והמדוייקת שלה היא באמת יוצאת דופן, אולם המיוחד בצפרדע הוא דווקא העיניים שלה. החוקרים גילו כי בעיני הצפרדע יש ''קולטני זבובים'' - תאים מיוחדים שמגיבים אוטומטית בכל עת שמשהו בגודל המתאים נכנס לשדה הראיה של הצפרדע, והלשון אף היא מגיבה מיידית.

חלק גדול מהמידע המתקבל בעיני הצפרדע אינו מגיע כלל למוחה - משום שהיא צריכה לטפל בנושאים החשובים לה - לכידת הזבובים והינצלות מטורף אפשרי. המיקוד המדהים של השלדג כאשר אנו מטיילים בחוף הים, ניתן לראות עופות מים, המסיירים מעל למים ומדי פעם צוללים כדי לחטוף דג השוחה קרוב לפני המים.

אלו הם השלדגים, הקורמורן המרגו ועוד. הכושר של העופות הללו להשיג את מזונן הוא מהמדהימים, משום שהציפור מסוגלת לשלות את הדג תוך כדי מעופה ותוך כדי שהוא שוחה במים. למעשה לעופות אלו יש עיניים מיוחדות, בעלות שרירים המאפשרים להם לשנות את העדשה עד להתאמה של 50 דיאופטרים;

כך שהם מסוגלים לקלוט תנועות של דגים ממרחק רב ואף בתוך המים. הדיאופטר פירושו הטווח שבו יכול בעל העין לשנות את ה''מיקוד'' (מקרוב לרחוק יותר) ולקבל תמונה ברורה.

עין האדם, בהשוואה, מגיעה רק ל14- דיאופטרים במקרה הטוב. אבל אנחנו במצב טוב. חיות רבות מסוגלות להתמקד רק בטווח של דיאופטר אחד. כל אחד כפי הדרוש לו. המשקפת של הנשרים ציפורי הטרף נחשבות לבעלי החיים המטיבים ביותר לראות בעולם. נשרים ועיטים מסוגלים להבחין בנבלה של בעל חיים קטן ממרחק של מאות מטרים.

זאת בזכות ''משקפת'' מיוחדת שיש להם בצידי העיניים. ציפורי הטרף מצויידות בגומות המאפשרות להן למקד את העיניים כעדשה טלסקופית ולסקור שטחים של קילומטרים מגובה עצום. המחזיר-אור של החתולים יש חיות המטיבות לראות בחשיכה. אלו הם למשל החתולים וכל משפחתם - נמרים, אריות וכדומה - שבתוך עיניהם יש שכבה מיוחדת של ''מחזיר אור'' מאחורי הרשתית.

 שכבה זו מעניקה להם הזדמנות נוספת לקלוט את קרני האור, וכך הם רואים גם בחשיכה מועטת ומוחלטת. זו הסיבה לכך שהעיניהם זוהרות בלילה. וכמובן, הם נזקקים לכך כדי ללכוד את טרפם. הדג בעל הזרקור אחד הדגים המדהימים ביותר בשיטת הצייד שלו הוא הדג הקרוי ''פכיסטומיאס''.

זהו דג המשתמש בשיטה המקבילה למשקפות הצבאיות המשוכללות ביותר כיום. הדג הזה מייצר בכוחות עצמו קרן אינפרא אדומה, שאותה רק הוא מסוגל לראות ולא הדגים האחרים השוחים במים שלו.

הוא יכול לראות את בעלי החיים המוארים בזרקור האדום שלו, ואילו הם שוחים באפלה ואינם מעלים בדעתם שמישהו בוחן אותם ושוקל לאוכלם דג מעניין אחר קרוי ''חכאי'', והוא משתמש בחכה כדי ללכוד את טרפו. הדג הזה מנופף במוט הבולט מראשו, שבקצהו משתרבב פיתיון זוהר. בעלי החיים הנמשכים לפתיון נלכדים היישר לתוך פיו. ואם כבר מזכירים חכות, כדאי לציין בעל חיים נוסף שמשתמש בחכה. זהו ''העכביש הפתיוני'', שמשרבב חוט ארוך ובקצהו טיפת דבק.

 כך הוא לוכד את העשים הנמשכים לריחה של טיפת הדבק. כשדגי הסלמון נוהרים חוגגים הדובים אויב מן היער, הדב החום הגדול, לוכד סלמון חברותי מנהר מקנייל באלסקה. כאשד דגי הסלמון שוחים במעלה הזרם, להטיל בחודשי יוני-יולי, ניזונים הדובים החומים כמעט על דגים בלבד.

השחפים, כגון זה מהצד, ניצבים בסבלנות מתכים לשיריים. ציפורי טרף אחרות צוללות בתורן על שרידי הסלמון. שמיעה לאיתור טווח התנשמת, למשל, משתמשת בחוש השמיעה. אנו מסוגלים לנחש את מקומו של חפץ שנפל על הארץ, בזכות השמיעה התלת-מימדית שלנו, אך לא בדיוק רב (נסו לעשות זאת כשעיניכם עצומות). התנשמת, לעומת זאת, מצויידת בנקבי אוזניים משוכללים ביותר, שאחד מהם גבוה מהשני.

 היא מצליחה לאתר את טרפה בדיוק מירבי, וכאשר היא עטה על עכבר ומכוונת את טפריה על גופו, היא מונחית אך ורק על ידי צלילים. הסונאר של העטלפים העטלפים אוכלי החרקים נעזרים בשיטה מתוחכמת של איתור, כדי ללכוד חרקים במעופם. הם מסוגלים לחטוף חרקים מן האוויר גם בחשיכה מוחלטת.

העטלפים הללו מפיקים מגרונם צלילים על-קוליים )שאינם מגיעים לטווח שמיעתנו), המאפשרים להם להבחין בחרקים מעופפים עד למרחק של 20 מטרים! האפרכסות הגדולות שלהם, שאותם הם מניעים כדי לסרוק את האוויר, אוספות את ההדים החוזרים, ומתרגמות אותם למוח כך שהעטלף קולט במהירות הבזק היכן מעופף החרק, וזאת בגלל ההפרעה הנוצרת בהד החוזר.

שיטה הזו נחקרת עדיין ע''י החוקרים, שמשתאים לגלותאת התיחכום הרב שיש בה. כך למשל, גילו החוקרים כי עטלפים משתמשים גם במיגוון של תדרים, כדי לסרוק את השטח בצורה מושלמת ולקבל תמונה מלאה של הסביבה. למעשה, רוב העטלפים מסוגלים לנוע במהירות עצומה גם בשטח מלא מכשולים וחשוך לחלוטין.

 שיטת פעולה זו מוכרת לנו ממכשיר ה''אולטרה-סאונד'' או הסונאר של הצוללות – אך העטלפים משוכללים בהרבה יותר. אולם מעניין לציין חיה נוספת, שבשנים האחרונות התברר שאף היא עושה שימוש במערכת איתור דומה. אלו הם הדולפינים והלוויתנים בעלי השיניים. חלק מהם חיים בנהרות עכורים וחשוכים, והם נאלצים לצוד את טרפם אך ורק באמצעות הקול.

הם פולטים פעימות, והחזרי הקול החוזרים אליהם מאפשרים להם לבנות תמונה מפורטת של הסביבה. למעשה, הדולפין ''רואה'' את טרפו בצורה שונה מזו של העטלף. העטלף רואה את טרפו בצורה שלמה, משום שהוא מבחין בתנודות החוזרות מהשטח. הדולפין, לעומת זאת, ''שומע'' את הקולות החוזרים, החודרים את רקמות הדגים ונעצרים רק בעצמותיהם - כך שהוא מקבל בעצם ''תמונת רנטגן'' של העצמות.

גם זה מספיק לו. טריו דייגים לא בדרך אחת בלבד אפשר לדוג דג, כמו שמוכיחים יונקים אלה בהתקיפם את טרפם מן האוויר, המים והיבשה,בלילה העטלף בעל שפתי-הארנבת מרעיש את המים בציפורניו, כשהוא מעלה דגים בחרמו סמוך לפני המים, כלב-הנהר, שחיין מעולה, תופס דגים במים אך אוכל את אכלו ביבשה.

החתול-הדייג האסיאני משותף על החוף ולוכד דגים בציפורניו (מימין). נחשים שרואים בחושך גמור אחת הדרכים לגלות בעלי חיים היא באמצעות חום. השיטה מוכרת מאד לנחש - שמסוגל להרגיש את חום הגוף של מכרסמים ממרחק.

הוא בעצם לא מרגיש, אלא ''רואה'' ממש, בזכות ראית אינפרא אדום - כאשר החום הנפלט מבעל החיים מקרין לו בעצם תמונה כמעט מדוייקת של העצם הנע מולו! כך יכולים חלק מהנחשים ''לראות'' בחושך גמור וגם כאשר טרפם מסתתר בלילה בתור הסבך. משום כך, חלק מהנחשים פעילים יותר בלילה, בזמן הקר שמאפשר להם לזהות ביתר קלות את הטרף.

מצטיינים בכך הנחשים ממשפחת החנקנים, בהם החנק המתכווץ, הפיתון והאנקונדה. בגופם של נחשים אלו מצויות שתי 'קרניים' זעירות, משני צידי הראש בין העיניים לנחיריים, שהן איברים רגישים לחום. איברים אלו, בדומה לעין, פועלים בשיטה הדומה למצלמה, אלא שזו ממקדת קרינה אינפרא אדומה, כלומר גלי חום, ולא אור.

הקרום המתוח על הקרניים הזעירות הללו, מכיל רשת של 7000 קצות עצבים, המגיבים על שינויים זעירים בחום, ובונים מהם תמונת חום. המערכת הינה כה רגישה עד שהנחש מבחין בשינויי טמפרטורה שאינם עולים על 0.003 מעלות צלסיוס - ומסוגל להגיב על שינויים אלו בזמן בלתי ייאמן, של 35 אלפיות השניה.

זוהי מהירות הגבוהה מאות מונים מכל מכשיר מעשה ידי אדם! המידע מן הקרום הזה מועבר לאזור המוח האחראי על הראיה, שם הוא מנותח באופן הדומה ניתוח האותות המגיעים מן העיניים.

יכולת ההפרדה של גלאי האינפרא-אדום נמוכה בהרבה מזו של העיניים, כך שתמונת החום שמתקבלת הינה גסה למדי, אך היא מפורטת דיה כדי לגלות כל יצור בעל דם חם העובר בסביבה. לפיתונים וגם לצפעוני יש חיישני חום גם בפיהם, העוזרים להם לכוון את ההכשה בדיוק קטלני לעבר הטרף. זיהוי מזון באמצעות רעידות...

יש בעלי חיים שמסוגלים לאתר את מזונם באמצעות רעידות. חלק מן הסרטנים מרגישים ברעידות קלות ביותר עד למרחק של כמה מטרים. חיפושיות מים שונות משתמשות ב''גלאי תנודות'' כדי לאתר חרקי מים זעירים המשמשים להם למאכל.

 החיפושיות הללו הידועות בשם ''סביבוניות'' בשל הסתובבותן סביב עצמן, משתמשות במשושים כדי לחוש את תנודות המים. המעניין והמפליא הוא שהחיפושיות הללו מזהות את הרעידות שהן עצמן יוצרות, וכן את אלו שחברותיהן יוצרות.

הן מסוגלות לנוע במים בלא להתנגש אחת ברעותה, אך כאשר מגיע טרף הן מזהות אותו מיד באמצעות התנודות הייחודיות שהוא יוצר במים. חרקי בריכות רבים משתמשים בשיטה זו. חלקם עיוורים לגמרי, והם מצפים לתנודות העוברות בקירבתם, ואז הם מזהים את החרק בהתאם לתנודות שהוא משגר במים.

אחד מבעלי החיים העושה שימוש מדהים בשיטה זו, הוא דג החי במקסיקו, והידוע בשם ''פסקיאטוס אסטינקס''. דג זה שוכן במעמקי נהרות ובמחילות חשוכות לגמרי, והוא עיוור לחלוטין.

אולם לאורך ראשו וגופו ישנו מבנה מרשים של שערות רגישות ביותר, שאותו מכופף הדג לצדדים לפי הצורך. המבנה הזה, שהחוקרים קוראים לו ''אבר הקו הצידי'', מאפשר לדג לקבל תמונה ברורה ביותר של כל דבר המשוטט במים, וזאת ע''י התנודות במים הנקלטות ע''י שורת השערות. ריבוי השערות מאפשר לדג לקבל תמונה ברורה של סביבתו. כך הוא גם נמנע מלהיתקל בקירות ובסלעים.

למעשה, גם כלבי הים משתמשים בשפמם הארוך לצורך בדיקת המים, ודגים החולפים באיזור נקלטים ע''י השפם הרגיש, וכלב הים מזנק לעברם ולוכד את ארוחתו. לעתים קרובות מתגלים כלבי ים עיוורים לחלוטין, כשהם מפוטמים היטב. החוקרים מניחים שהשפם משמש את כלבי הים יותר מאשר חוש הראיה. גם כרישים טורפים מצויידים באיבר חישה דומה, והם ידועים כרגישים במיוחד לרעידות בקצב של 200 הרץ. במקרה זהו גם התדר של פעימות הלהבים המסתובבים של מסוק מרחף.

 משלחת הצלה בלב ים עלולה לפיכך להזעיק את הכרישים הסמוכים אל הארוחה המצפה להם, חלילה. מכשיר חשמלי לגילוי האוכל מספר בעלי חיים עושים שימוש בגלאי חשמל, פשוטו כמשמעו, כדי לגלות את הטרף הנדרש להם. אחד מאלו הוא הברווזן החי באגמים ובנחלים באוסטרליה וניזון מחסילונים שהוא צד, לרוב במים עכורים.

החוקרים הניחו סוללות חשמליות במיכל שבו הוחזק הברווזן, וגילו שיש לו רגישות מיוחדת לחשמל. הברווזן גילה ענין רב בסוללת פועלת בעוצמה של 1.5 וולט, וחקר אותה במקורו, אך התעלם לחלוטין מסוללה ריקה.

בניסוי מורכב יותר הועברו מטעני חשמל זעירים במיכל המים של הברווזן, שהוכיחו כי הוא מסוגל להבחין בשדות חשמליים שעוצמתם אינה עולה על 500 חלקי מיליון וולט (0.05 מיקרו-וולט) לסנטימטר. רגישות זו מאפשרת לו לגלות בקלות חסילון ממרחק מטר, משום שכל תנועת זנב של הסרטנים הללו יוצרת שדות חשמליים קטנים שעוצמתם מגיעה עד אלפית וולט לסנטימטר. היכולת להרגיש חשמל לא נמצאה עד כה בשום יונק אחר, אך היא נפוצה בקרב הדגים.

דגי הסחוס למשל (הקרויים כך משום ששלדם עשוי סחוס ולא עצם), מסוגלים לקלוט את טרפם הן ע''י תנועותיו והן ע''י זרמי החשמל ששריריו מייצרים. סביב ראשם יש להם מערכת של חיישני חשמל, עדינים דיים לקלוט את המטענים הזעירים הנפלטים מגופו של הטרף.

המטען שפולטים השרירים הינו זעיר מאד, ולכן הם מסוגלים ללכוד את טרפם רק ממרחק של מטר בקירוב.דג ידוע העושה שימוש בחשמל הוא הכריש.כשהכריש מתקרב לטרפו הוא מתביית על החשמל שקורבנו פולט מגופו.

בדרך כלל הכריש אינו טורף בני אדם, אולם החשמל הנפלט מבני אדם, ובפרט מפצעים פתוחים, מטעה לעתים את הכריש לחשוב שמדובר בדג. הכריש למעשה הוא מכונת הצייד היעילה ביותר, משום שהוא עושה שימוש במיגוון אדיר של חושים: כאמור, הוא מסוגל להבחין בתנודות המים הזעירות שיוצרים פרכוסי השרירים של טרפו. הוא גם מסוגל לחוש את זרמי החשמל הנפלטים. בנוסף, הוא עושה שימוש בחוש השמיעה, כאשר הוא מסוגל לשמוע אף את הצלילים שיוצרות תנועות השחיה של הדגים.

 בנוסף לכל, גם עיניו מותאמות למים והן רגישות מאד לאור - כך שהוא מקבל תמונה ברורה למדי. ואם לא די בכך, מסתבר שהוא ניחן גם בחוש ריח מדהים - והוא מסוגל להריח דם ממרחק העולה על מחצית הקילומטר.

ושוב - אין צורך להיבהל משום שבניגוד לסיפורי הבלהות, הכרישים אינם תוקפים כמעט בני אדם אלא במקרים נדירים ביותר. הימום באמצעות חשמל ''התריסנית החשמלית'' היא דג שעושה שימוש בחשמל לא רק כדי לגלות את הטרף, אלא גם כדי לצוד אותו. בראש ובזימים של הדג הזה יש אברי חשמל רבי עוצמה, המסוגלים לייצר זרם שעוצמתו 90 וולט.

הדג הזה מהמם את טרפו במכת חשמל, ואז אוכל אותו. דג נוסף הקרוי ''שפמנון חשמלי'' עושה אף הוא שימוש בחשמל כדי להמם את טרפו. הדג החשמלי ביותר הוא הצלופח החשמלי, שזנבו מכיל 10 אלפים! אברי חשמל זעירים הערוכים ב70- טורים. למעלה ממחצית גופו משמשת להפקת חשמל. הוא יכול לייצר חשמל בעוצמה גבוהה של עד 550 וולט - עוצמה שמסוגלת להרוג אדם! דגים אחרים עושים שימוש בחשמל שהם מייצרים, כדי לגלות את הטרף. אלו הם דג הסכין והמורמירים.

הדגים הללו מייצרים אף הם חשמל, בעזרת תאי שריר מיוחדים, והם משגרים סביבם ''שדה חשמלי''. הטרף הנכנס לשדה החשמלי מזוהה מיד משום שהוא מעוות את השדה החשמלי - שאותו קולט הדג באמצעות תאי חישה, הקשורים למוחו של הדג.

''מה רבו מעשיך ה' - כולם בחכמה עשית''!