הרבנית ימימה מזרחי על הדיבר "לֹא תִנְאָף"

לעתים תכופות, כשאני מרצה על עשרת הדברות, אני שואלת את הקהל את השאלה ששאלו אומות העולם את הקדוש ברוך הוא בבואו להציע להם את התורה: "מה כתוב בה"? ובמילים פשוטות: מהם עשרת הדברות? תמיד-תמיד יהיה מי שיענה: "ואהבת לרעך כמוך" - תשובה שגויה, כמובן.

האם זו טעות מטופשת? לחלוטין לא. עניינם של עשרת הדברות הוא אכן אהבה. "ואהבת לרעך כמוך" הוא אכן הכלל החוֹפֶה, שלא לומר הכופה, מעל ללוחות הברית. אהבה טוטאלית וסוחפת, שבהיעדרה אין משמעות לתנאים ההסכמיים ב"חוזה" עצמו, כמו איסור השקר ("לֹא תַעֲנֶה") או הגניבה.

כך, במילים "מאוהבות", מתאר הפרשן רבי חיים בן עטר (נודע בכינויו "אור החיים" על שם חיבורו על התורה. מגדולי פרשני המקרא. עלה ממרוקו לישראל ונפטר ב-1743 בגיל 47 בלבד) את יום מתן תורה: "ביום הזה הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק" (פירוש "אור החיים" לפרשת יתרו). הוא גם מייחס את ההסתייגות מלימוד התורה להיעדר רגש: "אם היו בני אדם מרגישים את מתיקות וערֵבוּת התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה" (פירוש "אור החיים" לפרשת כי תבוא).

וכאן בא לידי ביטוי במלוא תוקפו האיסור: "לֹא תִנְאָף". בפרשנות מופלאה לפסוק "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו לב), יאמרו חז"ל: "נואף אישה - זה הלומד תורה לפרקים" (סנהדרין צט).

לפי הפרשנות הזו, "הנואף" יבחר להתמקד בחלקים המרגשים בתורה, כמו סיפור מכירת יוסף או קריעת ים סוף, בעוד שעל החלקים ה"משעממים" והפחות אסתטיים, כמו אלו המתארים את אופן שחיטת הקרבנות והזָאַת דמם על הכפורת, הוא יעדיף לדלג.

לפי פרשנות זו, האיסור "לֹא תִנְאָף" אינו מדבר רק על בגידה "נמוכה" בבן או בת זוג, כי אם על בגידה בעצם מושג האהבה. מפני שאין, ולא תהיה עד עולם, "אהבה לפרקים".

על המילים "לֹא תִנְאָף" יאמרו חז"ל: "לא תהנה אף" (במדבר רבה פרשה י), כשהמשמעות ברובד הפשוט היא שלא ליהנות מריחה של אישה זרה. ואולם לפי ההבנה שלעיל, תהיה הכוונה: אל תישארו במסגרת הזוגית רק כשהכול אסתטי, כשהאף נהנה מן הניקיון, הסדר וריח הבשמים שניתז עליכם בחופה; זוגיות תכלול בהכרח רגעי כעס, בלאגן ודכדוך, ועל אף הרצון האנושי כל כך להנאה מתמדת - הבריחה מן ה"פרקים" המשמימים תהיה לא פחות מניאוף חסר לב. 

הרבנית ימימה מזרחי

אנחנו חיים בעולם "מזפזפ", כשאובדן העניין במה שיש, מאפשר לנו בקלות "קפיצה" לפרק אחר: פרק ישן שאנחנו חפצים לחזור אליו, או פרק שעוד לא צפינו בו. וכשגם הוא לא יספק הנאה לאפֵּנו האנין, יקפיץ אותנו בקלות ה"וואטס-אפ" הרגיש שלנו לסדרה אחרת. אולי הפעם תהיה זו אהבה? סביר להניח שלא. גם הפעם האף בוודאי לא ימצא הנאה בלתי פוסקת, מפני שאהבה, מזכיר לנו הדיבר "לֹא תִנְאָף", חייבת להתקיים על-אף האף.

זו הסיבה שכאשר הקדוש ברוך הוא מציע את התורה לאומות העולם והם שואלים אותו "מה כתוב בה?", הוא עונה לכל אומה, כך על-פי מדרש חז"ל (ספרי, פרשת ואתחנן), תשובה אחרת. לישמעאלים, למשל, הוא לא יספר על הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", על אף שהם מצטיינים בכיבוד הורים. להפך, הוא יאתגר אותם דווקא במה שקשה להם לקיים על-פי טבעם. מדוע? מפני שאהבת אמת תמיד תאתגר אותנו דווקא בעניינים שבהם אנחנו לא מוצאים הנאה ואושר. האם נדע להתמודד עם הפרקים הקשים יותר שמחכים לנו כבני זוג וכהורים? זה יהיה מִבחנהּ האמיתי של האהבה, אומר לנו הקב"ה בשעת מתן תורה.

הניאוף מוזכר בתורה לא רק בהקשר של זוגיות ולימוד תורה, כי אם גם בהקשר של אהבת הארץ: "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ" (ויקרא יח כח). מי אמר שתמיד פשוט לחיות בארץ הזו? מי אמר שלא נעדיף לפעמים לברוח מפרק זה או אחר בתולדותיה? ואולם, כל בריחה כזו תהיה בגידה במושג האהבה. אי אפשר שלא להיזכר, בהקשר הזה, בביטוי הנפלא של אוהב השפה העברית, אורי אורבך ז"ל, שאמר: אנחנו לא חיים כאן ב"על-תנאי לנד".

ולשאלת השאלות: מה יגרום לנו להישאר באותה הסדרה כשהפרק מפחיד, לא אסתטי ומריח לא משהו? מה יחזיק אותנו בזמנים של חולי, משבר כלכלי או סתם מריבה? כאן מפתיע הרמב"ם בפירושו לעשרת הדברות, אותם הוא מכנה: "עשרה דברים שדרכם תבוא האהבה בהכרח". לפי דבריו, האהבה לא תהיה תנאי מקדים לקבלת עשרת הדברות, אלא תולדה ותוצאה של קיומם!

כך למשל, הציווי על שמירת השבת, יש בו כדי ללמד פרק או שניים לבאים בברית האהבה: השבת תלמד לקבל את בן/בת הזוג תמיד במאור פנים, בהדלקת נרות. היא תתבע מאתנו, בעת ההבדלה, להבחין בין השעות המוקדשות למשפחה ובין החול. היא תדגיש את חשיבות הישיבה המשפחתית המשותפת סביב שולחן בשלוש סעודות השבת, את חדוות האירוח ובעיקר את המנוחה ההכרחית, מפני שאי אפשר לנקות גם כשנשפך, לא ניתן לכבס או לבשל אוכל אחר, מוצלח יותר. במילים אחרות: "מנוחת אהבה". גם השקר ("לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר") וגניבת הדעת ("לֹא תִגְנֹב"), החמדנות ("לֹא תַחְמֹד") והעלבון ("לֹא תִרְצָח") נאסרו, מפני שבהיעדרם, יישבר בהכרח לוח לבו של בן הזוג.

ובכל אלה לא די. כדי להחזיק בזוגיות לאורך זמן מבלי שתישמט מן הידיים, זקוקים ל"ידי משה", ידיו החזקות הפרושות בתפילה. התפילה היא פרק ההקדמה והסיום של כל סיפור אהבה. רק היא תאפשר לצלוח פרקים פחות מוצלחים. לכן, לאחר מתן תורה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נושא תפילה: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי... כָּל הַיָּמִים" (דברים ה כו). כמה "חושש" הקב"ה מפני הנואפים חסרי הלב. הוא מבקש ש"לבבם זה", שפועם עכשיו בהתרגשות בשעת החופה, שעת מתן תורה, יישאר מתפעם "כל הימים".

חסידים מספרים על אישה בוכייה שהגיעה לאדמו"ר ואמרה לו: "אישי אינו חפץ בי עוד! הוא טוען שהתכערתי ואיני עוד יפה כשהייתי!". מיד נשא האדמו"ר ידיו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם! האם לא היינו יפים בעיניך בשעת חופתנו, שעת מתן תורה? ומדוע מאוס תמאס בנו היום, כשכבר התעמעם יופיינו?". איזו נחמה מציע הרב לאישה הבוכייה? מדוע אין הוא מציע לה טיפים ועצות לחיזוק הזוגיות? מפני שככל הנראה, הוא מראה לה את הדרך האחת והיחידה לכתיבתם של לוחות שניים לאחר שאלה הראשונים נשברו: תפילה יומיומית על אהבת האהבה, גם בשעת כאב וחרון אף.

בדמעות, ייכתבו שוב פרקים שנמחקו. אולי לא יפים כמו פעם, אבל זוהרים כקרני הוד, על אף הכול.

המאמר מתוך הספר "עשרת הגדולים - עשר דמויות ישראליות כותבות על עשרת הדיברות", שיצא לאור על ידי ארגון "קרוב ללב" לקראת חג השבועות.בספר פורסמו עשרה מאמרים של ידוענים בהקשר לכל דיברה מעשרת הדיברות. הספרים מחולקים ע"י פעילי "קרוב ללב" לשכניהם החילונים.