סיון רהב מאיר: שבת - אוויר לנשימה

אני רוצה לפתוח בפרובוקציה: מרגיז אותי כשמדברים על השבת כעל "מסורת", "מנהג עתיק ויפה" ו"מורשת שיש לשמר". כל ההגדרות האלה נכונות מאוד, כמובן, אבל הן ממש לא מתחילות לגרד את המהות של השבת ולתאר אותה כפי שהיא באמת.

יש לנו נטייה להתייחס לשבת (ואולי ליהדות בכלל?) כמשהו ששייך לעבר, כמשהו נוסטלגי, שאנחנו עושים טובה כשאנו נוצרים אותו ומעבירים אותו מדור לדור, כמעין מחווה לדורות קודמים. דיבורים בסגנון: "סבא שלך הניח תפילין, אז בוא גם אתה, הנכד, תמשיך בדרכו", או: "סבתא שלך הדליקה נרות, וגם סבתא של סבתא שלך, עד הר סיני, אז בואי תהיי עוד חוליה בשרשרת". כאילו המצוות הן איזו מחווה שאנחנו עושים למען המשרד לענייני גמלאים. כאילו זה משהו בשחור-לבן, עם המון אבק מעליו.

אני חושבת שלצד הדגשת המורשת וההמשכיות, צריך להתאמץ ולאמץ גם תפיסה הפוכה: המצוות הן הדבר הכי מהפכני והכי אנרכיסטי שיש. הן הדבר הכי נכון - לא בעבר, אלא בהווה, ובפרט בעתיד. הן לא משהו מפעם, הן משהו רענן ואפילו עתידני.

בואו ניקח לדוגמה את השבת וננסה להסתכל עליה כך, מנקודת מבט כזו. אנחנו מורגלים, לצערנו, בחברה הישראלית, לשיח צפוי ולעוס למדי סביב השבת: מאבקים על כבישים, פיצוציות ותחבורה ציבורית. פולמוס רודף פולמוס. הוויכוחים האלה נובעים מתוך תפיסה כאילו השבת שייכת לקבוצה אחת ("הדתיים") ומגבילה מאוד קבוצה אחרת ("החילונים"). ככתבת, לאורך השנים קצת מאסתי בסיקור הנושאים האלה. זה תמיד נשמע אותו דבר - הח"כ הדתי והח"כ החילוני מנהלים את אותו ויכוח מתמשך, בלי דיבור על המהות: מה היא בכלל שבת? מה היא מעניקה לנו? על מה בכלל אנחנו מתווכחים?

ממש במקביל לעימותים הצפויים-מראש האלה, האנושות כולה הופכת לפחות מרוכזת ופחות קשובה, ועל זה אנחנו כמעט לא מדברים. בשנים האחרונות, לאור המהפכה הטכנולוגית ובפרט המהפכה הסלולרית, כולנו הופכים לקצת "זומבים". פעם האדם היה יושב מול הטלוויזיה או מול המחשב, הולך אל מכשיר הפקס, ניגש אל מכשיר הטלפון וכו'. כיום כל המכשירים האלה ביחד נמצאים אצלו בכיס או ביד, והם משוכללים ומתוחכמים מתמיד. בכל מקום שבו אנחנו נמצאים, אנחנו בעצם לא לגמרי שם. איך אפשר להיות "שם", אם במקביל מחכים לנו אינספור עולמות מקבילים ותכנים מרתקים אחרים? אנחנו אף פעם לא יודעים מה אנחנו מפסידים אם רק נגלוש לרגע ונציץ בסלולרי, רק נעדכן, רק נראה מי חיפש אותנו וכן הלאה.

סיון רהב מאיר

יש הרבה ברכה, כמובן, בהתקדמות הטכנולוגית של העולם. אבל כמעט בלי שנשים לב, הטכנולוגיה מתחילה לשלוט בנו, במקום שאנחנו נשלוט בה. אם פעם התקלקלה לנו מכונת כביסה, אז התעצבנו קצת וחיכינו לטכנאי. אם המקרר לא עבד, זה לא איים עלינו קיומית. אבל אם נלך ברחוב והבטרייה בסלולרי תיגמר - התחושות שלנו יהיו תחושות של מצוקה וחידלון. כאילו לא המכשיר כבה, אלא אנחנו הם הכבויים. וכשנטעין אותו מחדש - נרגיש כאילו התחברנו מחדש לחיים. תחיית המתים ממש. לתעשיית הבידור, למפרסמים, לטייקונים ולכל הגופים הגדולים אין אינטרס שנשים לב לתהליך הזה. הם רוצים את העיניים שלנו במסך, את האצבע שלנו על ה"לייק" ואת כרטיס האשראי שלנו עובד מסביב לשעון. אתה פעיל, גולש, קונה - משמע אתה קיים.

אבל היהדות תמיד ידעה להציב אלטרנטיבה מול התרבות השלטת. זה היה נכון מול העולם היווני, מול העולם המוסלמי והנוצרי, וזה צריך להיות נכון גם כיום: מהי התשובה שלנו למהפכה הטכנולוגית? האם אנחנו אומרים על הכול "אסור", או על הכול "מותר", או שיש לנו הצעה משלנו לסדר היום?

העיתונאי דרור גלוברמן כתב פעם שבכל יום, בצאתו מהמקלחת, הוא מגלה שיש לו בראש רעיונות חדשים ויצירתיים בנוגע לעבודתו התקשורתית. דברים שהוא לא חשב עליהם קודם עולים פתאום במחשבתו. ואז הוא הבין שמדובר בחמש הדקות היחידות ביום שבהן המחשבה שלו היא רציפה, בלי הפרעה של כמה מסכים, בלי הצורך לקטוע בכל פעם את מה שאתה עושה לטובת מסר חדש שהגיע באחת המדיות, בלי תחרות תמידית על חוט המחשבה. אם חמש דקות כאלה נותנות למוח שלנו קצת דרור, ומנפקות עבורנו מחשבות חדשות - מה תחולל בנו יממה שלמה כזאת? אין ספק שהשיחה בשבת, השינה, השירה, התפילה, הקריאה ואפילו סתם, ההליכה ברחוב, הן בעלות איכות אחרת מאשר בימות החול. זהו איפוס כללי למערכת, והַטְענה שלה לקראת ששת ימי המעשה.

קטונתי מלדבר על קדושתה של השבת ועל הרבדים הרבים שיש בה. זה יום שיש בו משמעות עמוקה הרבה יותר מ"יום ללא סלולרי". מההלכה ועד הקבלה, מתורת החסידות דרך תורת המוסר - יש אינספור תכנים עמוקים ורציניים המנסים לגעת בסודו של היום הזה. אני מדברת רק על המישור הראשון והבסיסי הזה, של הטכנולוגיה, כי הוא הפשוט ביותר להבנה ונראה לי הכי דחוף, עבור כולנו: יום בלי ציוצים ובלי סטטוסים, בלי להעלות שום דבר ובלי להגיב לאף אחד, בלי שיחות שלא נענו ובלי מסרונים דחופים, בלי סמיילים ובלי סימני קריאה, בלי התנועה הבלתי רצונית הזו המחליקה על המסך, בלי העכבר שנע בין חמישה קבצים שפתוחים במקביל, בלי "דחוף" ואפילו בלי "פחחח".

כמובן, בשבת לא רק מניחים בצד את הסלולרי. אלפי שנים נשמר היום הזה כאי של שפיות. היה מי שכינה זאת "ארמון בתוך הזמן". לא נוסעים, לא מבשלים, לא מעשנים, לא נוגעים בכסף. אין שיעורי בית, אין כביש מהיר, אין עודף. פסק זמן. ושבת היא לא רק "לא", אלא גם הרבה "כן". זה היום שבו מברכים על הדברים הכי אלמנטריים: על האש (בהדלקת נרות שבת), על היין (בקידוש), על הלחם (בבציעה של שתי חלות ריחניות), ונמצאים באמת ובריכוז עם המעגלים הכי קרובים של המשפחה והחברים, וגם עם עצמנו.

לכן פתחתי בכך שאסור לראות את השבת רק כמשהו מן העבר. נכון, אנחנו אומרים שהיא "זכר למעשה בראשית" ו"זכר ליציאת מצרים". אבל היא לא רק תזכורת כזו. אם אז היינו משועבדים לפרעה ובנינו פירמידות - אנחנו עלולים לחשוב ששבת היא רק זכר לשעבוד ההוא. אבל בעצם, בואו נודה, אנחנו משועבדים גם היום. אולי לא שעבוד פיזי, אבל שעבוד דיגיטלי, שעבוד של התודעה שלנו. שבת היא היום לצאת לחירות מהשעבוד הזה, ליממה שלמה.

נהוג לומר שהראש היהודי ממציא לנו פטנטים, וראש הממשלה מרבה לדבר עלינו כעל "סטארט-אפ ניישן", אומת הסטארט אפ, ובכל זאת, את החידוש המהפכני מכולם הצגנו בפני האנושות כבר לפני שלושת אלפים שנה, והחידוש המופלא הזה אינו כרוך בעשייה אלא באי-עשייה. המצאה שכולה שְבִיתה.

הוגים רבים ניסו לדמות את החוויה של שבת למשהו אחר, כדי להסביר ו"לתרגם" אותה: כבר דימו את השבת לכלה שמגיעה לעת ערב, עם בוא שעת הכלולות, אל החתן - עם ישראל. כבר אמרו שהיא מהווה "טעימה" מימות המשיח, דוגמית מהגאולה שעתידה לבוא. כבר הסבירו שביום הזה כל אדם מקבל "נשמה יתרה", עוד תוספת רוחנית לימות החול. אבל לאחרונה מצאתי בספר "המצוות השקולות" של הרב שלמה וולבה רעיון פשוט ומרגש: הוא מספר שם על הרב שלו, הרב ירוחם ממיר, ואומר שכשהגיע ללמוד בישיבה, פגש אותו בפעם הראשונה ביום חול, אבל כעבור כמה ימים, כשהגיעה שבת - הוא פשוט לא זיהה אותו. עד כדי כך היו פניו אחרים בשבת.

אז לא משנה באיזה יום אתם קוראים את השורות האלה - שתהיה שבת שלום.

מתוך הספר "עשרת הגדולים - עשר דמויות ישראליות כותבות על עשרת הדיברות", שיצא לאור על ידי ארגון "קרוב ללב" לקראת חג השבועות.בספר פורסמו עשרה מאמרים של ידוענים בהקשר לכל דיברה מעשרת הדיברות. הספרים מחולקים ע"י פעילי "קרוב ללב" לשכניהם החילונים.