הנזיר שמכר את היצר שלו: איך לומר "לא" למידת הגאווה

פרשת נשא כוללת בתוכה, בין היתר, את עניינו של הנזיר.

במסכת נדרים (ט, ע"ב) מספר התלמוד את אחד המעשים הידועים בקשר לנזיר:

"אמר שמעון הצדיק (כהן גדול, משיירי כנסת הגדולה): מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה! העבודה - שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני - כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל".

קטע תלמוד זה מוכר מאוד.

שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול במשך ארבעים שנה (יומא ט ע"א), ראה בתקופתו נזירים רבים, ולמרות זאת הוא הקפיד שלא לאכול מבשר קרבן הנזירות שלהם. אולם הוא מתפעל רק מאדם אחד. כיצד זה קרה? 

גילויים רבים על נפש האדם מתגלים במעשה זה.

אותו נזיר אמר לשמעון הצדיק כך: "רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם".

אותו אדם מגדיר באופן מושלם את אחת מדרכי הפעולה של היצר הרע: "פחז עלי יצרי". הוא הרגיש שהיצר פועל בו בחופזה ובמהירות, ומנסה שלא לאפשר לו פנאי וזמן כדי לחשוב ולהתבונן במה שהוא עושה. המהירות של היצר הרע היא תכסיס קטלני. יצר הרע גורם לאדם שלא לחשוב לפני ביצוע העבירה, הוא דוחף אותו לבצע הכל במהירות כאן ועכשיו. אם אדם היה מקדיש ולו חצי דקה של מחשבה והתבוננות לפני מעשיו, חמישים אחוז מהמעשים השליליים לא היו נעשים, וכולם היו מרוויחים מכך.

לימוד נוסף שלמדנו ממנו הוא כך: היצר הרע תכנן להפיל אותו באמצעות מידת הגאווה! לכן הנזיר צעק – "רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?" הגאווה היא אם כל חטאת, והיא מהווה בסיס לחטאים רבים. הוא הבין שהגאווה תטרוד אותו לגמרי מן העולם.

הוא פנה אל הגאווה ואמר – "למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רימה ותולעה". אותו צעיר הבין, שיופיו החיצוני אינו שלו, ממילא, כיצד הוא יכול להתגאות בדבר שאינו שלו? וכי הוא יצר את היופי של עצמו? כאשר אדם משייך לעצמו את המעלות הגופניות, הוא עלול להגיע לכלל חטא. אדם צריך להזכיר לעצמו השכם והערב שהעולם לא שלו, וגם אם נמצאות בו מעלות כאלה ואחרות, הרי בסופו של דבר הוא יהיה רימה ותולעה...

נזיר חכם זה, כבש את ליבו של שמעון הצדיק. 

עוד מנזקי הגאווה, שהיא מפרידה בין בני האדם. פרשתנו מזכירה גם את חשיבות האחדות.

תחילת הפרשה כותבת בהרחבה רבה, שנשיאי השבטים הקריבו את קרבנם ביום חנוכת המזבח: "וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה' שֵׁשׁ עֶגְלֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר, עֲגָלָה עַל שְׁנֵי הַנְּשִׂאִים, וְשׁוֹר לְאֶחָד, וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם  לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן" (במדבר ז, ג). "שש עגלות צב" הכוונה שלכל עגלה היו מחוברים שני בקר – סך הכל שנים עשר בקר, כך ששנים עשר הנשיאים הביאו שש עגלות – עגלה אחת לכל שני נשיאים. מדוע כל נשיא לא הביא עגלה בנפרד? רבינו עובדיה ספורנו כותב כך: "לאות אחווה ביניהם, אשר בה יהיו ראויים שתשרה שכינה ביניהם". כלומר, העובדה ששני נשיאים הביאו עגלה אחת, מהווה סמל לאחדות ביניהם. כשיש אחדות – יש שכינה.

בעלי התוספות מוסיפים נקודה. התורה כותבת, שבמפגש של יעקב ויוסף היו שני שלבים – בהתחלה יעקב לא האמין לבניו שיוסף חי במצרים, ואז נכתב – "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". על איזה עגלות מדובר? בפשטות הכוונה לעגלות המלאות במזון ששלח יוסף. אולם תמוה הדבר, וכי יעקב קיבל חיוּת ממראה העגלות? השפע הגשמי עשה לו טוב, יותר מעצם ההודעה על חיי בנו אהובו?

התשובה בדרך הרמז היא, שכשיוסף שלח לאביו עגלות, הוא הזכיר לו את העגלות הללו של הנשיאים – את עניין האחווה. יוסף רצה לרמז לאביו, שלמרות כל מה שאחיו עשו לו, הוא עדיין אחיהם, אחד מהם. ידיעה זו החייתה את רוח יעקב.