בחזרה לעתיד

כשהייתי ילד קטן, נהג אבי לקחת אותי בימי החופשה – אל הקרקס. אהבתי מאוד את החיות המאולפות, ומכולם את הפיל האפריקני – שהרשים אותי במיוחד. בעת ההופעה, הציג היצור הגדול הזה את מיטב כישוריו וקצר מחיאות כפיים קהל הצופים הנלהבים, ואני – בתוכם. בשעה הקצרה של ההפסקה, בין מופעי הבידור נקשר בעל החיים אל יתד קטנה. רק סנטימטרים ספורים ממנה היו תקועים בקרקע. היה ברור לי כי חרף שלשלת הפלדה הכבדה שהונחה שם, החיה הענקית הזאת שיכלה לעקור עץ שלם על שורשיו מן הארץ ללא כל קושי, הייתה מסוגלת בקלילות רבה למשוך את יתד העץ ולברוח. זה לא קרה! הדבר עורר את סקרנותי מאוד, מה מונע את הפיל האדיר לעשות ככה?

הדילמה הזאת הציקה לי מאוד – ועד מהרה שאלתי אותה את כל מי שנמנה על מעגל הבוגרים במשפחתי. כילד, סמכתי על חכמת המבוגרים שהשיבו לי כי הפיל מאולף, ולכן – איננו מעלה על דעתו לברוח. אך עדיין קיננה בליבי התמיהה המתבקשת: אם בעל החיים היבשתי הגדול ביותר קיבל את מרותו של האדם, ואף אומן לספק לו את צרכי הבידור שלו, מדוע נאלצים מפעיליו לקשור אותו בעת ההפסקות? לא זכור לי שקיבלתי על שאלתי – תשובה הגיונית שהניחה את דעתי. עם הזמן, שכחתי מן תעלומת הפיל והיתד הקטנה. אבל לפני כמה שנים, מצאתי משהו חכם שידע לספק לי את התשובה: "הפיל", כך הוא אמר, "איננו מנסה להימלט, כי הוא הגיע לקרקס כשהיה צעיר לימים, וכבר מאז נקשר לאותה פיסת עץ."

משימה בלתי אפשרית

עצמתי את שתי עיניי, וניסיתי לדמיין את גור הפילים הקטן בימיו הראשונים. לא היה לי צל של ספק כי אז הפילון דחף ומשך את היתד בכל כוחותיו. חזיתי אותו: מתאמץ, נושף, מזיע, וייגע, כדי לתלוש את המתקיל אחת ולתמיד. אך לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. הוא הלך לישון מותש ומאוכזב. למחרת, המשיך במאמציו להשתחרר. כך קרה גם בימים הבאים, כאשר גם ניסיונותיו הללו – עלו בתוהו. עד אשר הגיע אותו יום גורלי בחייו של הפילון. הוא התייאש מלהילחם! הוא השלים עם תבוסתו וחוסר האונים שלו, ונכנע – לגורלו.

איזה אבסורד...

כיום, הפיל הוא כל כך ענק, שבין רגע הוא יוכל לשבור את היתד הקטנה בתנועה קלה. אבל משקעי התבוסה של העבר המר, אינם מרפים מן הפיל, והם לופתים אותו כצבת פלדה. לכן, הוא לא מסוגל להעלות בדעתו שהוא בכלל מסוגל להכניע את המוט אי פעם.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר..." הקדמה זו המתארת את יהודה המתקדם פיזית אל השליט המצרי – אומרת דורשני! שהרי היה יותר מתאים לכאורה לגשת ישר ולעניין ולכתוב: "ויאמר יהודה"? ועוד, מדוע מסתתרת דמות יוסף בכינוי ערטילאי ומעורפל: "אליו"? ובכלל, מפני מה דווקא יהודה פעל כאן לבדו כדמות אקטיבית הדואגת למען האחים הכלואים: שמעון ובנימין, בעוד שאר אחיו שנודעו בכוחם ובגבורתם – נוקטים נוכח המאורעות במדיניות פסיבית?

כל הסיבות להרים ידיים...

נראה, כי כאן בפתיח הפרשה שלנו מסתתרת נוסחה אפקטיבית רבת עוצמה להתמודדות עם מתקילים כאלה ואחרים בחיים. כשנאלצו האחים לרדת למצריים, כדי להינצל מן הרעב הקשה שפקד את ארץ כנען הם נקלעו לשרשרת של סיטואציות שהתקילו את הביטחון העצמי שלהם בצורה דרסטית. ראשית, השהות על אדמה זרה ובלתי מוכרת גורמת לחששות ולחוסר שקט נפשי אצל האדם הרחוק גיאוגרפית מן הקרקע הטבעית של ארץ מולדתו/מגוריו. שנית, הריחוק מן המטריה הרוחנית שפרס עליהם אביהם, יעקב – לא תרם להם מטבע הדברים להרגשה טובה. יתירה מזאת, ארץ מצריים חרטה על דגלה את סמלי כוחות האופל: פגאניות, מתירנות, תאוות בשרים, והפקרות. אלו נגסו במייצגי בני האור, השבטים – קשות. לתוך הבועה המטרידה הזו מתווספים בפתאומיות פרשיות מסתוריות המאיימות על יתרת כוחות הנפש שגייסו האחים מתוך מטרה לשמור על שיווי משקלם. הם מואשמים בריגול – עבירה חמורה בכל קנה מידה אוניברסאלי. שמעון, נאסר. הם שבים לארץ כנען ולהביא את בנימין כערובה לשחרור שמעון. יעקב ההמום נאלץ להיפרד מבנו הקטן, וכך – חוזרים האחים למצריים כשבאוזניהם מהדהדת קריאתו קורעת הלב של אביהם: "אותי – שיכלתם! יוסף – איננו, ושמעון – איננו, ואת בנימין – תיקחו?!" בהמשך, שמעון יוצא לחופשי, אבל מסכת הייסורים – לא תמה. דרמה נוספת מתרחשת. בנימין הקטן מואשם בעוון גניבה ואמור להילקח לעבד. השליט המצרי מתגלה לאורך כל הדרך כאדם עריץ וקשוח שעוין אותם בצורה פרנואידית. בו בעת הוא מפזר מסרים לא ברורים שגורמים להם – קונפליקטים מהותיים אודות זהותו ומניעיו האמיתיים, וכך מעצימים את הבלבול ומסך הערפל שאפף אותם מסביב.

היהודי שהקדים את היווני...

בתוך לב המשבר, כשכל מאמצי האחים נכשלים, והם נסוגים אחורנית משלימים בלית ברירה עם המצב המביש והמתסכל, בדיוק אז מתחוללת נקודת מפנה דרמטית – גורלית המהווה קרן אור המבליחה בתוך האפילה ששיתקה אותם: "וייגש", מתקדם, "אליו", לעבר הקושי הרמוז במילה: "אליו", מלשון: "אל", המסמל כוח ועוצמה [השווה: "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג).], וגם בעקיפין, את הדמות האחראית לו: השליט המצרי, יוסף, "יהודה", הוא המנהיג האידיאלי מבין השבטים, המגייס את כוחותיו בעיתות קריטיות של: ייאוש מכרסם, חוסר ביטחון עצמי, ואובדן תקווה – המציבים את האדם הקלאסי כנוע ומושפל אל מול כוחות העל העדיפים ממנו, והרומסים בגסות את כבודו וחירותו כבן אנוש. יהודה, לא מסיק – כאחיו, מסקנות נמהרות שגובלות באפסיותו נוכח תעתועי ותמורות החיים, הוא לא מרים ידיים, אינו משלים עם רצף הכישלונות המהדהדים שרדף אותם, אלא ניגש עניינית בנחישות – על צדקת דרכו, וברגישות – כלפי מעמד השליט – אל מוקד הבעיה, יוסף ומתעמת איתה בצורה דיפלומטית. בעת ששאר האחים שרויים במוראל ירוד מבוססים בזיכרונות העבר המר, ומשדרים: אפאטיות, דלות אנרגטית, וחוסר מוטיבציה – להתמודד, אין ליהודה את הלוקסוס – להיכנע! הוא בוחן את כוחו מחדש ונותן צאנס כלפי העתיד. הוא פוסע בגפו לכיוון כס השליט ופותח בנאום מבריק שכלולים בו שלושה אלמנטים בסיסיים מתחום תורת הנאום: 1. "אתוס" (אמינות הנואם ועיקרי הרצאתו. פסוקים לב–לג). 2. "פאתוס" (פניה לרגשות המאזין. פסוק כ ועוד). 3. "לוגוס" (טיעונים רציונאליים. פסוק כ"א ועוד) ובכך מקדים את הפילוסוף היווני אריסטו (384–322 לפנה"ס) בחיבורו "על הרטוריקה".

העתיד כבר כאן...

דמותו המנהיגותית – האקסקלוסיבית של יהודה איננה מתוארת כאן, במקרא, כמיתוס היסטורי השייך לעידן הקדום שהיה ואיננו. גם אנחנו, נקלעים לתרחישים מורכבים במהלך החיים הדינאמיים, סיטואציות שגורמות לנו לתהות אם נותר בנו עוד דבר טוב או תכונה חיובית? ככלל, התודעה העצמית – החיובית של בני האדם נשחקה ושואפת לאפס מחמת כל מיני נסיבות שהגורם הקרדינאלי המוביל אותן היא: הביקורתיות המאסיבית והאגרסיביות המילולית אליה אנו נחשפים תכופות, מידי יום. כאן, בעת רגע המבחן המכריע, נמצא חלון הזדמנויות בדמות הנקודה של "יהודה" הטמונה בכולנו. אם נשכיל לבצע סלקציה מן ההמולה של המתקילים והמחסומים מסביב, שרומסים לנו את כושר השיפוט וההערכה העצמית, ולהתבונן בה בריכוז מקסימאלי – נופתע לגלות כי אותה נקודה נצחית שמפגינה את האור הגנוז בכל אחד מאיתנו, נותרה בעינה ללא שינוי כזה או אחר, וכי היא מהווה מוקד אפקטיבי להפגת ונטרול חסמים כאלה ואחרים שהתאזרחו אצלנו מחמת משקעי העבר, משקעים שכובלים אותנו אל יתדות כאלו ואחרים זה אכן יקרה בעיקר בזכות המורשת וכישורי המנהיגות שהשאיר לנו יהודה, [שעל שמו המקראי אנו נקראים בתואר – "יהודים".], לא לדחות את הקושי! אלא לקרוא עליו תיגר, לגשת לעברו בצורה קונקרטית, ולהתעמת עימו חזיתית, וכך להעניק לעצמינו, כמו גם לאחרים – עתיד טוב יותר.

"זה האור שבנו – לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו, יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו: איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות?! אתם ילדיו של אלוה–ים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוה–י הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים..."

קטע מרכזי מתוך נאום ההכתרה של נשיא דרום אפריקה לשעבר – נלסון מנדלה. זוכה: פרס נובל לשלום לשנת 1993, מדליית החירות הנשיאותית, ומדליית הזהב של הקונגרס של ארה"ב. (המסר מבוסס על הספר "בחזרה לאהבה" (פרק 7) שכתבה הסופרת האמריקאית הפופולארית – מריאן וויליאמסון). כפי שהובהר, תובנה זו נרמזה כבר בפתיח פרשתנו.

מסרון

"העוצמה והגבורה – פנימה בנשמה"

טיפים לחיים טובים:

1. הכינו לעצמיכם רשימה של היעדים שנכשלתם בהם, או שאתם מטילים ספק בכישורכם להגיע אליהם. נסו להתחיל עם הקטן מבין כולם. לאט – לאט התקדמו הלאה, בהדרגה. זכרו! עיקר הקושי פה, פסיכולוגי, וכי הוא בפירוש לא משקף את המציאות, אובייקטיבית.

2. נכשלת במבחן מכריע? קיבלת תשובה שלילית אחרי ריאיון עבודה? במקום להאשים את עצמך ואת כל העולם ולשקוע ברחמים עצמיים, שלא יביאו אותך לשומקום חשבי כיצד ניתן לנסות ולשפר את המצב כדי שהוא לא יקרה שוב, בעתיד. הבריחה אל מנהרת המחשבות, המוח, היא הכי קלה, אך הפיתרון לסיטואציות אלו נמצא כאשר את עושה צעדים מעשיים.

3. כדי לקבל ביטחון עצמי מומלץ לרכוש יומן ובו לרשום את כל הקומפלימנטים שאנו מקבלים במהלך היום (רצוי בצירוף מתומצת של ההקשר שהביא למחמאה). בעת ביקורת מוגזמת שמופנית לעברך, כשמפלס ההערכה העצמית נמצא, מטבע הדברים, בשפל – הסתכלות ביומן אישי זה הינה חיונית לחזרתך לכדי פרופורציות מאוזנות.

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת ויגש – כל הסרטים ב-VOD הידברות