השמיטה כמבחן אמונה

ניר היה מטפס הרים מקצועי, שנים חלם לכבוש את פסגתו של הר גבוה ומשונן - פסגה שאחרים אפילו לא חלמו עליה, היחידים שכן זכו להיות שם אלו הנשרים במעופם... אולם ניר ידע שפעמים צריך ללחום עבור מימוש חלומות, שהרי לא לחינם המילה "חלום" והמילה "לוחם" הם אותן אותיות, והוא החליט לצאת להרפתקה המסוכנת. נעץ יתדות וקשר חבלים, דילג על צוקים והעפיל למרומים, והנה, עוד קצת מאמץ והוא מגיע למטרה הנכספת...

מכשול אחרון עמד בדרכו, קיר חלק, ללא שום נקודת אחיזה. בשארית כוחותיו חקק בסלע הקשה והתקדם צעד נוסף, והנה בליטת סלע נוספת ישנה בקיר, נאחז הוא בה, אך אבוי! הבליטה רופפת... מסתכל הוא למטה, התהום הפעורה תחתיו רק ייאשה אותו יותר, ניר העדיף לא לחשוב מה עלול חלילה לקרות בכל רגע. ברוב ייאושו תוך שהוא תלוי בין שמים לארץ פרץ בבכי וקרא: "ריבונו של עולם! עזור לי!!" וההרים מסביב החזירו את ההד: "לי לי לי..."

לפתע שמע קול דובר אליו, "ניר, אמור, הבאמת תבטח בי?"

והוא ענה: "כן אלוקים, ודאי! עזור נא לי!"

והקול שב ושאל, "הבאמת ובתמים תבטח בי?"

והוא קרא, "כן, כן !!"

"אם אמת בפיך", אמר הקול, "בטח בי, ועזוב את האבן הרופפת הזו..."

בפרשתנו, פרשת בהר, מצווה אותנו הבורא על מצוות השמיטה. נצייר במוחנו את אותו חקלאי אשר  פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו תלויים ביבול אשר מצמיח השדה, והשדה הוא מקור פרנסתם היחיד! והנה מצווה אותו הבורא שמידי שנה שביעית, ייטוש את מקור פרנסתו ולא יעבוד בשדה במשך שנה שלמה! שנה שלמה לא לחרוש, לא לזרוע ולא לגדל... ממה יתפרנס? ממה יאכל? וגם כשתגיע תחילת השנה הבאה – עד שתגדל תבואה חדשה ייקח הרבה זמן... לא רק זה, גם התבואה או הפירות שכבר ישנם על העצים לא שייכים לו ואסור לו למנוע מאחרים לקחתם, הם לא שלו...

אכן, זהו ניסיון לא קל, לא לחינם זכו החקלאים לתואר "גיבורי כוח, עושי דברו" (תהילים קג'), זו גבורה אמיתית.

נו, החקלאי עושה כמצוות הבורא ונוטש את השדה. תכל'ס, מהיכן יתפרנס? כיצד יוכל להביא לחם לפי הטף? אין מה לדאוג, הבורא מבטיח: "ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע". אתם תהיו שבעים... איך? הרי אין תבואה? כותב רש"י על אתר – "ואכלתם לשובע – אף בתוך המעיים תהיה בו ברכה", אוכל קמעה ומתברך במעיו... פשוט כך, לא יצטרכו הרבה תבואה כי האדם יקבל תחושת שובע ממעט תבואה...

ממש כמו נס חנוכה שכמות קטנה ניצחה את מגבלות הזמן, כך גם בשמיטה, מעט תבואה תעשה את פעולתה של תבואה מרובה...

אותו חקלאי אכן בוטח בבורא, הוא לא שואל שאלות. והבורא, נוהג עימו במידה כנגד מידה, הנהגה שמעבר לטבע. החקלאי אכן עוזב את האבן הרופפת...

ישנם אנשים שאמונתם בבורא קצת יותר חלשה, אמנם הם מוכנים לשבות שנה שלמה, אבל הם יהיו רגועים רק אם הם "יראו בעיניים" שיש להם מספיק תבואה במחסנים... אל קבוצת חקלאים יקרים אלו פונה התורה ונותנת הבטחה מיוחדת: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו?"... קשה להם לעזוב את האבן... מבטיח להם הבורא: "וציותי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים..." אל דאגה! אתם תראו את הברכה בעיניים, בשנה השישית השדה תצמיח יבול פי שלש והמחסנים יהיו עמוסי תבואה...

ישאל השואל, נו, לא עדיף לנקוט בדרך השנייה, לשאול שאלות ולראות את השפע בעיניים?

וודאי שלא. "השם צילך על יד ימינך" – כך אומר דוד המלך בתהילים. כשם שאם אתה מראה לצל אצבע אף הוא מראה לך אצבע ואם אתה מראה לו שניים אף הוא מראה לך שניים – כך הבורא נוהג עם האדם כפי מידת ביטחונו. חקלאי שבוטח ביכולותיו של הבורא והוא לא שואל "מה נאכל בשנה השביעית", השם נוהג עימו מעבר למידת הטבע והמאכל מתברך בתוך מעיו. לעומתו, חקלאי שמהסס ודואג על פרנסתו, הבורא כמובן דואג גם לו, אבל הוא לא שובר את גבולות הטבע למענו, הוא ינהג עמו באותו מידה – בדרך הטבע. היבול של השנה השישית יתרבה... אך אליה וקוץ בה משום שכעת זקוק החקלאי לטרוח, לבנות מחסנים ולדאוג לשמירה ראויה מפני גנבים וריקבון...

פעמים רבות אנו אוחזים באבן רופפת במקום לאחוז בצוק איתן... לא חבל?

השם צילך. יבחר הבוחר...

נקודה למחשבה.