כאן עובדים בני אדם – מכל הסוגים

סטודיו אנד ג'וי, עסק לעיצוב מתנות ופרחים, מתפאר ברקורד חברתי שמעטים יכולים לטעון לו: בשמונה שנות קיומו הוא שיקם 112 אנשים הסובלים מלקויות ומוגבלויות שונות. ועם זאת, מדגיש הבעלים, נדב עטיה, הסטודיו אינו עמותה ואינו נתמך על ידי תקציבי ממשלה, קרנות או תרומות פרטיות. "הרעיון הוא לא להתייחס לאנשים האלה כנזקקים אלא כעובדים לכל דבר, שיש להם תרומה ייחודית לתת".

עטיה, ממקימי 'זר פור יו', הקים את סטודיו אנד ג'וי כמעט במקרה. "כשפרשתי מזר פור יו התכוונתי להקים מרכז לוגיסטי לעסקים דומים. הזמינו אותי למפעל מוגן לראות אם אוכל להעביר לשם חלק מהעבודות. ראיתי שם קבוצה גדולה של אנשים מוגבלים ומלאי שמחה. אחרי זה לקחו אותי למפעל של נפגעי נפש. הם היו די מבוהלים לראות אותי, והבהלה שלהם החזירה אותי עשורים אחורה".

פגיעות נפש אינן זרות לעטיה. כשהיה בן שנה וחצי, נפצע אביו במלחמת יום הכיפורים וסבל מהלם קרב קשה. המודעות להשלכות הנפשיות של לחימה הייתה אז נמוכה, ומשפחות נאלצו להתמודד לבדן עם אבות שחזרו עם נפש פגועה מהקרבות. "האנשים שפגשתי הזכירו לי ביקור שערכתי בגיל ארבע בבית חולים לחולי נפש שם היה אז אבי מאושפז, ואיך הוא הגיש לי בידיים רועדות מכונית מעץ שהכין עבורי בסדנת נגרות שערכו להם".

המראות, והזיכרון שהעלו בו, הביאו את עטיה להחלטה לשנות כיוון. "החלטתי לגנוז את התכנית העסקית שלי, ולהכין תכנית אחרת, להקמת עסק חברתי. "לא ממקום של רחמנות אלא ממקום של העצמה", הוא מדגיש. "גדלתי עם אבא שמתמודד עם מחלת נפש לא פשוטה שהשפיעה על כל הבית, אבל אימא שלי מעולם לא נתנה לנו לרחם על עצמנו והובילה אותנו להצלחה. החלטתי שאני רוצה להקים עסק שבו ימדדו אנשים לפי היתרונות ולא לפי החסרונות. גם אם אדם לוקה בשבעים אחוז מהיכולות, עדיין בשלושים אחוז הוא טוב ויכול לתרום".

מי שולח אליכם את העובדים?

"משרד הבריאות, משרד הרווחה, משרד הביטחון. הם יודעים מה הקריטריונים שלנו להעסקה ושולחים אנשים בהתאם. הייחודיות שלנו היא שאנחנו עצמאים לגמרי ולא נתמכים על ידי שום גוף, והעובדים מועסקים כעובדים לכל דבר עם כל התנאים הסוציאליים. מגיעים אנשים עם טווח רחב של התמודדויות: פיגור, מחלות נפש, מחלות שדורשות דיאליזה אבל משאירות את החולה פנוי בשאר הימים לעבודה. האנשים האלה משתקמים אצלנו ואנחנו חוסכים למדינה מיליון שקל בשנה של מרכזי שיקום ועלויות שיקום".

תשאלו את עטיה על סיפורי הצלחה, והם זורמים בשטף. "השתקמה אצלנו עיוורת שלמדה לשזור פרחים בלי לראות כלום! רק עם הסתמכות על חושים אחרים. היה לנו עובד שסבל מהלם קרב ולא יכול היה לעבוד במקום סגור, אז שילבנו אותו בצוות המשלוחים. הוא היה השליח הכי טוב שלנו. העבודה שיקמה אותו כל כך שהוא אזר כוחות ללמוד מקצוע, והיום הוא עובד כסוכן נסיעות בעסק רגיל. אנחנו מעסיקים פה מישהי שהגיעה עם סכיזופרניה כה קשה שהיה לנו ספקות גדולים לגביה: היום היא מדריכה פה והקימה אגודה של חולי סכיזופרניה. העבודה, החברה והמסגרת שאנחנו נותנים – זה משקם מאד. יש אנשים שהתחתנו או שכרו דירה בזכות העבודה כאן. "

עטיה משתבח גם בטיב היחסים בין העובדים. "האווירה החברתית היא משהו מדהים. היחסים הם ברמה הכי עמוקה של התחשבות, הבנה ועזרה. כל עובד חדש זוכה לסיוע מהוותיקים. הם משתפים אחד את השני בהצלחות ומפרגנים מאד. רק השבוע התחתנה אחת העובדות וכולם הגיעו ושמחו בשמחתה".

הפעלתו של עסק חברתי, עם זאת, איננה עניין שכולו וורוד ונעים. "יש דילמות אתיות לא פשוטות. מה עושים כשעוד בשום אופן לא מצליח להשתלב? אנחנו עושים הכל כדי לעזור, אבל בסוף הבנו שחייב להיות גבול: אנחנו לא יכולים לרצות לשקם אדם יותר ממה שהוא עצמו רוצה להשתקם. כשזה קורה, ואנחנו נאלצים לפטר מישהו, בהחלט ייתכן שהמשפחה שלו תבוא לצעוק עלינו".

למה בחרת לא לקבל תמיכות כספיות מאף משרד ממשלתי או ארגון?

"אני לא אוהב את העיסוק בקבלת כספים ובשנור. תרצה או לא תרצה, אם אתה מתנהל בצורה כזו גיוס הכספים הופך לעבודה העיקרית שלך. אני מעדיף לעסוק בפיתוח המוצרים ובבניית קהל לקוחות שמעוניין במוצרים חברתיים. אני לא מקבל תרומות ולא משרת אף אחד חוץ מאשר את ההוא שם למעלה. מה שאני עושה – זה כי אני מאמין שצריך לעשות".

עטיה אומר שלקח לו שש שנים לייצב את העסק ולהפוך אותו לרווחי. "היינו צריכים לחנך את השוק. יש סטיגמה כזו שאם אדם עם מוגבלות ייצר משהו – זה פחות טוב וצריך לעלות פחות, וזה ממש לא נכון. מה שהחבר'ה שלי יודעים לעשות הם יודעים לעשות טוב יותר מכל אחד אחר. אנחנו מקרה קלאסי של השלם עולה על סכום חלקיו. הציבור, לצערי, עוד לא הפנים את זה לגמרי. אין ספק שאנחנו מרוויחים פחות בגלל היותנו עסק חברתי". עטיה אף מוסיף שהמתנות והמארזים שהם מייצרים לא רק מגיעים מעסק חברתי אלא גם מביעים תמיד אמירה מחנכת.

מה החזון שלך הלאה?

"החלום שלי הוא שבעוד חמש שנים יהיו עשרה מרכזים כאלה בכל הארץ, בהם אנשים עם מוגבלויות יוכלו להיות מועסקים ולהתפרנס בכבוד".