על סף המוות: "ידעתי שזו קריאה אחרונה לעלות על הרכבת"

"אחרי ההתאוששות מהניתוח – הייתי בהיסטריה כי התקשיתי לנשום. ניסיתי לדבר, אך המילים לא נשמעו לי. פתאום ראיתי רופאים לחוצים נכנסים לחדרי ומדברים ביניהם, אבל אף אחד מהם לא טרח להסביר לי מה קורה", במילים אלו פותחת לימור טביבי (37), נשואה ואם לארבעה מהוד השרון, את סיפורה המרגש, אודות המוות הקליני שחוותה לפני שלוש שנים וההתחזקות הרוחנית שבאה בעקבותיו.

הכל התחיל כשטביבי, שסבלה מעודף משקל – ביקשה להינצל מהיסטוריית הסוכרת המשפחתית, ולחיות את חייה כאדם בריא. "כיוון שהסוכרת היא נושא כאוב במשפחתנו, ביקשתי לחסוך מעצמי את הכאב והסבל שנגרמים בגללה, והתחלתי לעבור סדרת בדיקות רפואיות לבדיקת התאמה לניתוח שרוול. אמנם הכרתי את הסיכונים הטמונים בכך, אבל לפי תחזיות הרופאים, לא הייתה לי כל סיבה לדאגה". טביבי נותחה והניתוח עבר בשלום, אלא שמיד אחריו, כפטריות אחר הגשם, החלו הבעיות לצוץ. "אחרי הניתוח, הועברתי לחדר התאוששות ונדמה היה שהכל עבר בסדר. אבל כשהתעוררתי, הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום ושאני נחנקת. תוך דקות ספורות ראיתי התקהלות של רופאים סביבי, אך אף אחד מהם לא דיבר איתי, אף אחד לא פצה פיו ואמר שיש בעיות".

בשלב זה, החליטו הרופאים להחזיר אותה למחלקה הכירורגית, אך כשניסו להעבירה למיטה אחרת – קרסה ואיבדה את ההכרה. "ראיתי את הגוף שלי מוטל על המיטה, אך לא הייתי בתוכו", משחזרת טביבי בפחד שנותן אותותיו על פניה, עד היום. "הנשמה הסתובבה לה בחדר וראתה את כל הנעשה בו, לפרטי פרטים. ראיתי את הסניטר שעמד לימיני, את בעלי עומד בחוץ ובוכה כשאחת האחיות מגישה לו כדורי הרגעה, ואת הרופאים – כשהם סוטרים על פניי ומנסים להעיר אותי במגוון שיטות, כולל הזרקת חומרים שונים לגופי. ראיתי עצמי פותחת את פי ועונה להם, אך לא הבנתי למה הם לא מסוגלים לשמוע אותי".

כעבור 45 דקות שנדמו כנצח – סוף סוף הוכנסה לחדר מכונת ההחייאה. אז, דרך הנחיריים ותוך שבריר שנייה חזרה טביבי אל גופה, אך לא לפני ששמעה את בת הקול מהדהדת בראשה מספר פעמים ואומרת: "את צריכה לחזור בתשובה". "הרופאים שמו על פניי מסיכת חמצן ושאלו אם אני עדיין מתקשה לנשום. במקום לענות להם, מצאתי את עצמי 'יורה' צרורות של מידע, מכל מה שחוויתי וראיתי. הם היו בהלם מכל מה ששמעו, אבל חשבו שהשתגעתי והתייחסו אליי כאל מטורפת". 

השיער שנשר - צמח שוב רק לאחר שכיסתה את ראשה

שלושה ימים רצופים שהתה במחלקת טיפול נמרץ, עם קשיי נשימה והקאות בלתי פוסקות. לאחר מכן, במשך שנתיים וחצי – נאלצה להתמודד עם קושי של ניתוח נוסף (ניתוח מעקפים), ואינספור קשיים. מה שנקרא: הטיפול הצליח, אבל החולה כמעט מת. למה כמעט? כי בשנייה האחרונה הבינה טביבי את המסר, שלדעתה ניסו להעביר אליה משמיים. לרופאים לא היה שום קצה חוט לשאלה מדוע אזל החמצן בגופה, ומה הגורם למחנק שחשה. אבל ההסבר של טביבי מוחשי, חי בתוכה ואחראי על כל ההתחזקות הרוחנית שבאה בעקבות הניסיון הקשה הזה. "תמיד האמנתי בקב"ה והייתי אדם מסורתי. אבל את הדבר הבסיסי ביותר שבו כל יהודי צריך להאמין אמונה תמימה ובלי שאלות, לא היה לי: לא האמנתי בעולם הבא. וזה בהחלט בא לידי ביטוי במעשים היומיומיים שלי – הלכתי בבגדים לא צנועים, לא כיסיתי את ראשי, ועוד. כמובן שהייתי מודעת להשלכות של כל זה – ידעתי שאני צריכה לחזור בתשובה שלמה מאהבה, אך סירבתי להשלים עם זה. לא רציתי לחזור בתשובה, היה נדמה לי שהעולם שבו אני חיה – חצי פה וחצי שם – הוא הכי טוב. הכי מאוזן".

אז מה היה הקש ששבר את גב הגמל?

(מיטיבה את המטפחת שלראשה ומחייכת) "מצבי היה בכי רע. לא יכולתי לצעוד על רגליי, שלא לדבר על נזקים פנימיים שנגרמו לקיבה שלי, בעקבות ההקאות הרבות. האבסורד הוא שלא היה מה להקיא – במשך תקופה ארוכה של שנה וחצי, לא אכלתי ולא שתיתי דבר. פשוט כך. הקיבה שלי סירבה לקבל אליה קמצוץ כלשהו של אוכל או שתיה. איך התקיימתי? רק ה' יודע. מזריקות ועירויים כנראה".

גם אז, לדברי טביבי, היא המשיכה 'ללכת עם הראש בקיר' ולהיתלות בסיבות מלאכותיות לכל מה שקורה לה, בעוד בתוכה פנימה – ידעה היטב מה המקור של כל זה, מי שולח אליה את הניסיונות ומדוע. "משהמשכתי להקשות את ערפי, נגעו לי בדבר היקר ביותר לכל אישה – השיער שלי". בנקודה זו מתארת טביבי באוזניי את החוויה הקשה: לא די בכל מה שעברה, שיערה החל נושר עד ש"נשארתי עם קומץ שערות כמו תינוק שזה עתה נולד", לדבריה. היא עברה בדיקות שונות, ביקרה אצל טובי המומחים והשקיעה את מיטב כספה כדי לעמוד על שורש הבעיה – אך לשווא. דבר לא הועיל.

אז, בהתייעצות עם רב שהכירה, החליטה לקבל על עצמה את כיסוי הראש. והנה זה פלא, מה שלא הצליחו לפתור הרופאים ושיטות שונות של תזונה – פתר הצעד הקטן הזה. "עד היום כשאני מדברת על זה, אני מרגישה זרמים של התרגשות בתוכי - ידעתי שזו קריאה אחרונה לעלות על הרכבת. תוך שלושה חודשים מרגע ששמתי כיסוי ראש, הפכתי לאדם אחר, וכל הבעיות נעלמו כלא היו. ייתכן ויהיו אנשים שיטילו ספק בדבריי, אבל ה' עדי שאני דוברת אמת ורק אמת: הבעיות הרפואיות נפתרו כליל – אני יכולה ללכת, לרוץ, לעשות פעילות בבית. לרופאים אין הסבר לזה, ולאף אחד לא יכול להיות הסבר לזה, חוץ מהאחד והיחיד ששולח אלינו את הניסיונות, בתקווה שנתעורר יום אחד". 

בעקבות הנס האישי שלה – הבית כולו נמצא במגמת התקרבות והתחזקות רוחנית: ילדיה הועברו לגנים ובתי ספר תורניים, והיא ובעלה כבר קיבלו על עצמם שמירת שבת וכשרות, תפילות, צניעות וקביעת עתים לתורה. "לרופאים אין תשובה, אבל לה' יש", היא מחייכת אליי מבעד לעיניים יודעות, "והתשובה שלו - היא התשובה היחידה לכל הבעיות שלנו".