להינשא מעל הטבע

משיא לשיא  

כאשר איש ואשה נישאים, הם חשים שהגיעו לשלמות. מהר מאד מתנפצת האידיליה. מצבים של חוסר הבנה , אכזבה, כעס ועלבון הינם חלק מהגורמים לתחילתם של חיכוכים. ההרגשה היא: חשבנו שנעשה את זה יותר טוב מקודמינו. אולי נכשלנו ואולי טעינו בבחירה?...

האמת היא שבני הזוג לא טעו. אמנם שעת הנישואין היתה רגע של שיא, חוויה של שלמות. אלא שבשיא אי אפשר להישאר לאורך זמן. מטבעות הלשון נישואין-מלשון שיא וגם נישואין מלשון הינשאות ורוממות, מלמדים על חיים משותפים השואפים לבניה ושיפור מתמיד. עליה רוחנית היא תמיד משיא לשיא, ממדרגה למדרגה בשלבים. מסגרת המשפחה מספקת כר נרחב לעבודה פנימית שמזכה את האדם להזדכך ולבנות את מידותיו ולהתנסות מתמשכת של התפתחות אישית ובין-אישית. נישואין- רגע השיא פותח לאדם שלב חדש, התחלה חדשה, והרי נאמר שכל ההתחלות קשות.

על האדם לזכור שנישואין זו מערכת חיים מורכבת שיכולים להבנות בה ולהתעלות משיא לשיא לצמוח ולהצמיח.

לעבודת המידות יש מקום נכבד בחיי האדם היהודי. רבותינו לאורך כל הדורות ומכל הזרמים הדגישו את חשיבותה ורבות נכתב על מידותיהם הנעלות של גדולי ישראל.

סדרת מאמרים זו פורשת לפני הקורא, באופן מובנה, מעט רעיונות וכלים להקל על מלאכה זו.

הבחירה בטוב כנגד היצר הרע

האדם הראשון נברא שלם במידותיו, נשמתו חלק אלוק ממעל. בעת חטא אכילת עץ פרי הדעת התערבב הטוב עם הרע בקרבו של האדם, ומאז מוטלת עליו המלאכה לברר את מידותיו ולהוציא לחופשי ניצוצי-קדושה הלכודים במלתעות היצר. הווה אומר לבחור בטוב ובישרות.

"...כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כוחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור, בלי שום עירוב ונטיה לצד ההיפך כלל, וכוחות הרע היו עומדים לצד, וענין בפני עצמם חוץ ממנו. והיה בעל בחירה ליכנס אל כוחות הרע ח"ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה להכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס"א להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתות, לא כמו שהוא עתה, שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו, הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. (נפש החיים,שער א-פרק ו)

הבנה עמוקה זו שמביא ר´ חיים מוולוז´ין אמורה ללוות את עבודת המידות ולפתוח צוהר שינחה את האדם.

יצר הרע אינו חלק מנשמת האדם אלא סרח עודף שאינו שייך למהותו שנשארה שלימה. היצר בקירבו של האדם מיתחזה לאדם כאילו הוא- האדם, רוצה לעבור עבירה ולא כך הדבר. שהרי אומרים אנו כל בקר: "נשמה שנתת בי טהורה היא"...ז"א שלא האדם הוא הכועס, אלא היצר שפועל מקירבו ונותן לו הרגשה שכביכול הוא הכועס. כך גם הספק העצבות העצלות והפחד אינם מרכיבים השייכים למבנה האמיתי של האדם אלא דבוקים אליו כקליפה.

כל פעולה שאדם עושה מתוך אותם מרכיבי יצר הרע גורמים לו לאבד כוחות נפש חיוניים המחיים את ההפוך לקדושה וטהרה. אז הוא נחלש בבואו לעבוד ולחזק את מידותיו הטובות. לעומת זאת ברגע הבחירה של האדם בטוב הוא מעמיק ערוץ תקשורת בינו לבין מהותו הפנימית, שניתנה לו בעת בריאתו.

התבוננות-כלי בסיסי

לאדם ניתנה יכולת התבוננות-לראות ולהבין, לקלוט נתונים ולשכלל אותם לכלל מסקנות ותובנות שעל פיהם הוא פועל לאחר מכן. אין הכוונה לראיה גשמית בעיניים דווקא, אלא ראיה פנימית הניזונה ממה שהאדם שומע רואה ומתנסה. מוחו של האדם שואף לפעול ברצף ואת הפרטים החסרים לו להבנת ההתרחשות המלאה הוא משלים ע"י שליפת נתונים ממטענו הפנימי. לכן מסקנותיו של האדם שונות משל חברו. למעשה כל אדם מבין ונוהג על פי המידות שלו במדרגה בה הוא נמצא בכל שלב של חייו, ולכן ניכרים שינויים  אצל האדם שעמל על מידותיו. המאגר הנפשי שרשום בקרבו של האדם גורם להתניות בתפישה ולתובנות שגויות שהם עצת היצר. אין האדם רואה אז את עצמו ואת הסובבים אותו במדויק כפי שהם באמת. גישתו אינה חפה מנגיעות אישיות. ויפה יעשה האדם, כצעד ראשון בעבודת המידות לבחון כיצד הוא מתבונן על הדברים. נדרשת כאן התבוננות חדשה. למעשה התבוננות הכרתית על ההתבוננות הרגילה שלו. על האדם להפעיל חושים פנימיים דקים יותר מאשר עד כה. עליו להתעורר למידת האמת שבו. ללמוד להתבונן על המתרחש בחייו במכלול יותר רחב. המבט צריך להיות מופנה פנימה, וזה יאפשר התחלה של בירור אמיתי. האדם צריך לברר: האם הכעס שאני כועס עכשיו שייך למהותי הטובה ולישרות הפנימית שהיא חלק מהבריאה שבי?...או האם הספק ביכולתי שמכרסם בקרבי אינו שייך לאותם חלקים חיצוניים שסותרים את קיומי ולמעשה אינם חלק ממני?...מהו מקור הביקורתיות שבי?...ורגש האשם, הצורך להצטדק, או לדחות את האדם שמולי?...

התבוננות זו נושאת את הבנת הסדר הפנימי הנכון. הווה אומר שהיא מאפשרת לטוב שהוא היסוד האמיתי בבריאה שבאדם לתפוש בהדרגה את מקומו של היצר "המתדמה לאדם שהוא עצמו"(שם). כאשר הטוב הפנימי מתחיל לחזור למקומו מתחילים החלקים ההפוכים להיחלש ומתגלות לאדם מידותיו הפנימיות - מידת האמת מתחילה להאיר דרכו.

לאדם ניתנה יכולת התבוננות המאפשרת ברור מעמיק. כאשר אנו מחליטים לשפר את  מידותינו, יעזור לנו הברור להפעיל מערכת פנימית של הרצון האישי בתאום עם יכולת הבחירה. רק מתוך תובנות עמוקות נוכל להנהיג את עצמנו מתוך כוח רצון אמיתי והתמדה.

עלינו לזכור תמיד שהאדם נברא ישר לגמרי כלול רק מסדרי הקדושה. היצר הרע לא שייך למהותנו שנשארה שלימה. אלא שהיצר מתחזה לאדם כאילו האדם הוא הכועס והרוצה לעבור עבירה. כך אנו נגררים אחרי היצר שגורם לנו לאבד כוחות נפש חיוניים. כבר נאמר שעם היצר צריך להלחם בתחבולות,

רק צריך להחליט לא להיכנע לו ולהאמין שיש לנו את הכוח לגבור עליו.                                        

המידה כנגד מידת הדברים

למילה מידה ישנם שני פירושים:

תכונה מסוימת או דרך התנהגות: "ארבע מידות בדעות: נוח לכעוס ונוח לרצות וכו´" (אבות ה´ יא). יהירות או גאווה, עצבות ודכדוך, שתלטנות, תוקפנות הינן מידות האדם, כמו גם מידות רוחניות יותר כמו וותרנות, שמחה, טהרה, חסד, צדקה, וענווה.

משמעות נוספת של המילה מידה היא שעור כמותי כמו נפח, משקל וכיו"ב.

כאשר אנו מחליטים לעשות שינויים במידותינו עלינו להתייחס לשתי ההגדרות הללו ואז עלינו לשאול את עצמנו שתי שאלות משמעותיות ביותר. השאלה הראשונה היא: אילו מידות היינו רוצים לרכוש ומאילו מידות היינו רוצים להשתחרר? השאלה השנייה הינה כיצד להגיע למידות מאוזנות של התכונות הקיימות בנו, כך שיניבו פירות חיוביים במערכות חיינו? זאת מכיוון שמידות טובות כמו גם מידות לא רצויות אמורות להימדד על ידינו למידה רצויה. לדוגמא אדם בעל מידת צדקה שנותן מכספו בהגזמה עלול למצוא את עצמו לאחר זמן מה חסר אמצעים למחייתו האישית. הוותרנות היא מידה נפלאה כאשר האדם מתעלה מעל חישובים קטנוניים אך כאשר היא בהפרזה, יכולה להוביל למערכות יחסים לא מאוזנות כאשר צד אחד הופך להיות מתוסכל כי הוא זה שמוותר תמיד והזולת מרשה לעצמו לא להתחשב בכך. מידת הכעס היא דוגמא למידה לא רצויה, אותה קשה מאד לתקן. עם זאת כאשר עולה כעס בלבנו אנו יכולים להכניסו למידה סבירה שתמתן את עוצמת ההרס הטמונה בו כאשר הוא חסר גבולות. הכעס ילך ויפחת בהדרגה, במידה ונחזור על התהליך הזה.

המצפן, המאזניים והסולם

בכדי להצליח בבניית מידותינו עלינו להתייחס לכך ברצינות וכובד-ראש כמו לכל מלאכה אחרת ששכרה בצידה. האדם העמל במקצוע מסויים חייב להצטייד במזוודת כלים ההולמת את צורכי עבודתו.

כך גם עלינו לרכוש כלים שישרתו את מטרתנו. אלא שלהבדיל מכלים רגילים שנועדו לצרכים גשמיים,

עלינו למצוא כלים רגשיים, מחשבתיים ורוחניים אמיתיים. נחוץ לימוד כדי לעורר ולתת  כלים והבנות כיצד לרכוש כלים אלה מתוך הפוטנציאל הקיים בנו. מקורותינו היהודיים מסבירים שכלים אלו מכוסים בכעין ´קליפות´ שאינן מאפשרות מלכתחילה חיבור טבעי מלא ליכולות אלו הטמונות בנו.המצפן- לא אחת מתגלעות מריבות בין בני זוג בשל בלבול בתפיסה הערכית של המידות. הצדדים הנאבקים מעצימים את עקשנותם מתוך חשיבה מוטעית שאם לא יעשו כך יתפסו כחלשים. שאם לא יפגינו אחיזה בדעותיהם או כעס אז הצד השני ינצל את ´חולשתם´. כאן נדרש המצפן שיעזור לאדם לברור את הדרך למידות הרצויות. המצפן הינו אותו ´חלק אלוק ממעל´ הטמון בנו מבריאת האדם הראשון. מאחר ואיננו מחוברים אליו בשלמות הוא אינו נהיר לנו תמיד. התורה מקנה לנו סדר ערכי של המידות הרצויות, כדי שנגלה אותן בקרבנו. כך אנו למדים שהגיבור הוא דווקא זה שכובש את יצרו, שהביישנות מפריעה לאדם הלומד ולא הקפדן מלמד. הכועס כאילו עובד עבודה זרה ומידת העושר ניתנה דווקא לזה ששמח בחלקו. הרמ"ק בספרו תומר-דבורה מביא את מידותיו של הקב"ה כמצפן למידות נעלות ונאצלות וכהשראה לעבודה רוחנית גבוהה.

המאזניים- דרך הקשבה פנימית נוכל לחוש מעין מאזניים פנימיים, זאת אומרת יכולת לשקול את תכונותינו ומעשינו למדוד אותם למידה הרצויה לנו. התנאי להתבוננות נקיה ואובייקטיבית הוא לקיחת אחריות. עלינו להפסיק להאשים את הזולת שכביכול הוא הגורם להתנהגויות מסוימות שלנו, אלא לבחון את מידותינו כפי שהן מתגלות לנו באמת. לאחר שסיגלנו לעצמנו יכולת התבוננות ובירור פנימי מה טיב תכונות ההתנהגות אליהן אנו שואפים נוכל למדוד תכונה לא רצויה ולהפחיתה. בו-זמנית עלינו לתת משקל כבד יותר למידה הרצויה. כך נטה את כף המאזניים, כמנהיגים את ההתרחשויות בחיינו ולא כנגררים אחרי דרכי ההתנהגות שבעבר הובילו אותנו למצבים לא רצויים.

הסולם- תהליך השינוי הוא הדרגתי. הדרך רצופה בניסיונות רבים, בחלקם מוצלחים ובחלקם כושלים. עלינו לאמץ את ההבנה שבכדי להתקדם עלינו לעלות במעלות של מעין סולם רוחני. צריך להתחיל בצעד אחד קטן- ממדרגה למדרגה בשלבים. הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו" מבהיר שלכל מדרגה שאנו מגיעים יש בסיס שהוא למעשה ה´גג´ של המדרגה הקודמת אותה השגנו בעבודתנו. למדרגה החדשה יש שלבים שבהם אנו עולים ויורדים לחילופין עד שמדרגה זו נבנית והשגותיה מתייצבות כקבועות. הירידות הן תמיד לצורך עליות והן חלק מהדרך. על בסיס חוקיות זו אנו למדים לא להתאכזב מהכישלונות אלא לאסוף הצלחות קטנות ולשמוח בהן.

האכזבה בוודאי עלולה להרפות את ידינו. לכן נחזק את ליבנו בשמחה על עצם הזכות הגדולה לעמול  ולעלות בסולם המידות. השמחה האמיתית בכוחה גם לעורר ולהניע רצון הכרתי לקום ולפרוץ את החסימות העומדות בדרכנו.         

בכדי לא להשאיר הבנות אלה ברמת התאוריה בלבד עלינו לשנן אותן כך שבזמן אמת הבנות אלה תעלינה כנזכרות ופעילות. כל הצלחה וגם הקטנה ביותר היא עוד צעד קטן נפלא, בצמיחה האינסופית של חיינו הרוחניים הרגשיים והזוגיים.

הכותבת היא יועצת נישואין רבניים ומנחה ללימודי חשיבה הכרתית.