הסיפור של רעוא

א. כשהייתי בן עשר לערך, הייתה רעוא חולה. לא אספר לכם מי היא רעוא ומה הייתה בשבילי, אבל אספר רק שהיא הייתה כבולה למיטתה. ואני שירתתי לפניה מדי פעם. רעוא הייתה אז כמעט בשיא המחלה שלה. היא הייתה הוזה בלילות. מדברת מתוך שינה. חצי ישנה חצי ערה. מדי פעם חוזרת להכרה מלאה וקולטת אותי רוכן מעליה, מנסה להבין את פשר מילותיה. היא הייתה מחייכת חלושות ועונה לעומתי, "אני ישנתי ולבי היה ער. איזה דיבורים דיבר הלב שלי, מלאך שומר שלי?"

הייתה קוראת לי כך תמיד. מלאך שומר שלי. גם לפני שהייתה חולה. וגם קצת אחרי שהבריאה.

ואני הייתי אז מרגיש הרבה יותר טוב. כביכול, לא אשם לגמרי, על החדירה לפרטיות. על הצותתות שלי. על ההאזנה, שאף פעם לא ידעתי מאיזה צורך היא נובעת ולמה היא צצה אצלי וחוזרת. הייתי מדקלם לפניה את כל מה שהצלחתי להבין.

פעם אחת, דיקלמתי לה שהיא ביקשה תותים. והיא, שהתעוררה והייתה בהכרה, הרימה גבותיה בפליאה ואמרה: "ככה ביקשתי? תותים?" עם חיוך מרחף. "כן", עניתי לה בהחלטיות. "ביקשת תותים". היא שוב חייכה אלי ואמרה, "נו... הפעם ההכרה ותת ההכרה התחברו להן יחדיו. גם עכשיו, עדיין בא לי תותים".

כשאישה כמו רעוא, במצב של רעוא, מבקשת תותים, ילד כמוני שמרגיש מלאך שומר, במצב כזה –  הולך להשיג תותים. וכך הלכתי לתומי להביא תותים לרעוא.

ילד בן עשר, עם ביטחון ונחישות של מי שמצא ייעודו בחיים, הולך ברחבי הקיבוץ להביא תותים.

תותים לא היו בנמצא. לא באותה התקופה. אבל מעולם לא חונכתי שהקיבוץ הוא סוף העולם.

יצאתי מתחומי הקיבוץ. יצאתי ישירות אל הלא נודע. כשבאמתחתי סלסילה ומשימה למלא.

ב. חלף לו שבוע. כל יום הייתי יוצא עם הסלסילה, בהרגשה שהיקום כולו מתגמש ויוצר לי תותים מהעננים, אם צריך. ישירות לסלסילה.

הגעתי לתחנת דלק שכוחה. הכל ברגל ובטרמפים עם אנשים חצי מזוהים וחצי זרים גמורים.

אני זוכר איך באחת המכוניות כבר שמעתי אותה. גברת מגונדרת עם ילדה כבת שתים עשרה, דיברו במבטא אמריקאי. ישר זה תפס אותי, כי באותה תקופה, היה לנו הרגל בכיתה, לצחוק על מבטאים. והמבטא האמריקאי, היה מושך הכי הרבה צחוקים. הפניתי את המבט לכיוון הרכב שלהן, כשהן בדיוק עמדו לצאת ולקנות משהו בחנות הצמודה. שניה לפני שהן סגרו את הדלת, ראיתי צבע אדום על המושב. צבע אדום לשנייה. התקרבתי לראות מבעד לחלון. תותים! לא היה מקום לטעות. תותים אדומים, כמו שרעוא רצתה.

ניגשתי בחרדת קודש ממש, אל עבר האישה. וביקשתי ממנה תותים. מרוב התרגשות, לא יצא לי 'בבקשה' ולא יצא לי 'שלום'. רק שתי מילים היו לי: 'אפשר מהתותים?'

האישה לא התרשמה מחוסר הנימוס שלי. אולי כי הייתה אמריקאית והעברית שלה לא הייתה חזקה. אולי כי היקום התגמש לקראתי באותן השניות. ואולי עוד אלף דברים. מה שעניין אותי היה שהיא נראתה כמעט מסכימה, וברגע האחרון אמרה: "מה שדנה תגיד", במבטא אמריקאי, שכבר לא הצחיק אותי. אלא רק מתח אותי יותר ויותר.

כל תשומת הלב שלי הופנתה לדנה. הילדה, שהייתה גדולה ממני בשנתיים לערך. הילדה הזאת... היא סירבה.

כל היקום נסגר עלי בבת אחת. היא אמרה את ה'לא' שלה, במין נחרצות והחלטיות. בשפה צברית לחלוטין, שלא יכולה הייתה להתפרש לשתי פנים. וכאן לא היה שום מקום לדיונים. דנה הייתה ילדה קשה, ובמועד אחר הייתי דוחף אותה. אבל הנסיבות. תמיד הנסיבות.

היא הסתובבה ללכת עם אמא שלה לחנות הצמודה.

אמא שלה התעכבה לשניה אחריה. ראיתי עליה שהיא קצת התאכזבה מההחלטה שלה. בטח רצתה לתת לי את התותים, אבל רצתה לתת לילדה הזאת לתת. אני מכיר את השיטות של המבוגרים. בקיבוץ שהייתי בו, הילדים קצת יותר מבינים, מאשר ילדים של מקומות אחרים.

שתיהן הסתובבו ונכנסו לחנות הזאת. ואני הסתכלתי לעבר האוטו, שחלונותיו נשארו פתוחים.

ג. הבאתי לרעוא תותים. היא כבר הרגישה יותר טוב. שמחה לראות אותי ואת התותים. היא חייכה המון. "מלאך שלי. אתה פשוט מקסים. אתה מהלך קסם על העולם כולו. איך בכלל מצאת תותים בתקופה הזאת?"

אני מיד התחמקתי מלענות. לא רציתי להגיד. ידעתי שרעוא לא תרצה, אם היא תדע.

אבל רעוא הייתה חכמה יותר מאשר שאר האנשים הרגילים.

היא חשה, איך שאני מתחמק. לא כמו המורים בבית הספר. לא כמו שאר ההורים. לא כמו אף אחד אחר.

אני שתקתי.

היא הרצינה פתאום. הפליטה שיעול. ועוד שיעול. דמעות החלו עולות בעיניה. לאחר ההתקף היא שאלה אותי שוב: "מלאך שומר שלי", עם חיוך רחמני וסלחני מאין כמוהו, "מאין השגת תותים בתקופה שכזו?"

ד. סיפרתי לה.

לא רציתי שהיא תשתעל שוב. לא ידעתי אם השתעלה בכוונה או בגלל שהייתה חולה. אבל זה הצליח לה.

סיפרתי לה הכל. והוספתי את המילה "מעצבנת", כל פעם שתיארתי בפניה את דנה.

רעוא חייכה אלי בסוף הסיפור.

היא אמרה לי כך: "מצוה הבאה בעבירה..." וחיכתה שאשלים.

לא ידעתי.

היא המשיכה ואמרה, "אתה המלאך השומר שלי". היא שוב חייכה. "אתה הילד הכי מתוק בעולם". אחרי כל משפט כזה היא נעצרה לכמה שניות וחייכה. נותנת כח למילים שלה לצאת. נותנת כח לחיוך שלה לפעול עלי. "אני אוהבת אותך.

אתה לא צריך לעשות שום דבר. ממש כלום. ואני אוהב אותך תמיד.

זה שהקשבת לי. איך שזכרת.

איך שהתאמצת להשיג לי תותים. הכל נחשב לך כל כך".

"אבל לגנוב". היא נעצרה. מביטה למעלה.

"לגנוב אסור". היו לה דמעות. ראיתי שהיא מצטערת.

הרגשתי כאילו היא התביישה בי. כאילו איכזבתי אותה.

כל הדמעות שלא ירדו לי כשליאור הרביץ לי. כל הדמעות שהתאפקתי מאז הגן. כל הדמעות התנקזו לאותה נקודת זמן. הדמעות האלה שטפו לי את הפנים. אני לא זוכר איך, אבל כשהלכתי לשטוף פנים, כשרעוא אמרה לי, ראיתי שגם המצח שלי היה רטוב מהדמעות.

בכיתי ובכיתי עד שרעוא הניחה את ידה על ראשי ואמרה, "זה טוב. תן לדמעות לשטוף ולנקות אותך."

"תבכה, תבכה". היא אמרה מתוך מקום של הקשבה. לא כמו הילדים שרק מתגרים.

ובכיתי שם הרבה.

עד שכבר נגמר לי הקול, ונשארה רק יבבה חלושה, חסרת משמעות אמיתית.

רעוא התחילה שוב לדבר.

"אתה יודע מה השם שלי אומר? רעוא זה 'רצון'".

ואני שלך לגמרי – מלאך שלי. יש לך רעוא, וזה בטוח. רק צריך לפעמים לדעת איך לכוון אותו.

ועכשיו תלך לשטוף פנים. אני צריכה אותך חזק.

אי אפשר ששנינו נהיה חלשים".

הלכתי לשטוף פנים וחזרתי, אבל רעוא כבר לא הייתה שם.

"בבדיקה", נכנסה האחות ואמרה כשקלטה אותי בצערי. "עוד שתי דקות היא תחזור לפה עם הרופאה".

ה. שתי דקות, כבר הבנתי, לוקחות לפחות שמונה עשרה. חיכיתי בעמידה, והאחות האחראית הפכה להיות שליחה והודיעה לי שזהו. רעוא כבר לא תחזור. היא עוברת לשיקום.

שמחתי ורצתי לקומה העליונה. חיפשתי אותה ולא הייתה. שוב פנים חדשות סוקרות אותי ושואלות על הקשר שלי אליה. כשראו שאני עומד בשתיקתי, הסתכלו זה בזו והורידו שוב את הראש לעיין, הוא במסמכים והיא במחשב. פה אחד אמרו, "היא בשיקום החדש. בקומת קרקע". זרקתי "תודה" ורצתי, כשאני מוחה שאריות של דמעות שהמשיכו לרדת בלי שום רצון מצדי.

הגעתי שטוף פנים ורגוע, אחרי מעלית מקפיאה ומכונת קולר בכניסה לקומה. רעוא חיכתה לי עם חיוך. חייכתי מיד בחזרה.

היא עוד החליפה כמה מילים עם הרופאה ושמעתי על השחרור, לאור השיפור המהיר במצבה. הרופאה הלכה ונותרנו שנינו שמחים בחדר. שותקים קמעה. מעכלים את הבשורות הטובות.

רעוא חייכה שוב ואמרה לי, "אל תשכח את הלחם!"

"לחם?" שאלתי ורעוא מיד ענתה. "תביא מהמטבח, שיהיה בבית כשאני חוזרת. לחם, אורז, עדשים וירקות ופירות של העונה".

"איזה כיף שאצלנו בקיבוץ הכל בחינם, נכון, אמא?" שאלתי בהרגשת תודה, של מי שהכיר גם את החיים שבחוץ.

"נכון", חייכה לי. "וכשאצא מכאן, נדאג ביחד שבכל העולם יהיה לחם בחינם. דברים טובים, כדאי לפרסם."

"אז אולי גם 'טוב טעם'?" שאלתי בניסיון להרוויח שוקולד בחינם.

"השוקולד זה כבר סיפור אחר. ולבינתיים, לך לכולם ותספר להם. אני יוצאת מכאן. זה נגמר".