"המחבלים צעקו: זה דאעש": חצי שנה אחרי הפיגוע, הניצול הרב איתן מועלמי חוזר לבית הכנסת

בכ"ה במרחשוון התשע"ה נתקדרו השמים בעבים. כרעם ביום בהיר נשתנו חייהם של עשר משפחות, מאות חברי קהילה ואלפי תושבי שכונת הר נוף שבירושלים – יחד עם כלל תושבי ארץ ישראל, שהזדעזעו לשמוע על הרצח הנורא שהתרחש בשעת בוקר בבית הכנסת שעל ידי קהילת בני תורה על ידי מרצחים ערביים וגבה את חייהם של חמישה קדושים. הפיגוע שהחזיר במראותיו את העם מאות שנים אחורה, לימים אפלים של טבח ואכזריות שכמוהם כבר זמן רב לא שמענו – יישאר חרוט לעד בלבנו, ולפני הכל בליבותיהם של משפחות הנרצחים והפצועים שעדיין נושאים על בשרם ועל גופם את רישומי היום המר והנמהר.

חצי שנה חלפה מיום הפיגוע האיום. שישה חודשים של סבל, התמודדות ועוגמת נפש של ממש למשפחות ולשורדים. הלב, שבכוחו לסבול הכל, טרם עיכל את הזוועות הגדולות שהונחתו על ראשנו ביום ההוא. והעיניים טרם יבשו מדמעות הנהי והשכול שירדו בתוגה לעילוי נשמה ולרפואה. שנת האבל מורגשת לא רק בבתיהם של הקדושים, היא קיימת בהווייתה – בבתי המדרש של הקהילה ובלבם הרחב של היהודים באשר הם.

חמישה קדושים קבר עם ישראל ביום הפיגוע הנורא, ארבעה הרוגי מלכות וחסיד אומות העולם אחד, לכולם גלעד והנצחה, לכולם מצבה וזיכרון – הן לא דבר ריק הוא לזכות למות על קידוש השם. נשמותיהם הקדושות זוכות לחסות בנועם השכינה, מעלתם גדולה ונצורה, וזיכרונם יישאר לעד.

אך ל'אוד מוצל מאש' אחד – אין גלעד ואין מצבה, אין זיכרון ואין הנצחה. רק מזכרת יש לו, מזכרת איומה מיום הפיגוע, בהיותו חשוף וגלוי לסכיני קצבים וגרזן שחתכו ובקעו בבשרו החי, ששברו ורוצצו את גולגולתו. המצבה שלו היא הצלקת והגלעד שלו הם חייו שניתנו לו במתנה בנס שלא מן המניין, כדי שיוכל להיות כאן, בזה העולם, ולספר – לספר על המראות שראו עיניו ועל התובנות המחרידות, ששייכות רק לו, למי שהיה, למי שנחבל, למי שנפצע ומצבו הוגדר אנוש, למי שנותח שמונה פעמים ועמד בין שמים לארץ, למי ששמו נישא בשפתותיכם יומם ולילה ולמי שתוארו המלא אינו יותר משמו ושם אמו.

בכניסה לבית הכנסת "קהילת בני תורה"

הכירו את 'איתן בן שרה'. האיש מאחורי השם, שנושא בלבו את הנס הגדול שחווה ומבקש להעבירו הלאה לכל מי שזכה והשתתף בתפילות לרפואתו.

ישבנו עם ר' איתן מועלמי, הניצול מפיגוע הטבח, לשיחה ארוכה, שיותר משהיו בה דמעות היו בה תקוות, ושיותר משהיו בה בכיות היו בה אמונות.

את הראיון הבלעדי הזה שלפניכם, כדאי שיקראו גם קציני משטרה בכירים וחוקרי שב"כ, שכן הגילויים החדשים שיצאו מפיו של איתן בן שרה, שהוא היחיד שראה הכול ויכול להעיד ולספר, הופכים את המקרה 'הידוע' על פניו ומספרים סיפור אחר לחלוטין, עם שחקנים אחרים לחלוטין, ועם תיאורים מפחידים הרבה יותר.

את ר' איתן מועלמי אני מכיר ולא מהיום. דמותו התורנית והיותו איש חינוך מוכר, גורמים לכך שרבים מתושבי הר נוף מכירים אותו, ואם לא בשמו, אז בפניו. מעשי החסד הרבים שנקשרו בשמו ובשמם של הוריו ומשפחתו, מוסיפים הילה לזיו פניו הקורנות ולהדרת פניו הטהורות. דמותו התמירה, הנשענת על מקל הליכה לשיקום, חזרה לשכונה, ומשכך אך טבעי היה כי נבקשו לישב עמנו לשיחת מוסר – כפשוטו. לשיחה על חיים שלאחר המוות, עם מי שהרגיש על גופו את יד השם.

הראיון עמו, שהתקיים בביתו המשקיף על מקום הטבח, היה לא קל. הרב איתן מועלמי אחוז כאב גדול, הן פיזי והן נפשי. הפצעים שנפתחו לצורך הראיון, החלו מדממים בדמעות של תוגה ואושר, של כאב והודיה. במהלך השיחה, נכנס לחדר בנו - שהיה הגוף האחראי בבית ובמשפחה בתקופת אשפוזו הממושך של האב, והיה זה שתפקד כאב וניהל את ביתו בציר 'הדסה' - הר נוף. עדותו הנוספת של הבן, המתפרסמת כאן לראשונה, שופכת אף היא אור חדש על מסכת הייסורים הגדולה שעברו האב ומשפחתו עד לרגעים הללו של סיפור הדברים. עד - ועד בכלל.

הרב מועלמי ליד מודעת האבל על ארבעת הקדושים הי"ד

עליתי את עשר הקומות אל הבית שעסוק עדיין בקבלת הפנים של האב, בדחילו ורחימו, נושא תפילה כנה לבורא עולם שאזכה לשמוע ולהעתיק הלאה את דברי ההודיה ולזכות לראות את האור מתוך ההסתרה שבתוך ההסתרה דווקא. הדלת, שעטורה הייתה בדפים צבעוניים המלאים דברי שבח לבורא עולם וברכות לאב השב הביתה, היא זו שקיבלה את פני והיא זו שהתחילה בעצם את הראיון באור חיובי, מברך ומודה.

הקשתי קלות ונכנסתי, על הכיסא כבר ישב הרב איתן מועלמי, לצדו המלווה – 'המתנה' היחידה מהביטוח הלאומי שעוד נותרה. "הילדים שלי נגד הראיונות האלו", פותח הרב מועלמי את השיחה, פניו שלוות. "הם אומרים לי: אבא למה לך? אתה צריך פרסומת?" – ומה אתה עונה להם, אני שואל ומתיישב. "שהם צודקים", הוא עונה. תשובה כנה כל כך ומעלת חיוך.

מסע ארוך בדרך לשיקום

במהלך כל הראיון 'נקרע' הרב מועלמי בין הזכות שבהודיה וסיפור הנס לבין הרצון האנושי של בני ביתו לשמור ככל שניתן על דיסקרטיות שאבדה בלאו הכי בששת החודשים האחרונים. המשימה קשה עד בלתי אפשרית. הוא רוצה לספר, הוא 'חייב' לספר, על הניסים ועל הנפלאות, על הקשיים ועל הבירוקרטיה הבלתי נתפסת של רשויות החוק והרווחה.

אט אט נפתחים מחסומים, רגע אחר רגע משתחררים חסמים והמעיין נובע. המילים מתארות מסע משפיל ומפחיד של מי שרק מבקש להשתקם ולחזור לשגרה עד כמה שניתן, ונתקל פעם אחר פעם באטימות קורעת לב מצד הביטוח הלאומי והגופים האמונים על הסיוע והעזרה. הוא מבקש עזרה פיזית ונפשית, והם 'מבקשים' לקחת בחזרה גם את המלווה שעוד נותר לפליטה. כשהמסמכים מוגשים לפני, אני נפעם. התחושה הרווחת ברחוב כי מי שנפצע בפיגוע בישראל זוכה לעזרה כלכלית משמעותית, מתגלה כאן בין דפי המשוב הרפואי כשקרית. אלפי (!) דפים סרוקים ומתויגים בסדר מופתי, מספרים את סיפורו של איש אחד קטן, חבול מוכה ופצוע, הנאבק לבדו מול גוף משומן עטור תקציבים. "התקווה כי השר הנכנס ירענן נהלים", כהגדרתו של ר' איתן, היא זו שמחזיקה עדיין את המשפחה, שנאנקת תחת עול כספי כבד ומופרז שהוטל עליהם לא בשל חופשה משפחתית באיים הקריביים, אלא על ידי מכת סכין אחת אחוזה בידי מחבל ארור.

זמנו של האיש היושב מולי, יקר. מאז שובו הביתה אל חוף המבטחים, מנסה ר' איתן להשלים ככל שביכולתו את פרק זמן חייו שנקטע בפסגת דרכו הרוחנית. את הזמן הקצר שנותר לו בהיותו בביתו, הרחק ממכוני הפיזיותרפיה המתישים, הוא מנצל לחוויות רוחניות "ולהשלמת פערים", כלשונו. משכך, הנושא המעיק והקשה כל כך של ההתמודדות היומיומית והקשיים הבין-ממשלתיים, נדחק הצידה לטובת סיפורי ההשגחה וההצלה ודברי האמונה היוקדים, וכאלו יש באמתחתו לא מעט.

אני מכוון את הרב איתן להתמקד בעבר, ולספר על המראות הקשים ועל רגעי הפיגוע. הוא עוצם את עיניו, ניכר שהדבר קשה עליו. החזרה לרגעי הטראומה כשהמוות מרחף סנטימטרים בודדים מעל לראש מכבידה עליו, ובכל זאת הוא נאות לחזור ליום ההוא ולספר. התיאור כפי שעולה מדבריו, מדליק נורות אדומות חדשות בכל הנוגע לביטחון האישי שלנו כאזרחי מדינת ישראל. "עמדתי באמצע תפילת שמונה עשרה", הוא פותח את סיפורו, "כשלפתע שמעתי קול ירייה המלווה בפקודה שלא לזוז" – בעברית? אנחנו שואלים, "בעברית", הוא מאשר.

קיבלתי על עצמי הכל באהבה

בשלב הזה מבלי משים הנחתי לפתחו שאלה, שממש במקרה הובילה לגילוי נוסף ומזעזע. לאחר הראיון ביקשתי לברר אצל גורמים מוסמכים אם יש לכך מקור, וכולם הגיבו בהלם ובתדהמה לדברים, גם רעייתו של ר' איתן ששמעה את הפרטים החדשים לראשונה, ביקשה לברר שוב את הדברים ובינתיים לקבלם בעירבון מוגבל.

הם אמרו עוד משהו?

הרב איתן פותח את עיניו ומהנהן בראשו: "כן, הם צעקו: זה דאעש!"

אתה מבין את משמעות הדברים שאתה אומר? אתה מודע להשלכות שעלולות להיווצר אם תצא עדות כזאת שדעאש היו מעורבים בפיגוע בישראל?

הרב איתן לא מתבלבל: "דע לך שהמשטרה כלל לא חקרה אותי ולא שאלה שאלות, אם היו שואלים היו יודעים יותר". אני מניח לרגע להלם הגדול ומבקש ממנו להמשיך ולספר על הרגעים ההם, אלא שגם כאן, בהמשך דבריו, מתגלים סיפורים נוספים שלא היו ידועים עד כה לתקשורת, וספק אם לגורמים מוסמכים.

"לאחר קולות הירי פקחתי את עיני, וממש לצדי עומדים שלושה מחבלים ערבים, בידי האחד אקדח טעון ובידי חברו סכין משוננת". כאן ביקשתיו שיחזור שוב על הדברים, הן לפי כל העדויות ולפי כל התמונות היו רק שני מחבלים ימ"ש וסכין קצבים אחת כלל וכלל לא משוננת, חלקה להחריד.

"ברוך שעשה לי נס במקום הזה". הניצול הרב איתן מועלמי בבית הכנסת "קהילת בני תורה", השבוע

אתה בטוח שהסכין הייתה משוננת?

"חד משמעית כן", באצבעותיו הוא מדגים להב משונן עולה ויורד.

אבל אמרו שהיו רק שניים?

"בוודאות היו שלושה, אחד עם אקדח, אחד עם סכין משוננת והשלישי עם הסכין המפורסמת מהתמונות שדמתה לגרזן".

ומה הלאה?

"שלושת המחבלים מאגפים אותי מימין והמחבל עם האקדח מכוון את ידיו אלי ויורה, בהבזק של רגע הרמתי כיסא שהיה לצידי והכדור עבר מעליו. באותה שניה הרגשתי מכת גרזן איומה בכתף העליונה ובעורף ונפלתי ארצה לתוך שלולית של דם. התאפקתי בכל מאודי שלא לצעוק וניסיתי לדמות את עצמי למת, מייחל שיעברו מעלי. אלא שלפתע קיבלתי מכה נוספת שקטעה את כף ידי השמאלית וצרחה איומה של כאב נפלטה מפי. צרחה איומה. התמוטטתי שנית ואיבדתי את ההכרה".

על מה אתה חושב באותם רגעים? על המשפחה? על עצמך? חייך חולפים מולך?

"על שום דבר, על כלום. אני רק מבין שכנראה כלתה אלי הרעה והמוות הוא עניין של שניות. אני מקבל על עצמי הכול באהבה ואומר בלבי מה שיהיה יהיה, מכאן כבר אין דרך חזרה. אני רק משנן לעצמי שוב ושוב כי אין להתייאש והכול זה מלמעלה".

לא רבים יודעים, אך איתן מועלמי הוגדר באותם רגעים על ידי אנשי ההצלה שפרצו למקום, כמת. אנשי זק"א דיווחו מפורשות על חמש גופות בזירה (טרם הירצחו של השוטר זידאן סייף, חסיד אומות העולם) וכמעט הוציאוהו עטוף בשקית ניילון שחורה. ברגעים האחרונים זוהתה נשימה חלקית והוא הובהל בדחיפות לבית החולים תוך כדי שהזירה עדיין לא נקיה והמחבלים יורים לכל עבר. אלא שאת הרגעים הבודדים האלו שבין היציאה מבית הכנסת לתוך האמבולנס לא יוכלו לשכוח דווקא בני משפחתו של הפצוע האנוש.

כשהחלו להוציא את הנפגעים צעקנו כולנו – הנה אבא!

חלונות ביתו צופים בדיוק על זירת הפיגוע וילדיו ורעייתו שהביטו במתרחש לאחר שמיעת קולות הירי והדרמה, נחרדו לראות את אביהם מובל באלונקה מוקף שלולית דם. "כבר תקופה ארוכה שאני מתפלל עם אבא כל בוקר במניין הנץ החמה שבבית הכנסת יחווה דעת הסמוך", פותח בנו של הרב איתן את הסיפור מהזווית שלו.

"בלילה שקדם לפיגוע הייתי מחוץ לבית והמתנתי לאוטובוס שבושש לבוא, לפתע קיבלתי טלפון מאבא שפשוט דאג לי ואמר כי יש עכשיו עיצומים ושביתות באגד בגלל נהג שהתאבד וביקש שאשמור על עצמי ואדאג להגיע הביתה בדרכים חלופיות. ובאמת עד שהגעתי התאחרה השעה ונאלצנו לעלות לישון מאוחר מאוד. למחרת התעוררנו בשעה שלא התאימה לנץ ואבא הלך להתפלל בבית הכנסת הסמוך שבו ארע הפיגוע. מה' מצעדי גבר, לא יודע למה, אבל הדאגה הזו של אבא בליל אמש והסיבה שבגללה התעוררנו מאוחר נחרטו אצלי עמוק בלב, הרגשתי שאבא דואג לי כל כך, וזו בעצם ההרגשה שחשתי כשחשבנו שאבא אינו בן החיים. כששמענו את קולות הירי רצנו כולנו לחלון ולא היה לי ספק שאבא בין הנטבחים. כשהחלו להוציא את הנפגעים צעקנו כולנו מהחלון – הנה אבא! ופשוט ירדנו למטה בלי לחשוב פעמיים בלי להבין, פשוט ירדנו בבהילות אמא ואני. השוטרים וכוחות הביטחון שהיו במקום מנעו ממנו להתקרב מחשש למחבל נוסף שמסתתר ונאלצנו לשוב הביתה ממש בלי נשימה. התקשרתי לכל בתי החולים ורק רציתי לדעת שאבא הגיע לבית חולים ולא חלילה למקום אחר".

מצביע על החורים שנשארו על החלון בבית הכנסת

התיאורים שיוצאים מפיו של הבן נשמעים כאילו קרו ממש היום. הזמן, שכוחו גדול לאחות שברים ולרפא חבורות, לא יכול כנגד החוויות והתחושות של ילד שרואה את אביו מתמוטט לנגד עיניו ואינו רשאי לדעת אם הוא חי או מת.

ביקשתי לברר פרטים רבים יותר על דרגות פציעתו ועל האופן שבו הוכה. הרב איתן מראה לי את הצלקות הגדולות שעל ידו ואת הסימנים המזעזעים שעל קדקודו, עדות אילמת לטבח איום ונורא שבוצע על ידי כלי עבודה פשוטים. "למעשה כף היד השמאלית שלי נגדעה לחלוטין. שאריות העור הן אלו שחיברו את הכף לזרוע היד, ובזכות המהירות שבה הגעתי לבית החולים הצליחו הרופאים בחסדי שמים להציל את ידי. כמו כן גולגולתי נשברה לחלוטין ונאלצתי לעבור ניתוח להסרת החלק המרוסק. העצם נשלחה למעבדה לצורך ניקוי והסרת זיהומים ורק בהמשך תחובר שנית בהדבקה רפואית לגולגולת שנותרה. חוץ מכל זה קיבלתי מכת גרזן אדירה בכתף השמאלית שגרמה לשברים רבים שיתאחו בעזרת ה' בהמשך".

עיני דומעות למשמע התיאורים ולנוכח המראות הקשים שנגלים בגופו של הנס הרפואי היושב לצדי. הלב מתקשה לעכל כי מי שמדבר כעת אינו אלא מי שהוגדר כפצוע אנוש נטול תקווה, ואך בחסדי שמים ניצל וחזר לשגרה.

"אבא ניצל רק בזכות התפילות ומסירות הנפש"

לבני ביתו שהגיעו לבקרו בבית החולים, הובהר מפורשות על ידי הרופאים כי סיכוייו של אבי המשפחה לשרוד את מכות המוות הנם קלושים, ומשכך שבעים ושתים השעות הראשונות הוגדרו כקריטיות לקביעת תוצאות ההישרדות, אם בכלל.

"בשלושת הימים האלו ישבנו כל הזמן מאחורי החדר", מספר הבן. "כמעט לא אכלנו, כמעט לא שתינו, רק ציפינו שיעברו כבר הימים הראשונים ונדע שפניו של אבינו למחלקת השיקום ולא חלילה לאחור. קרענו את השמים בתפילות, קיבלנו קבלות, ממש הרעשנו עולמות. במקביל שלחתי הודעות בקשה לכל ידידיי ומכריי שיעזבו הכול ויתעסקו רק בתפילות ובקבלות לשלומו של אבי. אין לי ספק כי רק בזכות אותן תפילות ובזכות מסירות הנפש העצומה של כלל ישראל שהתפללו על אבי אף מבלי להכירו, זכינו למהפך הגדול הזה שעד היום מוגדר כנס רפואי", מסיים בנו את המונולוג המרגש ומוחה את דמעותיו, דמעות שרק עתה, שישה חודשים אחרי, הורשו לצאת החוצה לחופש ולדרור.

בתקופה הראשונה של האשפוז בבית החולים, הוצף חדרו של ר' איתן במבקרים רבים מכל העולם. "היו אצלי נציגים בכירים מממשלת צרפת וכן המועמד לנשיאות ארה"ב. כולם רצו לשמוע איך אני מרגיש ומהן תחושותיי. אני זוכר שתשובה שעניתי למנהיג הצרפתי הפתיעה גם אותי כמה ימים אחר כך. אמרתי לו אז, כי הפיגועים נגדנו מתרחשים לא בשל היותנו 'כובשים' או בגלל שהותנו בארץ ישראל. היהודים נרדפים בכל העולם על ידי המוסלמים, דווקא בשל יהדותם. לא המקום גורם אלא הזהות. הוא הקשיב לדברים על ידי המתורגמן והנהן בראשו. כמה ימים אחר כך אירע הפיגוע הנורא בצרפת שבו נהרגו יהודים במרכול הכשר, רק בגלל שהם יהודים. אפילו אני הזדעזעתי מרצף הדברים", מעיד ר' איתן.

רצף הביקורים בבית החולים, הפתיע גם את הצוות הרפואי המטפל. משלחות משלחות של יהודים רחמנים שהגיעו לבקר ולעודד מבלי להכיר כלל את הפצוע ואת משפחתו, הפכו שם לדבר שבשגרה. כולם רצו לחזק ולעודד ולקחת חלק בצרת אחיהם. המהפך, לדברי ר' איתן, הגיע דווקא עם ביקורו של הגאון הגדול רבי דוד יוסף שליט"א, חבר מועצת חכמי התורה. "רבי דוד היה אצלי. הייתי מורדם ומונשם, מלופף צינורות ומכשירים כבדים. הרב בירך אותי בדמעות ואיחל שאבריא במהרה ואצא מבית החולים. בשלב הזה, בלהט ההתרגשות, פנה אלי הרב שליט"א והרים את קולו בשאלה: האם אתה מתחייב כאן כי כשתבריא ותצא בעז"ה מבית החולים, תעשה מסיבת הודיה? – באורח פלא ובלתי מוסבר, כך העיד לאחר זמן הגר"ד שליט"א, הנהנתי בראשי ונעניתי לו בחיוב. כשהשתחררתי, נשא הרב דרשה בשבת בבית הכנסת יחווה דעת, שם סיפר לכולם את השתלשלות העניינים וקבע כי הנהון הראש במצבי נעשה כנדר. התרגשתי מאוד לשמוע את סיפור הדברים מפיו של הרב ומיד בצאת השבת הודעתי לבני ביתי על רצוני לערוך מסיבת הודיה מפוארת".

ר' איתן ליד נרות הנשמה לזכר ארבעת הקדושים הי"ד

ואכן, כמעט לא ניתן להתעלם מההכנות הקדחתניות למסיבת ההודיה, ששותפים בארגונה כל בני הבית, לרבות הרב איתן בעצמו, שעסוק בלימוד המסכת שיסיים במעמד סעודת המצווה. בנו, שמלווה את הראיון, מבקש לצאת ולהמשיך את ההתעסקות במסיבת ההודיה. "אני צריך לסיים את המצגת הגדולה שהכנו, ולקבוע את רשימת המוזמנים שיגיעו לדרוש ולשאת דברים. אני מוכרח לתאם עם מורינו הראשון לציון הגאון הגדול רבי יצחק יוסף שליט"א, שהבטיח את השתתפותו במעמד, ועם הגאון רבי דוד שליט"א, את הזמנים המועדפים עליהם ולסגור קצוות אחרונים", הוא מתנצל ומתרחק לכיוון פתח הבית.

כשביקשתי להציץ במצגת המפוארת זלגו עיני דמעות של התרגשות. במרכזה מוצגת תמונה של ר' איתן בשכבו על מיטת בית החולים, פרצופו מוסתר מחמת המכשירים הרפואיים הרבים, רק זקנו מעיד על זהותו. בנו יקירו, מכסה את אביו השוכב כדומן מבלי תזוזה בציצית צמר חדשה, גדולה וארוכה יותר מהסטנדרט, ומלטפו בחום. "אבא מקפיד כל ימי חייו על מצוות ציצית ומצמר דווקא, הרופאים לא הרשו במצבו שילבש ציצית, ואמא היא זו שבקשה כי אקנה לאבא ציצית ונכסה אותו עד שתתאפשר הלבישה כדת". מסירות נפש של ממש.

סבא הגיע לקרוא תהלים – ולא אכל כלום

בערב חג הפסח האחרון, הוכתה משפחת מועלמי מכה נוספת, עם הסתלקותו בחטף של אבי המשפחה הגדול. "סבא היה איש צדיק וירא אלוקים. באותה שנה לקבל שתי מכות חזקות כאלו של פציעה איומה של אבא והסתלקות של סבא, זה דבר בלתי נתפס", אומר בנו של ר' איתן ביציאתו. הנושא הזה של פטירת הסב, פותח אצל ר' איתן את סכר דמעותיו האצור, והוא מספר על דמות מופלאה של אבא הדואג לבנו בצורה בלתי נתפסת.

 "במשך כל ימי אשפוזי, כל יום ללא יוצא מן הכלל, היה מגיע אבי ממרום שנותיו לבית החולים. נכנס בשעות הבוקר ויוצא בחזרה לביתו בשעות הלילה. בכל הזמן הזה הוא רק יושב לצדי וקורא פרקי תהילים. אינני יודע אם הוא נדר איזשהו נדר או שרק קיבל קבלה בלבו, אבל הוא לא אכל כלום באותם ימים שישב לצדי. בקושי היה שותה מים. רק יושב לצדי בענוותנותו ובפשטותו המופלאה, וגומר את כל ספר התהילים פעם אחר פעם. זוכרני בפעם אחת כשאמי שתחיה הפצירה בו לאכול ולשתות משהו, ענה לה אבא כי רק כשאיתן יקום הוא יאכל". הסיפורים על דמותו של האב, שאף אותו הכרתי באופן אישי, קולחים מפיו של ר' איתן כשעיניו דומעות וגופו נרעד. יהי זכרו ברוך.

לומד במקום בו הפתיעו אותו המחבלים ימ"ש

לקראת סיום אני פונה אל ר' איתן ושואל אותו מהו המסר שאותו הוא מבקש להעביר לכלל הקוראים: "תראה, בעז"ה בימים הקרובים אנחנו מתכננים מסיבת הודיה גדולה. אני מבקש מכל מי שמכיר אותי ומכל מי שהתפלל בעבורי לבוא ולקחת חלק בהודיה הגדולה לבורא העולם על שהשאיר אותי בחיים והחזיר אותי לביתי ולמשפחתי. אנחנו מתכננים אירוע גדול שיתקיים ככל הנראה בבית המדרש יחווה דעת של הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, שבו נישא ברבים את תפילת 'נשמת כל חי'. השתתפותו של כל אחד חשובה לי מאוד". אני רושם ור' איתן ממשיך: "תכתוב להם שאני מבין כיום, שהפיגוע הגדול הגיע אלי כי לא בדקתי את התפילין. לא סתם המכות נמצאות בדיוק בראש וביד השמאלית. אמנם התפילין בסופו של דבר הן אלו ששמרו עלי ובזכותן לא נקטעה כף ידי (התפילין שמשו כ'חוסמי עורקים' באורך נס עד הגעתו של ר' איתן לבית החולים. מ"מ) אבל אני תולה הכול בסיבתן וכבר קיבלתי על עצמי קבלות גדולות מאוד בנושא. מי שיכול להתחזק בנושא מצוות התפילין, והיה זה שכרי".

אני מנסה במהלך השיחה להשחיל מילים על גדלותו הרוחנית שמן הסתם היא זו שהביאה אותו להיות במעמד 'הרוגי מלכות' כפשוטו (כפי עדותו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א על מעלתם של נפגעי פעולות האיבה), אך האיש שמולי לא מוכן בכלל לשמוע על 'מעלות' כאלו ואחרות. "זה הגיע אלי, רק בגלל שזה היה מגיע לי. חד משמעית. מאז אותו יום אני פוחד הרבה יותר מהקב"ה ומדקדק בהלכות הרבה יותר. תשמע, ה' נגע בי. נגמרו המשחקים".

"חשוב שהציבור ידע", מסכם ר' איתן מועלמי, "אני אמנם כיום עם מלווה ואיני יכול להשתמש בידי השמאלית כתקנה ומצבי הרפואי רחוק מלהיות מזהיר, אבל ידי הימנית לא נפגעה ואני עדיין יכול לעסוק בה בקדושה במה שהייתי עושה קודם לכן. אל תמנעו את עצמכם ממני כי 'נפגעתי בפיגוע', אני מעוניין לחזור לקדמותי".

להמשיך להתפלל?

"בהחלט. איתן בן שרה לרפואה שלמה. זה אני".