דבש הדבורים - כשר?

 

וכשם שהעשב הנאכל על ידי הגמל, הופך לחלב לאחר עיבודו בגוף הגמל, וחלב זה אסור בשתיה משום ''היוצא מן הטמא - טמא'', כך בדיוק היה על הדבש להיות אסור באכילה מאותה סיבה ממש! שהרי הדבורים עצמם אסורים באכילה.

 

זאת ועוד. אפילו אם היתה קיימת אפשרות היווצרות דבש מצוף גם ללא תערובת חומר מגוף הדבורה, הן בודאי שאל קיבת הדבורה מופרשים מיצים שונים כמצוי בקיבת כל בעל חי אחר. אם כן לפחות מצד תערובת מיצים אלה בצוף, היה על חכמי ישראל לאסור את הדבש באכילה! והנה, מחקרים מאוחרים מגלים שתי עובדות מפליאות: א. לדבורה שתי קיבות. קיבת העיכול, וקיבת הדבש.

 

ב. בקיבת הדבש אין מיצי עיכול. עם גילויה של עובדה זו נפתרה הבעיה האחרונה בדבר מיצי העיכול. ומה על הבעיה הראשונה? ובכן, מחקר חדש מגלה עובדה נוספת. קיבת הדבש אכן מפרישה אינזים המפרק את המולקולות של הצוף והופך אותם מדו־סוכרי לחד־סוכרי [הדבש מכיל סוכר אינברטי - שהוא בעיקרו תערובת מכמויות כמעט שוות של גלוקוזה (סוכר ענבים) ופרוקטוזה (סוכר פירות)]. אולם, לאחר שהאנזים אשר הופרש על ידי הדבורה עשה את פעולתו והצוף הפך לדבש, מתפרק האינזים עד שלא נותר ממנו דבר, והדבורה מקיאה אל חלת הדבש את הצוף הטהור ללא שום תערובת.

 

מובן מעתה כיצד אנו אוכלים את דבש הדבורים. אך הרי מסתבר שאילו היתה אוניברסיטה בתקופת התלמוד ומדעניה היו נשאלים אם יש להתיר על פי תורת ישראל את דבש הדבורים באכילה, ללא ספק תשובתם היתה נחרצת לאסור, וכדין חלב בהמה טמאה. שהרי ללא ספק מתערב בו חומר כל שהוא מגוף הדבורה.

 

והנה, ''למרבה הפלא'', בתורה שבעל פה קיבלו חז''ל ואבותיהם מאבותיהם, עד משה רבינו ע''ה, את המשפט הקצר והנמרץ הבא המופיע בתלמוד (בכורות ז, ב): ''דבש דבורים, מותר. מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן''.

 

כלומר, דבש הדבורים אינו דומה לחלב בהמה טמאה! בדבש הדבורים אין שום תערובת של מיצוי מגוף הדבורה, והוא יוצא כאשר הוא מכיל את החומר שנכנס בלבד! מי יכול היה לדעת לפני אלפי שנים סוד טבע זה הנוגד את ההגיון הפשוט ואת הדמיון המוחלט לחלב, ואף לומר זאת בבטחון גמור עם השלכה הלכתית משמעותית, אם לא שבורא העולם הוא אשר גילה זאת לצורך ידיעת ההלכה??