הטרמפיסט התנצל ואמר שעזב את הרכב כדי להתפלל מנחה...

מעשה שהיה כך היה: ראובן נסע ברכבו, והנה הוא מבחין בשמעון שהמתין על אם-הדרך והמתין לטרמפ. ראובן עצר, ולאחר ששמע שנוסע לאזור ביתו של שמעון, הזמינו להצטרף אליו.

במהלך הנסיעה, עצר ראובן הנהג ברחוב הומה אדם, ושאל את שמעון 'האם יש לך רישיון נהיגה?'. שמעון השיב בחיוב. אמר לו ראובן: 'תראה אני צריך לצאת לצורך סידור מסויים, אשוב בעוד כרבע שעה. אבקש ממך ידידי, שתעבור לישב במקומי במושב הנהג, מכיון שאני חונה במקום שאסור לחנות בו (כי עצירת הרכב במקום עלולה להפריע לזרימת התנועה), ואם יעברו כאן פקחים אני עלול לספוג קנס כבד', (וידוע שכאשר רואים הפקחים נהג שיושב ליד ההגה, אינם רושמים לו דו"ח). ראובן יצא לענייניו, ושמעון עבר לישב במקומו.

כעבור רבע שעה כששב ראובן, חשכו עיניו... נבהל והזדעק: 'שמעון איננו, ואני אנה אני בא!', הטרמפיסט לא היה ברכב, אך דבר אחר כן היה... דו"ח על סך 700 שקלים, בגין חנייה במקום אסור!

לפתע מגיע שמעון בריצה, כולו מתנשם ומתנשף. 'איפה היית?' זעק הנהג.

ומה משיב שמעון? – 'נזכרתי פתאום שטרם התפללתי מנחה, והנה השקיעה עוברת... סקרתי את כל האזור, ומשלא הבחנתי בשום ניידת, נכנסתי לשטיבלאך הסמוך...'

'המנחה הזו תעלה לך ביוקר', הודיעו הנהג, תוך כדי שמושיט כלפיו את הקנס הכבד.

'חושבני, הגיב שמעון, שאני רק 'גרמא' בעלמא, וגם הייתי מוכרח לצאת כדי לא לאבד מנחה, ולא התכוונתי כלל להזיק'.

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

ראשית כל נאמר, ששמעון נחשב ל'שומר שכר', שהרי הוא מקבל טובה מבעל הרכב שעומד להמשיך להסיעו לביתו. (אולם גם אילו היה נחשב לשומר חינם, היה מקום לדון לחייבו, כי פשע בשמירתו).

והנה, מבואר בפוסקים, ששומר חייב אף בגרמא, על דבר ששייך לעצם שמירתו, שכן עליו לדאוג שהדבר יישמר עבור הבעלים, (יעויין ב'דברי גאונים' צ"ח-מ"ג, ו'פתחי חושן' פקדון ב'-ג'). ולכן אם למשל שומר נרדם על שמירתו, והחפץ נגנב, לא יוכל השומר לטעון אני 'גרמא' בעלמא, שהרי על זה גופא הועמד כשומר והתחייב לשלם עבור איבוד החפץ. (והלא כל פשיעות השומר אינם אלא גרמא ואפילו הכי חייב). ולכן, טענת שמעון שהוא רק 'גרמא', לכאורה אינה מתקבלת.

אמנם, יש מקום לטעון, כי במקרה דנן הדין יהיה שונה, משום שבדין השומר נאמר (שמות כ"ב, ו'): 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור', וכאן השמירה של שמעון לא היתה על שום חפץ, כי לא התבקש לשמור על הרכב עצמו, אלא להציל את הנהג מקנסות, והרי זו שמירה על 'הצלת אדם מקנס', על 'הברחת ארי', שלא מצינו שנאמרה לגביה חיובי שומרים. וממילא, לפי סברה זו היה מקום לפטור את שמעון מתשלום הקנס. (וברור שמשום 'מזיק' לא ניתן לחייבו אפילו מדיני שמים, שכן זו גרמא בעלמא ולא התכוון כלל להזיק).

אולם, יתכן לחייב את הטרמפיסט, משום שהוא אחראי על הקנס, כהבעלים. ונבאר דברינו: הקנס מושת בגין ההימצאות של הרכב ללא נהג, במקום בו הוא עלול לגרום לנזקים ותאונות מחמת הפרעת הנסיעה השוטפת ברחוב, (ופעמים שקיים צורך מיידי לפנות את הרכב, כגון במקרה שאמבולנס או רכב חברת החשמל וכדו' צריך לעצור במקום), ועל כך שמעון, השומר שכר, היה אחראי – לדאוג שהרכב לא יזיק ולא יפריע לנסיעה הזורמת, וכאשר השאירו ללא נהג, הרכב בעצמותו מזיק לרבים.

והגם שבפועל לא נגרם נזק, מכל מקום על הפקרת רכב במקום שכזה מוטל הקנס, וגם בפועל הופרעה נסיעת הנהגים בגלל שמעון, והוא זה שגרם לנזק זה, ולכן הקנס מוטל דווקא עליו, ולא על בעל הרכב שלא הפקיר את הרכב, אלא השאירו בידי בר-דעת.

לסיכום: יש מקום לחייב את שמעון בתשלום הקנס.

והנה, שמעון קיבל בשמחה את פסק הדין, אך ביקש לשאול את מו"ר: 'מה היה עלי לעשות כשנותרו דקות ספורות בלבד לשקיעה ועמדתי לאבד את תפילת המנחה?'

השיב מו"ר שליט"א: ראשית כל היה עליך לזכור מלכתחילה שאתה צריך להתפלל ולהודיע לנהג על כך. ומשלא עשית זאת ונזכרת רק לאחר שהנהג עזב, לא היה לך לעזוב את שמירתך ולהפקיר את הרכב להיזקות וקנסות (והרי העוסק במצוה פטור מן המצוה), אלא היית צריך להתפלל ברכב בישיבה!

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.