הפקח אמר ל’מציל’ בזעם: "כעת תקבל תוספת של 300 שקלים בקנס"

מעשה אירע ביהודה שהחנה את רכבו במתחם שאסור לחנות בו. כעבור מספר רגעים, עבר פקח במקום, ועמד לרשום לו רפורט. יעקב, ידידו הטוב של יהודה, ישב בספסל ממול, והבחין לפתע במתרחש.

האיש החליט שעליו להציל את ידידו מהקנס. מה עשה? – רץ לעבר הפקח, תוך כדי שנפנף במפתחות מכוניתו שלו בידו, וקרא בקול: "אנא אל תרשום, אני מיד יוצא...". הפקח החליט לוותר על הקנס, אך הזהירו שלהבא לא יחנה את רכבו במקומות אסורים. 

יעקב עשה עצמו כאילו עומד לפתוח את דלת הרכב, והפקח המשיך בנסיעה. לאחר שנעלם מן העין, יעקב חזר לספסל...

לא חולפות דקות ספורות, ומי מגיע למקום?... הפקח! 'כעת – אמר בזעם – תקבל ממני "במתנה" 300 שקלים נוספים ברפורט, על שהחצפת להתל בי שאתה יוצא וחזרת לישב במקומך...'

יעקב בא עתה ושואל: לאחר שכל כוונתי היתה לטובה, להציל את חברי מקנס, ולא העלתי על דעתי שיעשה 'סיבוב' וישוב כל כך מהר - האם מוטל עלי כעת לגשת אל יהודה ולשלם לו את תוספת הקנס שספג מחמתי?

ובכן, ההיזק במקרה זה נעשה רק בדרך של גרמא, כי בדרך כלל אין זה מצוי שהפקח שב על עקביו, וגם כשחוזר לא ברור כלל שיוסיף בקנס, ואולי גם בעל הרכב יספיק לשוב לפני הפקח. וגם מדיני שמים היה נראה לפוטרו, שכן ידוע שעל היזק בגרמא באופן שכוונתו היתה לטובה, אינו חייב אף בדיני שמים.

ומצינו עוד בתשובת ה'מקור חיים' (סי' כ"ט), שדן באחד שהתכוון לעשות טובה גדולה לחבירו, ולמעשה מעשיו סובבו לו היזק, וכתב על כך: "בגמרא (בב"ק ל"ב.) מבואר, שהרץ בערב שבת בין השמשות והזיק, פטור, משום שברשות מצוה עשה, וגם כאן כיון שמצוה היא לעשות טובה לחבירו, לכן נראה שפטור, וכן ראוי להורות", (יעו"ש. אך ע"ע ב'חוות יאיר' סי' ר"ז).

אכן נראה שכל הסברות אלו אינם שייכות לנידוננו, כי אין מדובר כאן בנזק שנגרם לבעל הרכב, אלא בקנס ע"י הרשויות, ובכל נידון של קנס, יש לבדוק על מי הוא הושת, מי הוא האחראי לקנס (וכהסברה בתשובה דלעיל), וכאן בוודאי שתוספת ה-300 ש"ח אינה שייכת כלל לבעל הרכב (כי עבירתו אינה מחייבת סכום כה גבוה), אלא קנס זה הוטל על יעקב בלבד, מחמת רמאותו, ולכן עליו לשלמו!

לסיכום: יעקב צריך לשלם ליהודה בעל הרכב את תוספת הקנס.

כעת בא יעקב עם שאלה נוספת: האם היה מותר לי לשנות מן האמת כדי להציל את חברי מהפסד ממון?...

השיב מו"ר שליט"א: יש צדק בקנס על חנייה במקום אסור, שעלולה לגרום להפרעות, ופעמים גם לאסונות רח"ל, והקנסות נועדו בדרך כלל לשמור על הסדר ולמנוע נזקים; ולכן, מן הסתם שגם הסנהדרין היו פוסקים להטיל קנס זה, וממילא לא היה ליעקב לשנות מן האמת בכדי למנוע את הקנס!

* * *

וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת אַזְכָּרָתָהּ הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ב', ב'). קרבן זה מתייחס לאותן בחינות החיים, שמחשבת האליליות טועה בהן ביותר, - ובעצם שלילתן היא רואה את קירבת האל. כי לא אישיות האדם, אלא נכסי חייו קרבים אל ה' במנחה. אך עין האל האלילי צרה באושרו של אדם; לא ברצון ישפיע על בני תמותה שפע רב של מזון ועושר ושמחת חיים; הנאה טהורה ושמחת חיים יעוררו בו רגשי קנאה; ולא תנוח דעתו אלא בהקרבת האדם, הגוזר צמצום על עצמו. משום כך יותר מן האמור בקרבן בהמה נאמר ב"קרבן הנכסים": המנחה חייבת להיות שלמה בשעת הקטרה במזבח; ומנחה חסרה היא כזבח בעל מום (מנחות ט':). רק קומץ אחד - לא פחות אף לא יותר, לא "מבורץ" (שם י"א.) - יימסר לאש המזבח. וגם בכך אין השמדה, אלא "אזכרה" וביטוי סמלי לתורת המנחה: דיו לאדם שישמח בחייו ויאכל בקדושת כהנים - וכבר מובטחת לו ברכה מיד ה' המלאה! (רש"ר הירש).

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.