העשיר המופלג גילה כיצד יכול היה להשליך סכום כה רב למצולות ים...

סיפור מעניין הובא באחד מכִּתבי רבינו ה'בן איש חי' (ומופיע כאן בשינויים קלים):

באחת הערים, חיו שני עשירים מופלגים - ראובן ושמעון. השניים גרו בשכנות, והתחרו ביניהם כל הזמן מי עשיר יותר.

כאשר האחד בנה וילה מפוארת, השני מיהר לבנות ארמון מפואר יותר, בעל יותר מפלסים, עם גינות נוי מרהיבות. האחד בנה בחצרו בריכה גדולה, והשני מיהר להזמין בעלי מקצוע שיבנו לו בריכה גדולה יותר. האחד רכש כרכרה מפוארת, והשני מיהר לרכוש כרכרה יותר גדולה עם יותר סוסים...

תחרות זו נמשכה זמן רב, עד שבאחד הימים פנה ראובן אל עמיתו ואמר: 'עד מתי נמשיך את היריבות המטורפת הזו? הבה נשים לכך קץ! נכריע אחת ולתמיד מי הוא העשיר מספר אחד ומי הוא השני...'. 'כיצד אתה מתכונן לעשות זאת?', שאל שמעון. השיב ראובן: 'נעלה שנינו לספינה, כל אחד עם שקים מלאים מטבעות זהב שהביא מביתו, ונפרסם בכל המחוז אודות התחרות, ולעיני כל האנשים שיצפו בנו מהמזח, יזרוק האחד מטבע זהב, ואחריו יזרוק השני, וכך הלאה, עד שהאחד ייכנע, והשני יוכרז כמנצח...'

שמעון הסכים להצעה, ואכן השניים עלו לספינה, בעוד המשרתים נושאים את שקיהם הגדושים במטבעות. אלפי צופים עמדו דרוכים ברציף, וה'קרב' החל: האחד זרק מטבע, והשני מיהר לזרוק אחריו, האחד זרק מטבע נוספת, ושוב השני, וכך עמדו במשך שעות ארוכות, והשליכו למצולות מטבע אחר מטבע...

עד שלבסוף הכריז שמעון: 'די, איני יכול לאבד יותר את ממוני. אני נכנע'.

ראובן הוכרז כמנצח, כעשיר הגדול של העיר!

והנה, תמה מאן דהוא בפני ראובן: 'כיצד עמדת וזרקת בלהט ושמחה מטבע אחר מטבע, עד שרוקנת שקים שלמים, ועל פניך נסוכה נינוחות ושלווה; תספר לי בבקשה, איבוד הממון העצום באמת לא הפריע לך כלל?!'

'אגלה לך את הסוד', השיב ראובן, 'מטבעות הזהב שהבאתי עמי, היו - - - מזויפות! הן היו עשויות מנחושת ולא מזהב, ולכן יכול הייתי לזורקן בחוסר אכפתיות. לא נזרקה אפילו מטבע אחת אמיתית...'

נשאלת השאלה: האם ראובן צריך כפרה על מעשיו, והאם מדיני שמים, ראוי שילך ויפצה את שמעון על איבוד ממונו הרב, לאחר שראובן יזם את המערכה, וגנב את דעתו של שמעון כשהשליך מטבעות מזוייפות, בעוד שמעון מאבד את ממונו?...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

שמעון נהג בטיפשות ואיבד ממונו בידיים כשוטה (שמאבד מה שנותנים לו. חגיגה ד'.), והרי 'כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו' (ברכות ל"ג.), ולכן ראובן אינו זקוק כלל לפצותו.

אך עלינו להבין, איך זה קורה שאדם מאבד כך ממון כה רב? - ואפשר ליישב, על פי דברי ה'תיבת גֹמֶא' בפרשת קורח: "כִּי הָעוֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה (קהלת ז', ז'), יראה לפרש, כי קורח חכם גדול היה, רק עושרו וגדולתו הטעתו, ועשירות שבאה לאדם על ידי עמלו ויגיע כפו, אינה 'מערבבת' כל כך את האדם, וגם רואה השגחתו יתברך, מה שאין כן עשירות שבאה פתאום, בלי טורח, מהוללת ומערבבת לב האדם. וקורח לא היה בכלל שיעבוד מצרים (שכן היה משבט לוי), והיה לו עושר גדול בביזת מצרים, יותר מכל ישראל, אך על ידי עושק באה עשירותו, לא מן הדין, לכן העושק ההוא אובד לב מתנה, שהרי ב' לבבות יש לאדם, א' בטבע והוא רע תאווני, והב' יצר טוב, מה' יתברך; והעושק יאבד את לב מתנה, ונשאר רק יצר לב האדם רע כל היום".

לעומת זאת, 'כל העוסק בתורה נכסיו מצליחים' (מסכת ע"ז י"ט:). כאשר מרבה אדם בעסק התורה ובשקידתה, יקבל סייעתא דשמיא מיוחדת, נכסיו יהיו שמורים מהיזק והפסד, ואף יתברכו ויצליחו. וכדברי ה'נפש החיים' (שער ד', ט"ז): "וגם מעבירים ומסלקים מעליו כל הטרדות והעניינים מעול דרך ארץ וכל שאר ענייני זה העולם המונעות תמידות העסק בתורה הקדושה, וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כוחו, כן לפי זה הערך יסירו ויעבירו ממנו טרדות ענייני זה העולם, והשמירה עליונה חופפת עליו, והוא כבן המתחטא על אביו, ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו, שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחים".

קבלת מתנה מאדם המפזר ממונו

מעשה אירע באחד שזכה בעשרה מיליון שקלים בפיס, וחילק מתנות רבות לכל מכריו וידידיו, עד שלבסוף הפך לבעל חוב גדול... ויעויין במבואר בחולין (פ"ד: וברש"י שם), שמי שלא טרח בממון, קל בעיניו לאבדו.

ויתכן - אמר מו"ר - שניתן ללמוד מכאן, שבמקרה כעין זה, שאדם מחלק ממון רב, שהשיגו ללא עמל וטורח, ומפזרו באופן מוגזם ובלתי שקול - אולי ראוי להימנע מליטול ממנו, שמא יהפוך לבסוף לבעל חוב, ולא יהיה לנושיו מהיכן לגבות. בדומה למה שמצינו בשו"ע (חו"מ סי' ע"ג ס"י, וסי' קי"א סי"ג), שפעמים שיש למנוע מבעל חוב למכור קרקעותיו או לבזבז ממונו, מחשש שמא לא יהיה לנושיו מהיכן לגבות, ופעמים שבית הדין אף מעקל את מעותיו של הלווה, כדי לדאוג לפרעון חובו. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.