האם העובר שומע קולות מן החוץ?

כלומר, כאשר אשה הרה מריחה תבשיל והיא מרגישה צורך נפשי בלתי מוסבר לאכול ממנו, לדעת תורת ישראל לא היא זו שמתאוה, אלא העובר קלט את הריח באמצעותה והוא מתאוה. ואם תמנע עצמה מן האכילה, חייו וחייה בסכנה. יותר מכך. בתלמוד הערוך על אותה משנה (יומא פב, ב) מסופר (מתורגם מארמית): מעשה במעוברת שהריחה ביום הכיפורים.

 

 באו לפני רבי יהודה הנשיא ושאלוהו כיצד לנהוג. אמר להם לכו ותלחשו באוזנה שיום הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, ופסק העובר מתאוותו, ונרגעה האשה. קרא רבי יהודה הנשיא על אותו עובר את הפסוק: בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ובאמת יצא ממנה ר' יוחנן10. ומעשה במעוברת שהריחה ביום הכיפורים ובאו לפני רבי חנינא ושאלוהו כיצד לנהוג. אמר להם לכו ותלחשו באוזנה שיום הכיפורים הוא. לחשו לה ולא נרגעה, והאכילוה.

 

קרא רבי חנינא על אותו עובר את הפסוק: זורו רשעים מרחם. יצא ממנה שבתאי אוצר הפירות (-לשם הפקעת המחיר). ניתן להניח כי במשך דורות רבים, אילו הזדמן לאנשי המדע הרציונאלי לפגוש בדברים אלה של התלמוד, היו הם מגיבים בתמיהה מהולה בתרעומת: ''העובר במעי אמו הרי הוא גוש בשר מתפתח, המשולל כל תכונה הקיימת במי שכבר יצא לאויר העולם, וכיצד ניתן לייחס לו קליטת המתרחש בחוץ ותאוות?! ובכלל, וכי הוא שומע לחישה לאוזנה של אימו?? ועוד נרגע על ידי כך?!? והנה, בדורינו זה, עם התקדמות המחקר ואפשרות הצפיה בהתנהגות העובר בעזרת אולטרא-סאונד, ובשיתוף מכשירי האזנה והקלטה, ''נודע לפתע'' כי העובר הוא ממש אדם המסוגל לקלוט רשמים וגרויים מן החוץ, ואפילו לזוכרם! הנה ציטוט מדבריה של המדענית הידועה סוזאן שיפלביין בספר ''גוף האדם - המכונה שלא תיאמן'' (עמ' 39 ועמ' 52): ''ולד בן עשרים וארבע שבועות מפגין התפתחות עצבית מעניינת ביותר. הוא מניע את עיניו במהירות במשך חלק ניכר מזמן השינה שלו, בדומה לילדים ובוגרים בעת חלום. אין ספק שהוולדות שומעים קולות. ולדות בגיל זה מגיבים, ככל הנראה, למוסיקה.

 

הם ממצמצים בעיניהם ונעים - כאילו רקדו על פי קצב מוכתב. יילודים מפגינים ראיות לזיכרונות שהם נושאים עמם מן הרחם. עובדה היא שהם מעדיפים לשמוע קולות מוגדרים כמו פעימות לב אימהיות, קולות של האם, ואפילו סיפורים שקראו להם לפני הלידה. תינוק מזהה מוסיקה שאמו הרבתה להאזין לה בעת ההריון. רבים מבינינו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם בעת הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה, המתחילה ממש ברגע העיבור''. כיום אין עדיין כלים מדעיים אשר יוכיחו ויסבירו כיצד בדיוק מסוגל העובר לקלוט רשמים וריחות מן החוץ.

 

אך לנו ברור כי בורא העולם אשר כתב את התורה וציוה בה על איסור האכילה ביום הכיפורים, לימד בתורתו כל מידע מדעי החשוב ונצרך לקיום המצוות. וכך הוא לימדנו כי העובר מריח ומתאוה. לפיכך עוברה שהריחה ביום הכיפורים ואינה נרגעת יש להאכילה. שאם לא כן, חיי שניהם בסכנה, ופיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. ומתוך כך אף ידעו חכמי ישראל כי העובר גם שומע! ומבין! וכשלוחשים באוזני אימו שיום הכיפורים הוא היום, והוא נרגע, הרי אות הוא שעובר זה נוטה אל הטוב והראוי.

 

ואם לחשו באוזניה ולא נרגע, הרי אות הוא שנוטה אל השלילה. שהרי בודאי שמע, והבין, והחליט(!) ואם בתכונות נפשו של העובר עסקינן, נבין מעתה את המבואר במדרש (מד''ר תולדות סג, ו) על הפסוק האמור ברבקה בהיות יעקב ועשיו עובָּרים ברחמה: ''וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֵךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה''' (בראשית כה, כב) וכך לשון המדרש: ''בשעה שהיתה עומדת על (-על יד) בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת. הדא הוא דכתיב (-זהו שכתוב) בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשיו מפרכס לצאת. הדא הוא דכתיב זורו רשעים מרחם.'' כלומר, חז''ל ידעו מכח קבלתם (-בתורה שבעל פה את ביאור התורה שבכתב.

 

ראה בחיבורינו ''תשע תשובות ושאלה'' פרק חמישי) כי: א. לעובר יש חוש או דרך מיוחדת על פיהם הוא מרגיש ויודע בדבר מקומות מיוחדים הנמצאים בסביבתו. ב. פרכוסים עזים של העובר החוזרים על עצמם כאשר האם עוברת בסמוך למקומות מסויימים - אינם מקריים, ויכולים ללמד על אופיו של העובר. ג. כאמור לעיל, העובר שומע קולות מן החוץ. ראוי לציין שהמדע הצליח לעת עתה להשיג בכוחות עצמו את הנתון השלישי שהזכרנו. והרי אנו מביטים בו מן הצד, וממתינים בסבלנות להתפתחותו והתקדמותו אט אט בדרך להשגת שאר הנתונים הנ''ל אשר לימדנו בורא העולם, בתורתו.