השכן ראה את ההזמנה עבור ’שמעון’ בתיבת הדואר שלו וזרקו לפח

מעשה בראובן שהלווה לשמעון 1,000 שקלים. בהגיע מועד הפירעון, התקשר שמעון אל ראובן, והודיע שמעוניין להגיע אליו ולפרוע את החוב. ראובן השיבו 'אני מאוד עסוק היום במלאכתי, ואגיע רק בשעה מאוחרת, וגם אשתי אינה נמצאת בבית, אך מאחר שאני זקוק לסכום, הנח אותו בבקשה בתיבת הדואר שלי, בתוך מעטפה'. שמעון שאלו, 'אינך חושש מגנבים?', והלה השיב 'אל דאגה, תיבת הדואר שלי עמוקה'...

שמעון לקח מעטפה של הזמנה לחתונה שקיבל, שעל גבה נכתב 'לכבוד ידידינו היקר שמעון', הכניס את הסכום לתוך המעטפה, והניחה בתיבת הדואר של ראובן.

ומה אירע כעת? – לא, לא הגיע גנב, אלא הגיעה אשת ראובן (שלא ידעה כלל מכל הסיפור), פתחה את התיבה, וראתה את ההזמנה לחתונה עבור שמעון. חככה בדעתה, 'נדמה לי שלשכן מדירה 10 קוראים שמעון, כנראה שעבורו מיועדת ההזמנה והונחה כאן בטעות...'. הניחה אפוא את המעטפה בתיבת בדואר של אותו שכן, ועלתה לדירתה.

חלפו כמה דקות, והנה מגיע אותו שכן (ששמו היה 'שמעיה'), ומגלה את ההזמנה בתיבת הדואר שלו. 'מי הכניס לי כאן את ההזמנה הזו', מלמל ברוגז, תוך כדי שנטלה והשליכה ל...אשפה!

ומי מגיע עתה? – ראובן המלוה. פותח את התיבה (לאחר ששמעון הודיעו בטלפון שהיא ממתינה לו שם), ונזעק, 'איפה המעטפה?', אך מיד נזכר, כנראה שרעייתי כבר לקחה אותה, עלה ושאל אותה: 'היכן הנחת את המעטפה שהיתה בתיבת הדואר?', האשה השיבה שלא היתה שום מעטפה, אלא רק הזמנה שהגיעה אלינו בטעות...

מיהרו אל השכן, והאמת המרה התגלתה.

כעת מגיעים ראובן ואשתו, שמעון והשכן שמעיה, אל שערי בית הדין, ומבקשים לדעת: מי מביניהם אחראי לאיבוד ה-1,000 שקלים: ראובן המלוה שאמר ללווה להניח את המעטפה בתיבת הדואר, אשת ראובן שהניחה את המעטפה בתיבת השכן, שמעון שהניח את הכסף במעטפת הזמנה ששמו כתוב עליה, או השכן שזרק את הכסף לפח?...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

מבואר בשו"ע (חו"מ סי' ק"כ ס"א), כי מעות ההלוואה הם באחריות הלווה (מקבל ההלוואה), עד שיפרענו ליד המלוה (נותן ההלוואה). ואם אמר לו המלוה: 'זרוק לי חובי והיפטר', וזרקו הלווה, ונאבד קודם שיגיע ליד המלוה, הלווה פטור, שהרי הרשהו המלוה בכך.

וגם במקרה דנן, ראובן המלוה אמר לשמעון ש'יזרוק' את חובו לתיבת דואר, ובזה פטרו; ולכן, אף ששמעון פשע קצת בכך שבמקום לרשום על המעטפה את שם המלוה, השאיר את שמו, דבר שעלול לעורר טעויות, כפי שאכן אירע, בכל זאת עיקר הפשיעה כאן היא של ראובן, שכן אילו היה נוהג בתבונה, היה מיידע את אשתו אודות המעטפה שהתקבלה אצלם, ומשלא עשה כן, איהו דאזיק אנפשיה, הוא זה שהפסיד את עצמו. ובפרט שאף אשתו פשעה, כי היה לה לברר עם בעלה אודות המעטפה (גם במישוש קל מסתמא היה ניתן לגלות שלא מדובר בהזמנה). ולכן יש לפטור את שמעון. (וגם אם נבוא לטעון שבכל זאת הפירעון שלו לא היה כל כך נבון, כדרך הפורעים, מכל מקום לא ניתן לחייבו מספק, לאחר שכבר פרע למקום שהורה לו המלוה).

והיכן מצינו שמוטל על האדם ליידע את אשתו בדבר כזה שעלול להיאבד על ידה מחוסר ידיעה? – הנה מסופר במסכת בבא מציעא (מ"ב.) אודות אחד שהפקיד מעות אצל חבירו, והנפקד (שנחשב לשומר) מסרן לאמו. הניחה האֵם את המעות בארגז (שלא שמור מגנבים), והמעות נגנבו. ושואלת הגמרא כיצד יש לדון במקרה זה: אם נאמר לשומר לשלם, הרי יכול לטעון: 'כל המפקיד, על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד', (דהיינו על מנת שהשומר ימסור את הפיקדון לבני ביתו הנאמנים לו). ואם נאמר שהאֵם תשלם – הרי יכולה היא לטעון סבורה הייתי שהמעות האלו של בני. ואם נשאל את הבן מדוע לא אמרת לאמך שהמעות אינן שלך, הוא יכול להשיב שנהג בדרך עדיפה, משום שסברתי שאם תחשוב שהן שלי, תזהר בהן יותר מִבשל אחרים, (ויעו"ש בהכרעת הגמרא).

על כל פנים שמענו מסוגיית הגמרא, שהיה על השומר ליידע את אמו שהממון שייך לאחרים, ולכן גם בענייננו היה צריך המלוה ליידע את אשתו אודות המעטפה של הלווה, ומשלא עשה כן פשע. (ובנידון הגמרא יש לשומר טענה מיוחדת שחשב שתשמור את שלו יותר, אך בענייננו כמובן שטענה זו לא קיימת). ואמנם שם עוסקת הגמרא ב'שומר', מכל מקום נוכל להסיק שכאשר מדובר בממון הנמצא בסיכון, צריך ליידע אודותיו לבני הבית שעלולים לאבדו. (ויעויין עוד במסופר בסנהדרין פ"ב., אודות זקנו של רבי פרידא שמצא את גולגולתו של המלך יהויקים, ומחמת כבוד המלך כרכה בבגדי משי והטמינה בארגז מבלי להודיע על כך לאשתו. לבסוף מצאה אשתו את הגולגולת, וחשבה שהיא של אשתו הראשונה של בעלה, ושרפה אותה...).

ובאשר לשכן, הנה מבואר בתוספות (ב"ק ס"ב.), שהזורק תיבה של חבירו לים, והיו בה מרגליות, הרי הוא פטור על המרגליות, אם אין דרכם של הבריות להניחן במקום שכזה, כי לא היה לזורק להעלות על דעתו שמונחים בתיבה מרגליות. אך אין זה דומה כל כך לענייננו, שכן השכן היה יכול להבחין שמדובר במעטפה עם כסף ולא עם הזמנה, וכמו כן לא היה לו לנהוג בנמהרות ולהשליך לפח מעטפה עם שם של אדם אחר מבלי לברר של מי היא, ולפיכך, יתכן שיש לחייב את השכן מדיני שמים לשלם לראובן את דמי הפירעון.

לסיכום: ראובן המלוה פשע בעצמו, ולכן שמעון פטור מלפרוע לו שוב את דמי ההלוואה. אולם, את השכן שהשליך את המעטפה לאשפה, יש לדון אם חייב מדיני שמים, כי זרק את המעטפה עם הכסף מתוך קלות דעת וחוסר אחריות. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.