מהות ותכלית, וקצת אזהרות

בהגבלה זו יש מן האושר לבריות, כי אם היו יודעים מעט יותר מן הראוי להם על פי מדרגתם - היו עומדים על חוסר ידיעתם ומצטערים על דברים שלא הגיעו אליהם. אמנם אם יש דבר נחוץ להנהגת העולם מגידים מן השמים אפילו לגוי כמות שאמר יוסף: ''את אשר האלקים עשה הגיד לפרעה''. אכן, לעם ישראל, אשר בחר בנו מכל העמים הודיע לנו תורה ומצוות בכדי שנדע ונוכל באמצעותן להשפיע בעולמות עליונים, לתקן את עצמנו וגם את החסרונות שנתהוו בבריאה, ועל ידי ייחודים תועלתיים בכוונה להמשיך השפע גם לעולם הזה מה שנצרך.

הנסתרות לה' אלקינו ולא גילה לנו מהות כל ההנהגה במציאות סדרי בירוריה, חבוריה והתולדות היוצאים הימנה, אם מאחר שאינן נחוצות לנו, אם מאחר שאין לנו שליטה בהן לתקן משהו. בפרט אותם שאינם חשים בשאיפה נעלה לרומם עצמם ממצבם הנוכחי הרוחני עליהם נאמר '' הכסיל בחושך ילך לא יראה אור'' - כי אין מגלים לו שום השגה אמיתית כי בין כך לא יתקן.

הבחינה לדעת אם אנחנו מאותם שלא זוכים הינה פשוטה: ''אם אתה סבור שהנך מתוקן כראוי, ואינך זקוק לשום לימוד ושום הדרכה מזולתך - סימן שאתה משתייך לקבוצה המאושרת במצבה הנוכחי שלא תזכה להתרומם ממנו'' אם - לעומת זאת, יש בך רעבון למשהו נסתר ובלתי נתפס, לסוד שמעבר למסכי הטבע הגשמי, ונכונות להתאמץ להעפיל, נכונות להתכופף בפני מישהו יתיר ממך בידע ונסיון, והפיתויים המלאכותיים של ממון ומעמד נדחים בנשמתך בפני תשוקת ידיעת סודות היקום והקיום - סביר שהנך מאותם שעתידים להיפתח בפניהם מעינות הידע, אם יתמידו בשקידה ובענוה. השאיפה הזאת היא מקור אמונתו של היהודי .

וכך כותב אחד מגאוני היהדות בדורות האחרונים : ''מידת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נראה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו''.

צדיקים המסוגלים לתקן יותר - נגלה להם יותר באמת, לפי מדרגתם. לפעמים מגלים לצדיק דבר מסויים או רק צד אחד של אור עליון, כפי צורך השעה, כי אין לסודות ערך בפני עצמם אלא בכדי לשרת את תכלית הבריאה ואת רצונו של בורא העולם. ומיהו צדיק זה? יש מספר הגדרות אבל ברי שזהו מי שמבטל את רצונו בכדי לעשות את רצון בוראו, והבסיס לכך הוא קיום מצוות כפשטן, שעל כן הן קרויות ''מצוות'' - כי נצטוינו עליהן מפי הגבורה.

אבל שאיפתו של הצדיק מרוממת אותו אל מעבר לעיקר הדין, והוא עושה יותר; זהו שקרוי - לפנים משורת הדין''. ואותם הקרויים ''מקובלים'' חייבים על פי דין לעשות יותר, או להקפיד יותר מן החיוב הרגיל ליהודי בדקדוקי מצוות, כי כן פורש בכתבי האר''י. נרחיב בכך בפרק העוסק בתנאים ללימוד הקבלה. הכרח להוסיף ולהדגיש שנית כי מכח תוספת הדקדוק הזו נגזרת גם הגדרת תכליתה של חכמת הקבלה עפ''י האר''י; דהיינו - המקובל אינו עושה עבודה שונה מכל יהודי, אלא כל מה שהוא עושה שהינו ייחודי למקובלים - הינו פרט ל- , בתוספת ל- מה שהינו חייב בו מתוקף היותו יהודי.

ניגש עתה לראות כיצד הגדיר גדול המקובלים את תכליתה של החכמה הנפלאה הזו. ואלו דבריו של הגאון רבי חיים ויטאל זכרו לברכה, תלמידו הגדול של האר''י הקדוש, אשר מימיו אנו שותים - כי הוא אשר העלה על הכתב וערך את דברי רבו; אלו דבריו בהקדמתו הקטנה לספר עץ חיים, וזו לשונו: ''... ועיקר מגמתו בידיעה הזה יהיה לבער קוצים מן הכרם ...'' עד כאן דבריו. נדקדק בדבריו: לא דבר על ידיעה אלא על מעשה. והמעשה הינו ביעור, היינו חיסול או השמדה. עיקר המגמה של העוסק בקבלה צריך להיות חיסול! חיסול של מה? הצפין דבריו בביטוי - ''קוצים מן הכרם''.

מי שמורגל בלימוד ספרי מוסר יהודיים יאמר: ''לחסל את המידות הרעות שבו עצמו'' ובמידה מסויימת זה יהי' נכון, אבל כאמצעי, לא כמטרה אולטימאטיבית. וכן נראה מפורשות מדברי הרש''ש (בהמשך נבין שהרש''ש אינו מפרש בין שאר מפרשי האר''י במקומות מוקשים, אלא הוא הינו המסביר, ה''דובר'' המוחלט. יחסנו אליו הינו כאילו האר''י עצמו חזר להבהיר דבריו). כתב הרש''ש בספרו ''נהר שלום'' וזו לשונו: ''והנה תחילת הכל צריך להזהר מאד להכניע להסיר ולהפריד צד הרע כו' דמידות הרעות כנ''ל'' כו' עד כאן דבריו ועיין שם עוד בהרחבה.

ומי שמורגל בלימוד ''פשט'' בלבד ייזכר בדברי הגמרא בפרק שביעי במסכת בבא מציעא ויסביר כך: ''לחסל את הרשעים שבקרב עם ישראל''; זו ודאי טעות כי האר''י עצמו כותב שהעוסק בקבלה אסור לו ליטול חיים, אסור לו להרוג ! אולי נכון יותר יהי' לומר ''לחסל את הרשעות שבעם ישראל'' ע''י היפוך הרשעים לצדיקים; נחמד, ודאי שנכון בעיקרון, אבל בכלל לא נוגע לדברי מהרח''ו (מורנו הרב חיים ויטאל) ז''ל. האמת יאיר דרכו, ואומר לנו מהרח''ו כי מגמת הלימוד הינה להשתמש בנלמד לצורך חיסול שרשי הרע, בכל עולמותיו של הבורא.

יחוסל שרש הרע הרוחני וממילא ישארו הקליפות מתות והבריות והבריאה בכללות יתמלאו בחיות אלקית. משמע - לא לימוד לידיעה בלבד; לא לימוד לצורך לימוד גרידא, אלא - לימוד על מנת לעשות! והאר''י - בשארי ספריו (וביותר: בסדורי כוונות הרש''ש הנפלאים) מורה לנו מה וכיצד לעשות. בכך לכאורה צריך היה פרק זה להיגמר.

אבל הגדרה זו מפי מהרח''ו עצמו, הינה שונה מאד ממה שנראה להלן ממקורות קבליים אחרים והכרח להבין היטב, כי אין לדברי שום מקובל משקל מול דברי האר''י הללו הברורים, דברי אלקים חיים. כל השאר הינם לכל היותר דברי מפרשים, הנכבדים שבהם - ברוחב דעתם, ובני דורנו בעוניינו - בקוצר בינתנו, אבל כמפרשים בלבד - או, להפתעתנו, כבעלי שיטות שונות, החולקות על האר''י בענינים שונים! (עיין להלן בפרק על השיטות השונות ויובהר שם). במילים אחרות: לעיל שמענו דעתו האמיתית של האר''י עצמו, אשר כל עוסקי הקבלה מזמנו ועד היום, כולל אלו שנועזו לחלוק עליו - נשענים בעצם על תורתו.