הבטיח ללמדו אלף מנגינות וביצועים, ולימדו רק שמונה-מאות

מעשה בחזן מתחיל, שפנה אל 'חזן עולמי', וביקש ללמוד ממנו מנגינות וביצועים המתאימים לכל הציבורים והעדות, כדי ללמוד בכל תפילה ובכל מקום וזמן, כיצד להביא את הציבור להתעוררות של קדושה על ידי השירה והניגון.

החזן המפורסם אמר שמוכן למסור לו אלף מנגינות ושירים מיוחדים, לכל תפילה ואירוע, ונקב בסכום מפולפל שדורש לקבל מראש.

המתלמד הסכים, וכעבור מספר מפגשים, המלמד מודיע שהקורס הסתיים. טען המתלמד: "הבטחת ללמדני אלף מיני ניגון, ולמעשה קיבלתי רק כ-800, עליך להשיב לי חלק מדמי הלימוד!".

משיב המלמד: "וכי חשבת שאלף זה אלף בדיוק?! הכוונה היתה על סכום הקרוב לאלף...".

עם מי הדין? 

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

מעשה דומה לנידון שאלתנו, מצינו במסכת נדרים (נ':): מעשה באדם שנתן את עבדו לחבירו כדי שילמדו להכין אלף מיני מאכל. לבסוף לימדו לבשל רק שמונה מאות, והלך בעל העבד והזמין את חבירו לדין תורה לפני רבי. התפלא רבי ואמר: אבותינו שהיו בעת החורבן אמרו 'נשינו (-שכחנו) טובה', כלומר ידענו מאכלים ודברים טובים ושכחנו אותם, אבל אנו אפילו בעינינו לא ראינו (טובה), ופלא הוא שלימדו כל כך הרבה מיני מאכל. וביאר בספר 'תפארת ציון', שלמעשה פסק רבי לפטור את הנתבע שלא לימדו אלף מינים, משום שמה שלימדו שמונה מאות, הוא גם דבר מופלא שכל כך לימדו.

והיה מקום לומר שאף בשאלתנו, שמונה מאות מיני זמר הם דבר נדיר ומופלא, ולא ניתן להוציא ממון מהחזן המלמד שטוען שלכך נתכוין מתחילה.

אולם, יש מקום לדחות את הדמיון בין שאלתנו למעשה המובא בגמרא, משום שנראה שדברי רבי נאמרו בדרך תוכחה - היתכן שאנשים שקועים עד כדי כך בתענוגות העולם. ולכן גם סכום כל כך גדול של שמונה מאות תבשילים, הוא די מספיק עבור האומה היהודית עליה נאמר 'נשינו טובה'.

בשאלתנו לעומת זאת, לא מדובר בסתם הבלי העולם, אלא אדרבה בלימוד של מצוה, יעויין במובא בבית יוסף (או"ח סי' נ"ג, בשם השבלי הלקט): "כבד את ה' מהונך (משלי ג', ט') קרי ביה מחונך (ממה שחננך. וברש"י במשלי הגירסה היא 'מגרונך') - שאם היה קולך ערב והיית עומד בבית הכנסת, עמוד וכבד את ה' בקולך! נבות היזרעאלי היה קולו נאה והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשמוע קולו (דהיינו שעל ידי קולו משך אחריו את כל ישראל לעלייה לרגל), פעם אחת לא עלה, והעידו עליו אותם העדים בני בליעל ואבד מן העולם...". (ובספר מעבר יבק, שפתי צדק פל"א, כתב: "הנשמה נהנית מהניגון, לפי שהיא רגילה בניגונים בשיר של מלאכי השרת, ובהיותה בגוף ושומעת ניגון, נהנית כמו שהיתה רגילה בהיותה דבוקה ביסודה, ומרוב הערבות ראויה לשרות עליה רוח אלוקים").

וממילא, אם השניים סיכמו על אלף מיני שירה וניגון, המותאמים לכל סוג של ציבור ועדה, ונועדו כדי לעורר אותם ולחזקם, יתכן לטעון שכאן יש למספר תוקף מחייב, כי כל סוג של ניגון הוא בעל ערך וחשיבות, ולכן יש מקום לומר שבעל התפילה המומחה צריך להשלים למתלמד עוד מאתיים מיני נגינות, או להשיב לו חלק מהתשלום. וצריך עיון.

הצעתי את הדברים בפני גיסי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, ואמר ש'אֶלֶף' הוא לאו דווקא, אלא נאמר בדרך הפלגה וגוזמה, ולמעשה נראה שגם סכום רב של שמונה מאות מנגינות נכלל בהתחייבותו של החזן, ולכן לא ניתן להוציא ממנו את ההפרש.

ויש לציין שמצינו בכמה מקומות ש'אלף' נאמר בלשון הפלגה, ונציין לכמה דוגמאות: א) בסוגיה בנדרים (שם) מובא, שביצה 'טורמיטא' היא ביצה שמכניסים אותה אלף פעמים במים חמים ואלף פעמים במים קרים, וביאר ב'שיטה מקובצת', ש'אלף' הוא לאו דווקא, אלא המספר המופלג בא להשמיענו שצריך לשרות את הביצה פעמים רבות במים חמים וצוננים, עד שתקטן מאוד באופן שיהא ניתן לבולעה שלימה.

ב) כתב הרשב"א (נדרים כ"ד:, הביאו הגרע"א בהגהותיו ליור"ד רל"ב-ד') שאדם שנדר קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי במקום פלוני אלף איש, והאמת היתה שראה אנשים רבים אך מספרם לא הגיע לאלף, הדין הוא שאינו נאסר, כי לעם רב הדרך הוא לקרוא 'אלף איש', ולא נתכוון לציין מספר מדוייק.

ג) במסכת סוכה (מ"א:) מסופר, שרבן גמליאל קנה אתרוג באלף זוז, וכתבו הראשונים (הרא"ש ורבינו ירוחם), שאלף נאמר בדרך גוזמא, והכוונה היא להראות כמה היו המצוות חביבות עליו. ויעויין במהרש"א (מו"ק י"ז.) שאלף הוא 'כלל וסוף המספרים'.

לסיכום: החזן המלמד יכול להחזיק בדמי הלימוד שקיבל.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.