מעשה שהיה בבני זוג וחמשת ילדיהם שהגיעו לחתונה בעיר הקודש ירושלים. באותו ערב השתוללה סופת שלגים בעיר, וכאשר הסתיימה החתונה בשעת לילה מאוחרת, נודע לראובן, אבי המשפחה, כי כל כבישי היציאה מהעיר נסגרו, כך שלא יוכלו לחזור הלילה לביתם שבמרכז הארץ.

בלית ברירה החלו בחיפושים אחר בית מלון באזור. נכנסו לבית המלון הראשון שנקלע בדרכם, אך פקיד הקבלה הודיע בצער כי לא נותר ולו חדר אחד פנוי במלון. המשיכו רגלית, בקור הנורא, עם הילדים הרכים, לבית המלון נוסף בסמוך, ומיד בהיכנסם הודיע הפקיד: 'בית המלון בתפוסה מלאה'!

האב התחנן לפקיד: 'ילדיי הקטנים קופאים מקור, ואין לנו מקום אחר לשהות בו למשך הלילה... אשלם מחיר כפול...', אך הפקיד התנצל ואמר 'אין לי שום אפשרות לעזור לכם...'

אחד מאורחי המלון, שמעון שמו, עמד בסמוך, ושמע את תחנוני ראובן, וגם ראה את ילדיו הקטנים שרעדו מקור, והחליט לעזור למשפחה.

פנה אל ראובן ואמר: 'אני אדאג לכם לחדר, בואו אחריי'. 'מי אתה? מהיכן יש לך חדר פנוי? כמה נצטרך לשלם?', שאל ראובן. 'אל דאגה ידידי', הרגיעו שמעון, 'יש לי חדר מיותר, תוכלו לשהות בו הלילה בחינם'.

שמעון מסר להם את מפתח חדרו (ששכרו עבור עצמו בלבד), ודאג להם למזרונים ושמיכות חמות. והיכן שמעון עצמו ישן באותו לילה? - ב...לובי המלון.

למחרת ראובן הודה מקרב לב לשמעון, החזיר לו את המפתח, וחלף הלך לו. כעת מהרהר שמעון לעצמו, הרי תעריף התשלום של לינת לילה של משפחה בת שבעה נפשות גבוה יותר מאשר לינת אורח יחיד, ואם כן, שמא עלי להוסיף בתשלום לבית המלון?...

הגיע אפוא איש החסד המופלא והעלה את שאלתו: האם עלי להוסיף על דמי שכירות חדר המלון?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

שמעון השתמש בחדר בית המלון שימוש שמחייב תשלום נוסף, בכך שהכניס אליו את משפחת ראובן, ולכן עליו לשלם את תוספת העלות לפי תעריף בית המלון. ואמנם בדרך כלל מחייבים בזה את אלו שנהנו מהשהייה בחדר לשלם עבור הנאתם, אך כעת שהם אינם לפנינו, אלא רק שמעון שוכר החדר שהכניסם, הוא זה שמחוייב בתשלום.

ומבואר בשו"ע (חו"מ סי' שט"ז ס"א), שלשוכר דירה אסור להשכירה לאחד שמניין בני ביתו גדול יותר מבני ביתו של השוכר, ואם עבר והשכיר, יש לשלם את השכר לבעל הדירה (כמבואר ברמ"א סי' שס"ג ס"י). ובענייננו – ברור שלאור הנסיבות שלא היה בנמצא מקום אחר בו יוכלו בני המשפחה להתחמם וללון, הרי שכל יהודי שיכול היה לקבלם, היה מחוייב לעשות זאת, ומי שהיה מונע משמעון להעמיד את חדרו לשימוש בני המשפחה, היינו אומרים עליו שנוהג כמנהג אנשי סדום. אך עם זאת, אין בכך פטוֹר מתשלום השימוש בחדר שעומד לאגרא (-לשכירות). ואפילו במקום פיקוח נפש הדין הוא שהמציל עצמו על ידי איבוד ממון חבירו (על אף שהצלתו התאפשרה רק ע"י הפסד ממון חבירו) - חייב לשלם לחבירו את הממון שהפסיד לו עבור הצלתו (שו"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"ד).

ולפיכך, גם בשאלתינו יש לשלם את התוספת לבית המלון!

* * *

"הנותן שלג כצמר"

"הנותן שלג כצמר כְּפוֹר כָּאֵפֶר יפזר" (תהילים קמ"ז, ט"ז). ויש להבין, מהו הקשר בין שלג לצמר, ובין כפור לאפר? ומצינו בזה שני ביאורי מתוקים מדבש:

א) האמרי אמת ביאר, שכתוב כאן גודל רחמיו וחסדיו של השי"ת עם ברואיו, שאין הקב"ה נותן שלג, אלא כמידת הצמר שיש לאדם, ואם אין הרבה צמר, לא ירד הרבה שלג. וכן כפור כאפר, אין הקב"ה נותן כפור, אלא כמידת האפר שיש, היינו כמידת תנורי העצים, להפכם לאפר, כדי להינצל מהקור.

וזה לימוד גדול מאוד לבריות, שכמו שאין הקב"ה נותן שלג וכפור, אלא אם יש רפואה למכה, ויודע להתמודד עמה, כך בכל הניסיונות שהאדם עובר בעולם הזה, אין הקב"ה מנסהו, ביסורים ובשאר דברים, אלא כפי כוחו...

ב) הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל פירש פעם בהתרגשות את הפסוק "הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר... מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל": הנה רגילים לפרש שהשי"ת נותן את הקור והשלג לפי הצמר שיש לאדם, ואני מפרש, שלג זה קור, צמר זה חום, והשי"ת נותן בעולם קור כמו חום, שלג כמו צמר, שני הפכים, והכל בא מה', וכן כפור כאפר, קור וחום; והנמשל לזה – "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", דהיינו, שיש במצוות התורה הקדושה גם קור וגם חום, גם מצוה לאבד עיר הנדחת אנשים נשים וטף, וגם מצוה של ואהבת לרעך כמוך (פניני רבינו יחזקאל).

* * *

היהודי התחנן לפקיד בית-האבות שימצא עבורו מקום לינה

בתוך עולם של העלם והסתר, ישנם גילויים של אור, גילויים שנותנים בהירות בהבנה שהוא יתברך עשה עושה ויעשה לכל המעשים. מסוג הגילויים הללו, הוא המעשה שלפנינו:

בדרכי אמריקה הצפונית עושה מכונית את דרכה. היושב על יד ההגה מאיץ את המהירות, איש החדשות מודיע על שלג כבד הצפוי לרדת בכל רגע, והוא פניו מועדות לשמחה משפחתית הנערכת אי שם באחת המחוזות הצפוניות. עומס התנועה המתגלה לעיניו אינו מרנין את לבו, ולתחושה הכבדה האופפת אותו מתחילת הנסיעה, מצטרפת כעת העובדה שפתיתי שלג לבנים מתחילים לכסות את הכביש...

בתחושת חוסר אונים מותח הוא את אבריו, מגביר את החימום ברכבו, ומנסה להתקדם בנסיעה לפחות בקצב הצב. השלג המצטבר על מכסה המנוע נותן לו להבין מהר מאוד כי בחתונה כבר לא ישתתף, אם יתמזל מזלו יוכל אולי למצוא לו מקום כלשהו להניח את ראשו למשך הלילה.

במקום הראשון בו היה ניתן להעלות על הדעת כי ימצא את מבוקשו, עוצר הוא את מכוניתו, יוצא אל הקור העז עטוף במעיל, נכנס אל אולם הקבלה של מלון-דרכים קטן, ומבקש לו חדר ללינת לילה. בקשתו נענית בשלילה, 'החדרים כולם בתפוסה מלאה... כן אדוני, גם המחסנים', משיב פקיד עייף לשאלת חוסר האונים שלו.

גם במקומות האחרים אליהם הוא פונה בזה אחר זה, נענה בשלילה. כמוהו גם רבים אחרים שנתקעו מחמת השלג הכבד, חיפשו להם מקום לשהות בו בלילה הסוער.

אנחה של יאוש פורצת מליבו כאשר מתברר לו כי אין כל מלון או פונדק דרכים באזור זה שלא התדפק על דלתו ונענה בשלילה, וגם נורת הדלק התריעה כי בעוד זמן קצר מיכל הדלק עומד להתרוקן לגמרי, כך שיצטרך להישאר תקוע ברכב ללא חימום, בסופת השלגים הנוראה...

כיהודי האמון על ברכי האמונה בהקב"ה, מבין הוא כי לא לחינם נקלע לכאן, אולם התפילה יוצאת מליבו החם כי יזמן לו הקב"ה מקום בו יוכל להניח את ראשו.

ממקום מושבו במכונית, מבחין הוא בבניין עתיק שהשלט הדהוי שבחזיתו מעיד על היותו משמש כבית אבות. זיק של אור ניצת בעיניו. נכנס פנימה ומבקש לדבר עם האחראי התורן. משהגיע זה, הציג מיודענו בפניו את בקשתו. 'מוכן אני לשלם ככל אשר תבקש, אך אנא תן לי מיטה או לפחות מזרון אך ורק ללילה זה. אל נא תתן לי לקפוא מקור במכוניתי'. האחראי נענע את ראשו לאות שלילה, כשסימני צער נכרים בפניו, 'צר לי, אולם אין בכל בית האבות ולוּ מיטה אחת פנוייה. מצויים אנו בתפוסה מלאה'.

בשמעו כי נכזבה תקוותו האחרונה, לא יכול היה לשאת זאת, ופרץ בבכי...

האיש שעמד מולו לא יכל לראות בבכיו ובצערו, וכמו חושש מפני אוזן שומעת לחש: 'שמע נא, יש לי פתרון עבורך, אמנם מסתכן אני במשרתי, אך מוכן אני לקחת את הסיכון; בחדר ההנהלה ישנה ספה נוחה, אתן לך את מפתחות החדר, ותוכל לעשות שם את הלילה. ההסקה פועלת היטב ולא תקפא מקור. אולם אבקש אך זאת - עם שחר התעורר נא ופנה את המקום'.

היהודי שהיה אסיר תודה, מחה את שאריות הדמעות. מסר לפקיד סכום סמלי, לטובת קופת בית האבות, עבור שימושו בחדר וההסקה, ופנה אל החדר. שם נתן תנומה לעיניו ששמורותיהן כמעט ונדבקו זה לזה מעייפות.

עם שחר נתעורר, נטל את ידיו, יצא את החדר שם עשה את הלילה, וחיפש את מיטיבו, מבקש להודות לו על החסד שעשה עמו. כאשר מצאו ביקש לשלם לו ממיטב כספו, אולם הלה סירב, 'עשיתי טובה עם אדם, לא אמיר זאת בבצע כסף'. היהודי התעקש ואמר: 'יהודי אני, לא אוכל לקבל טובה בלא להשיב עבורה'.

מששמע האיש את המילה 'יהודי', ניצתו עיניו. 'האמנם יהודי אתה? הגעת אליו בדיוק בזמן! זה היום השלישי למותו של יהודי ניצול שואה, גלמוד וערירי, ששהה בין כתלי בית האבות במשך שנים. לא קברנו אותו כי בצוואתו הורה לקברו בבית עלמין יהודי, ומאחר וזה אינו מצוי בסביבתנו, לא ידענו מה לעשות, וכעת נפלת עלינו הישר מן השמים, התוכל לעשות חסד עם המת ולקברו כרצונו?', סיים בשאלה ועיניו תלויות בציפייה...

מיודענו היהודי עמד נפעם מדרכי ההשגחה, נסער מול המצוה שנזדמנה לפניו; וכי קלה היא מצות 'מת מצוה' שכהן גדול מצוּוה להיטמא לו כדי לקברו?! כמובן שתשובתו לפקיד היתה חיובית.

לא שיודע היה מה יעשה עם המת השוכב במכוניתו, אלא שברור היה לו שכאן אי אפשר להשאירו. נטל את המסמכים הדרושים, ופנה במכוניתו למצוא בית קברות יהודי, שם יוכל לטמון את המת כדת וכדין.

אלא שהמסע הזה שתחילתו היה נראה פשוט, התברר לו עד מהרה כבלתי אפשרי. מבית קברות לבית קברות ומחברה קדישא אחת לשנייה, נתקל בסירוב, בעיות בירוקרטיות עמדו בפני אנשי החברה קדישא, שלא יכלו לקבל את המת תחת אחריותם, וכן נותר המת עדיין שוכב בתא המטען של המכונית.

תוך כדי הברורים נודע לו כי ישנו אי-שם באחד מבתי הקברות היהודיים חלקה מיוחדת המיועדת ליהודים עריריים, שם אולי יסכימו לקבור את הגלמוד שבתא המטען.

כתקווה אחרונה, התניע שוב את מכוניתו ונסע לעבר אותו בית הקברות. משהגיע אל המנהל האחראי על אותה חלקה, הציג בפניו את בקשתו.

המנהל גילה מעט סבלנות, וביקש לעיין במסמכיו של הנפטר. משניתנו אלו בידיו, פרץ לפתע בהתלהבות 'איני מאמין, איני מאמין'...

כאשר נרגע מעט מהתרגשותו ומשטף התלהבותו, חיטט באחת המגירות, והוציא משם פנקס קבלות ישן. על אחת הקבלות רשום היה סכום גדול מאוד של כסף, שתרם לא אחר מאשר... אותו גלמוד, אשר כעת אין לו מקום קבורה! לשם מה נתרם הסכום העצום? – 'איש זה – הסביר המנהל – הגיע אלי לפני שנים, הניח על שולחני את סכום הכסף הגדול, ובקשני להקים חלקה מיוחדת שם תינתן קבורה בחינם ליהודים עריריים ששרדו את השואה האיומה, ואין מי שידאג לקבורתם...

אין צורך להוסיף מילים. אין צורך להרחיב ולהראות עד כמה מורכבים דרכי ההשגחה העליונה, ועד היכן מגיע כוחו של מעשה!

* * *

פלאי ההשגחה...

נסיים במעשה נפלא נוסף: בניו של הרב שלמה לורינץ זצ"ל, סיפרו, כי אביהם קנה לעצמו חלקת קבורה בהר הזיתים, ולהפתעתם, לאחר מכן קנה חלקה נוספת בהר המנוחות.

שאלוהו לפשר מעשיו, ורבי שלמה הסביר, שמעוניין להיות קבור ליד החברותא שלו – הגאון רבי שמחה וסרמן זצ"ל, שלא היו לו ילדים, ועל ידי זה, כשיעלו לקבר שלי, יעלו גם לקברו של הגאון רבי שמחה.

לבסוף, רבי שלמה לורינץ נפטר ביום א' חשון, ומכיון שבראש חודש לא עולים לציון, ממילא עולים קרוביו לקברו רק למחרת, בב' חשון (יעויין 'פני ברוך' ל"ז-י'). וכמה מרגש לשמוע, שיום זה בדיוק - יום ב' בחשון - הוא יום ה'יארצייט' של רבי שמחה וסרמן!... ('איש לרעהו'). 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.