נדר שיתן מעשר ממה שיינצל בנס – האם גם הכסף ששילם ל’מצילים’ בכלל הנדר?

מעשה בסוחר עתיקות יהודי, שנסע עם סחורה יקרה למדינת תורכיה. לאחר ביצוע עסקה מצליחה, היה בכיסו סכום של מאה אלף דולרים, והאיש עשה את דרכו בסמטאות העיר, לעבר בית הכנסת המקומי, כדי להתפלל ולהודות לה' יתברך על הצלחת העסקה.

והנה, לפתע התנפלו עליו שני שודדים, הכהו מכות נמרצות, ושלפו מכיסיו את הממון הרב שזה עתה הרוויח.

לאחר שהצליח להתאושש מעט, הבחין שנותר אצלו לפליטה, סכום של עשרת אלפים דולרים, שהונחו בכיס הפנימי שבחליפתו.

נודע לסוחר שפנייה למשטרה המקומית ככל הנראה לא תועיל לו, אבל ישנה כנופייה מקומית, שבכוחה להציל את כספו. פנה אפוא אל אנשי הכנופייה, והם הודיעוהו "רק ב'נס' ממונך יינצל. אם בכל זאת אתה מעוניין שנצא ל'מבצע חילוץ הממון', אנו דורשים עבורו לא פחות מאשר... עשרת אלפים דולר!"

הסוחר היהודי החליט שכדאי לוותר על הסכום כדי לזכות בחזרה בתשעים אלף. מסר את הכסף לאנשי הכנופייה, והאנשים פתחו במרדף אחר השודדים.

וכאן היהודי פנה אל בוראו, כשדמעות בעיניו, ואמר: רבונו של עולם, אני נודר נדר, שאם ממוני יינצל בס"ד, מלבד המעשר שאפריש לצדקה (כפי הדין), אפריש בע"ה מעשר נוסף מהסכום שניצל בנס...

לא חולפים כמה שעות, והאנשים חזרו, כשבידם מלוא הסכום – תשעים אלף דולרים!

כעת התעוררה שאלה מעניינת אצל היהודי – האם את המעשר (הנוסף, מחמת הנדר עבור הצלת הממון בנס), עלי להפריש אך ורק מהתשעים אלף, או שמא עלי לנכות מעשר לצדקה גם מהעשרת אלפים שנותרו אצלי באורח ניסי (שמשום מה השודדים לא נטלוהו ממני), והודות לעשרת אלף אלו, התאפשרה הצלת הממון, ואם כן – גם סכום זה שייך להצלה הניסית שעליה נדרתי ליתן מעשר?...

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

ידועה קושיית מרן הבית יוסף: מדוע אנו מדליקים נרות חנוכה שמונה ימים זכר לנס, הלוא בפך השמן שנמצא, היתה כמות מספיקה להדלקת יום אחד, וממילא הנס לא היה אלא שבעה ימים, ולמה תקנו שמונה ימים לחנוכה?

אין ספור תירוצים נאמרו ביישוב הקושיה, ונציין כאן לדברי המהראי"ל צינץ זצ"ל, בספרו 'קומץ המנחה' (דרוש ג' לשבת חנוכה אות ז'), שכתב ליישב את הדברים על פי משל: סוחר אחד נסע ליריד, ולקח עמו שמונה שקים המלאים בדינרי זהב, כדי לקנות בהם סחורה. בדרך התנפלו עליו שודדים ולקחו שבעה שקים, ושק אחד שהיה מוחבא בצד, ניצל מהם בדרך נס, ונשאר לו לפליטה.

האיש לא אמר נואש, וידר נדר - אם יהיה אלוקים עמדי להשיב לי השקים, אז אתן מכל שק שנעשה בו נס חמישים דינרי זהב לצדקה!

בכסף שנשאר בשק, שׂכר כמה אנשים, וביחד רדפו אחר הגזלנים, עד שהצליחו להחזיר לו את כל השקים הגזולים.

הזמין האיש את גבאי הצדקה אליו, וסיפר להם על נדרו ועל נס הצלת השקים, והודיע שכעת בכוונתו ליתן להם שלוש מאות וחמישים דינרי זהב, חמישים דינר לכל שק משבעת השקים שניצלו.

אמרו לו הגבאים, "עליך ליתן ארבע מאות דינרים, כי השק הזה, שניצל ולא לקחוהו, הוא הנס הגדול מכולם, ואם היו לוקחים לך את השק הזה, לא היה לך ממה לשלם, כדי להחזיר לעצמך את שבעה השקים האחרים. ונמצא שהשק הזה הוא סיבה להצלת כל השקים".

והנמשל לעניין חנוכה ברור - היוונים פשפשו בכל ההיכל, ולא שלטו ידיהם בפח שמן זה, משום שניטלה מהם הבחירה לנגוע בפח זה, והוא נס גדול יותר מאשר דליקת הפח שמונה ימים, כי בכל הזמן שהיוונים היו בהיכל הקב"ה סילק מהם הבחירה, שלא לנגוע בפח.

והיה מקום ללמוד ממשלו של המהראי"ל צינץ, שבשאלתנו צריך הסוחר לשלם עשירית גם מהעשר אלף דולר שהשודדים השאירו בידו, כי בוודאי שגם הנס הזה, שהשאירו אצלו ממון זה, הוא נס עצום, א) שלמרות החיפושים השודדים לא מצאו זאת. ב) שבזכות ממון זה היה יכול להציל את התשעים אלף דולר.

אולם, למעשה נראה שצריך לשלם את המעשר הנוסף רק על התשעים אלף דולר, כי הגם שהנס שלא לקחו ממנו את הכסף הוא נס גדול, ובזכות זה היה יכול להציל את כל כספו בחזרה, מכל מקום בשעה שנדר, הרי לא חשב כלל על העשר אלף דולר שהיו ברשותו, וכוונתו היתה להפריש לצדקה אך ורק מהתשעים אלף, שזה היה נחשב לו כסף אבוד, וכלל גדול בידינו, שבנדרים הולכים אחר מחשבת הנודר וכוונתו, ולכן נראה שאינו צריך להפריש אלא רק מהתשעים אלף.

ואולי כוונת המהראי"ל צינץ היא, שהגבאים אמרו לבעל השקים, שראוי לו לתת לצדקה גם מהשק הראשון שבנס נשאר והביא להצלת יתר השקים,  אבל מצד עצם הנדר, אין הנודר חייב בכך.

לסיכום: לענ"ד נראה, שמעיקר הדין אין הסוחר צריך לתת מעשר מהעשרת אלפים הראשונים, אבל ראוי להודות לה' יתברך גם על כך! 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.