הרב יצחק זילברשטיין
’לפתע התעוררתי בשאלה - הרי הויסקי שייך לַגוי...’
לקח האיש את הבקבוק, ומיהר לצאת ולבערו מן העולם, כמבואר בשו"ע (סי' תמ"ו ס"א): 'המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד, יוציאנו ויבערנו מיד'. לפתע, התעוררה אצלו שאלה מעניינת
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- פורסם כ"ב סיון התשע"ה |עודכן
מעשה שהיה ביהודי בן תורה שמקפיד שלא להשאיר כלל חמץ גמור בביתו בפסח, ואת מכירת החמץ מבצע רק לרווחא דמילתא, לדברים שאינם חמץ גמור וכן לחמץ שאינו ידוע.
והנה, מנהגו של היהודי להדר וללבוש חליפה מיוחדת בימי חול המועד (פסח וסוכות), וכהרגלו, לבש את החליפה ביום חול המועד הראשון של פסח, ולפתע, הרגיש בדבר בולט בכיס הפנימי של החליפה...
כמעט שאחזו השבץ, כשגילה כי בכיס מונח בקבוק קטן עם משקה 'ויסקי' (שהוא חמץ גמור). הוא נזכר שקיבל את הבקבוק במתנה מחבירו בערב שמחת תורה, והניחו אז בכיס חליפתו. (משום מה היהודי לא שת ליבו לבדוק את החליפה הזאת אור לארבעה עשר בניסן, כך שמאז נשאר הבקבוק בכיס חליפת המועד).
לקח האיש את הבקבוק, ומיהר לצאת ולבערו מן העולם, כמבואר בשו"ע (סי' תמ"ו ס"א): 'המוצא חמץ בביתו, אם הוא בחול המועד, יוציאנו ויבערנו מיד'. לפתע, התעוררה אצלו שאלה מעניינת -
אמנם אני מקפיד מאוד שלא להשהות ברשותי כלל חמץ ממשי, אך איך אוכל לכלות ממון של אחרים - הרי במכירת החמץ כללתי את כל החמץ שנמצא ברשותי בכל מקום שהוא, ואם כן, גם בקבוק זה שייך כעת לגוי שמכרתי לו את החמץ, והיאך אכלה אותו, הרי הלכה בידינו שגזל הגוי אסור (שו"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"א), וכן אסור להזיק את ממונו בידים, כגון לשורפו (חזו"א ב"ק י'-י"ד)...
כיצד אפוא יש לנהוג במקרה שכזה?
ובכן, היהודי פנה אל הגאון רבי יוסף אפרתי שליט"א, והציג בפניו את שאלתו. הגר"י אפרתי הציע את השאלה לפני מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, ותשובת מרן היתה: אף על פי שמבחינה ממונית, ה'ויסקי' שייך לגוי, מכל מקום, בן עלייה המהדר שלא להשאיר חמץ גמור ברשותו, רשאי לאבד את ה'ויסקי'!
ושאלנו את מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א: לכאורה יש להבין - אם אכן הבקבוק שייך לגוי, אם כן כיצד מותר לאבדו, הרי למדנו שאסור לגזול ולהזיק את הגוי?
וביאר מו"ר: אמנם מדובר במכירה גמורה לכל דבר והחמץ כעת בבעלות הגוי, אך מכל מקום לא איכפת לו כלל שנשרוף את הבקבוק הזה, כי אינו מעוניין להגדיל את רכושו ע"י המכירה, אלא להציל את היהודי מאיסור שהיית חמץ בפסח, כך שאין לו קפידא אם יבוא הישראל ויכלה את החמץ, ובודאי שאין דרכו לחפש אחר החמץ הנמכר לו[1].
אולם, בספר 'מקראי קודש' (פסח סי' ע"ד-ב') כתב שאדם שעשה מכירת חמץ, ובימי המועד מצא חמץ בביתו, אין נכון לשורפו, כיון שהוא קניין הערל. ויתכן שהביאור הוא, שיש לחשוש שבזה ששורפו הוא מבטל את המכירה, כי אם באמת התכוון למכור היאך הוא שורף כעת את הממון שהקנה לגוי, ונמצא שמחשיב את המכירה כ'חוכא ואטלולא' - שחוק וליצנות. (ויעו"ש בלשונו של ה'מקראי קודש', וב'הררי קודש').
ויתכן לומר, הוסיף מו"ר שליט"א, שאין דברי מורי חמי זצ"ל סותרים את פסקו של המקראי קודש, כי לשונו של מו"ח היתה, שכיון שמדובר ב'בן עלייה', המהדר שלא להשהות כלל חמץ בעין, לכן יש לו רשות לשרוף את החמץ, ובעיני בן עלייה המכירה היא בודאי מכירה שרירה וקיימת, ואין לחשוש שיעשה ממנה חוכא ואטלולא. והמקראי קודש אולי דיבר דוקא בסתם אנשים, שאצלם קיים החשש שהמכירה לגוי תֵעשה לשחוק כאשר יבואו לשרוף את מה שמכרו לגוי.
[1] וכעין זה מצינו בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קט"ז) שכתב: אם רוצה לשרוף את החמץ שמצא במועד (לאחר שמכר את כל חמצו לגוי), אני מסופק אם שייך כאן נזק גוי או גזילת גוי, משום שלפי הנהוג, הגם שאנו מחשיבים את הקניית החמץ לגוי כקניין גמור, מכל מקום פשוט שלפי המציאות אין דעת הגוי ליהנות ממש מן החמץ, אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, ולכן אם ישרוף חתיכת חמץ שמצא, לא יגרום בכך לגוי כל נזק, ויש לומר שהגוי מוחל על כך.
לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.
החליפו עכשיו את אפליקציית טיקטוק בהידברות Shorts וצפו בתוכן איכותי ומחזק.
לחצו כאן להורדה >>