רשב"י על ציון הרצפה במירון: למה אנחנו מחפשים את הרוחניות בדרכים עקומות?

יש משהו מוזר בדור שלנו. מוזר באמת.

סבא וסבתא רבא של רובינו נולדו, גדלו, ולפעמים אף נפטרו בחוץ לארץ. אם היו אומרים להם שהנינים שלהם יחיו בארץ ישראל – רובם היו מתקשים להאמין. אם היו אומרים להם שניניהם יוכלו לבקר בכותל המערבי, ששכינה לא זזה ממנו , כמה שרק ירצו, הם היו משפשפים עיניים בפליאה. אם היו מודיעים להם שכל קברי הצדיקים בארץ הקודש יהיו נגישים לנינים הללו על בסיס קבוע – הם היו מלאי התפעלות והשתאות.

ואנחנו?

זכינו לחיות בארץ אשר עיני השם בה כל השנה. במקרים רבים, אנחנו בסך הכל דור שני או שלישי בארץ – אחרי אלפיים שנים של התניידות מגולה אחת לאחרת.

זכינו לכותל מערבי בריבונות יהודית, שאנחנו יכולים לגשת ולהתפלל בו מתי שרק נרצה. משהו שלא היה ברור מאליו בכלל עד מלחמת ששת הימים.

זכינו שאנחנו יכולים פשוט לעלות על אוטובוס ולהגיע לקבר רחל או לציון רשב"י ולשפוך את ליבנו...בכל עת שאנחנו מרגישים צורך.

זכינו והיישוב היהודי הגדול בעולם נמצא היום בארץ ישראל.

התמונות מהציון, שעוררו סערה ברשת

זכינו שבישוב היהודי הזה ישגשגו קהילות תורניות רבות, מוסדות תורה רבים, לומדי תורה במספר עצום.

ואם לא דיינו, זכינו ויש בינינו תלמידי חכמים מופלגים, גדולי דור, אנשי הלכה ואנשי אמונה שהם מופת לכולנו, והכל יכולים לבוא וליטול עצה מהם.

אבל איפה היא, ההתפעלות? איפה העיניים הנוצצות שבוודאי היו לסבא וסבתא רבא שלנו, לו ידעו למה נזכה לו? נכון, לא הכל מושלם. נכון, משיח טרם הגיע. אבל אנחנו כאן, בארץ הקודש. אנחנו כאן, קרובים לכה הרבה מקומות של קדושה. אנחנו כאן, ויש אנשים קדושים בינינו.

כן, משהו מוזר בדור שלנו. משהו מוזר בנו, שבמקום לברך כל יום על השפע הרוחני המדהים שזכינו לו, על ברכות שיהודים במשך דורות ארוכים בקושי העזו לחלום עליהן, אנחנו מחפשים את ההארה הרוחנית שלנו בכל מקום – רק לא מול העיניים שלנו.

אנחנו מחפשים 'תמונת רשב"י על רצפת הציון' או 'נרות שבת שעשנם צייר את דמות הבאבא סאלי', אנחנו מחפשים כל מיני שמועות לא מבוססות וסיפורים נכונים-למחצה, אנחנו מחפשים דמויות וצלליות וקולות שופר שספק-נשמעו-ספק-לא...

במקום לראות את יד השם כאן, ממש איתנו, במקום להרגיש את ההשגחה המופלאה בכך שאנחנו גרים בכלל בארץ הזו, במקום להשתאות על הנס בכך שאתמול היינו בכותל ומחר אולי נוכל לנסוע לקבר רשב"י, במקום להבין את הנס בכך שבעיר שלנו יש יותר ישיבות ממה שהיו באירופה כולה לפני השואה...

במקום זה, אנחנו מחפשים צעצועים של אמונה. זיקוקים של השראה. משהו צבעוני וערטילאי שיגרום לנו צמרמורת אמיתית של 'רוחניות'. מה היו סבא וסבתא רבא שלנו אומרים על זה?