גלית בורג מציגה: מ'דרך המלך' – לדרכו של בורא עולם

"דרך המלך היא לי דרכי היחידה 
נבל המלך הוא שירתי. 
דרך המלך היא לי חלום, היא לי חידה 
נבל המלך, אהבתי היחידה" (מילים: שייקה פייקוב) 

כשאמה של גלית בורג חלתה במחלה הנוראה, היה ברור לה שעכשיו זה הזמן להתחזק ברוחניות, ואין עוד מקום לתירוצים. אז גמלה בליבה ההחלטה לכסות את הראש, להתלבש בצניעות ולעלות על דרך המלך. אולם היות ומשפחתה אינה שומרת תורה ומצוות, ההתמודדות הייתה קשה מנשוא, וכל שינוי הכי קטן עלה בדמים מרובים. "ובצדק", היא אומרת היום. "השינויים הדרסטיים באורח החיים אליו הורגלנו, יצרו דיסוננס גדול מאוד ביני לבין בעלי והילדים, והפרו את האיזון הטבעי של הבית.

"כשאמא נפטרה, ישבתי בשבעה והרגשתי את עצמי אבודה. הייתי על סף משבר והרגשתי שאני לאט לאט מאבדת את השמחה שלי. מתוך אזלת יד ועצבות, חיפשתי את כל התירוצים שבעולם כדי לצאת מהדת, אבל ניסיתי לעשות את זה מבלי להיראות מגוחכת בפני חוג מכריי הקרוב.

לבסוף, בחרתי בדרך הכי בזויה שיכולה להיות – שכנעתי עצמי שהאמת היא שקר, כדי לתת לגיטימציה למעשים שלי", אומרת בורג - זמרת בחסד עליון שכבשה את הבמות והלבבות כבר בגיל 21, כששרה את השיר 'דרך המלך' ביחד עם הילד גילי נתנאל. היה זה השיר שייצג את ישראל באירוויזיון של שנת 1989, והגיע למקום ה-12.

בורג (46), אם לשניים ומנחת ערבי נשים ייחודיים, עברה מאז כברת דרך ארוכה ולצדה הישגים לא מבוטלים. האם הם הסבו לה אושר? במידה מסוימת כן, אבל לא רבים יודעים כי לצד אותו האושר, ידעה גם לא מעט מהמורות וכאב לב. אחת התקריות היותר משמעותיות שמסמלות את התקופה המטלטלת הזו, הייתה תאונת דרכים קשה שעברה – ממנה ניצלה רק בנס. לרכב בו נהגה נגרם נזק של טוטאל לוס ואילו היא, בתה והסייעת שנכחה איתם בנסיעה – יצאו ללא פגע.

כמובן שבעקבות הנס זכתה לתובנות רבות, אך אף לא אחת מהן הובילה אותה לשינוי מהותי-מיידי באורח חייה. "לאורך כל הדרך, למרות שמריתי פיו ופעלתי בניגוד לציוויו – ה' לא עזב אותי", היא משחזרת כיום בעיניים לחות מהתרגשות, "הפטירה הפתאומית של אמי, התאונה והפרנסה שהגיעה למבוי סתום – כל אלו הובילו אותי לחשבון נפש אישי, והתחלתי להתחזק ברוחניותי. לקחתי על עצמי כיסוי ראש ובד בבד העברתי הפרשות חלה, במסגרת הופעות נשיות".

"בורא עולם הרחיק ממני את ילדיי, כדי שארגיש את מה שהוא הרגיש - כשעזבתי אותו"

כשחומת הזוגיות החלה להיסדק אף היא, חיפשה בורג דרכים יצירתיות יותר כדי לעזור לעצמה ובשלב זה הבינה, שעליה לפעול להצלת נישואיה מהר - לפני שיהיה מאוחר מדי. כך מצאה עצמה עונה בחיוב להצעת בעלה – לרדת מהארץ לטובת מגורים בארה"ב, כדי לפתוח דף חדש. "הסכמתי כי הייתה לי תקווה ששם נשגשג יותר מבחינה כלכלית, וגם הזוגיות, תתאחה איכשהו.

"לא מיד הרגשתי שעשיתי טעות. כשעברו הימים, נוכחתי לדעת שאינני מצליחה להשתלב בעיסוק מהוגן – ושקעתי בדיכאון. ממש כך. לא הבנתי בשביל מה אני צריכה את זה, הרגשתי נורא". עד מהרה גילתה בורג כי החלום הוורוד לכבוש את התפוח הגדול – רחוק מלענות על צרכיה, ולהסב לה קצת נחת. ההתאקלמות הייתה קשה מאוד, ההכנסה הייתה זעומה בהשוואה להוצאות (הקניית חינוך יהודי בחו"ל, עשויה להגיע לאלפי דולרים בחודש) ותחושת ניכור וחוסר שייכות הציפו אותה. המצב השפיע לא מעט על מצב הזוגיות ולאט לאט החלה ספינתם לבלוע מים, ולשקוע במצולות של חוסר הבנה ופרגון. עד שבשלב מסוים, החליטו השניים להתגרש. ודווקא אז, כשנדמה היה ששום דבר כבר לא יכול להיות גרוע יותר – התחילו גם שני ילדיה, שהיו אז בגילאי העשרה, להתרחק ממנה. "כמובן שידעתי למה זה קורה לי. ה' הרחיק את הילדים ממני כדי שארגיש את הכאב שהוא הרגיש, כשעזבתי אותו. כשבחרתי לחיות חיי הפקר, ללא חשבון נפש וללא בירור הרצון שלו ממני.

"לילה אחד שכבתי במיטה והתפללתי בקול רם, ביקשתי מה' לקחת אותי מפה. הרגשתי שאין משמעות לקיומי יותר ושהאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליי – כבר לא רוצים להיות חלק ממני. הייתי מדוכדכת מאוד וכל מה שרציתי היה למות. אני זוכרת בפירוש שביקשתי כיליון".

למחרת בבוקר התעוררה עם כאבים עזים בבטן התחתונה, שהבהילו אותה היישר לבית החולים. "שכבתי על המיטה במחלקת מיון – מתפתלת מכאבים, ומחכה לתוצאות הבדיקות שעברתי". ארבעה ימי ייסורים וכאבי תופת עברו עליה, ובזמן הזה לא הפסיקו הרופאים, שחשבו בתחילה שמדובר בדלקת חריפה, לטרטר אותה לצורך בדיקות פולשניות.

"אם הייתי נשארת בארץ – לא הייתי עושה תשובה"

ואז הגיעה האבחנה הסופית: אבן בכליה, אמרו הרופאים ובורג הרגישה איך האבן הגדולה שרבצה עליה, נגולה מליבה. "מיד הבנתי את הרמז של ה' אליי. אני ביקשתי כיליון, אבל הוא נענה בכליה. 'קחי, תרגישי מה זה למות 'בקטנה'. אבל תביני סוף סוף את המשמעות שעומדת מאחורי כל זה. תביני שאני אוהב אותך ומחכה לשובך אליי, ולא באמת רוצה במותך. יש סיבה לעובדה שאת קיימת פה בעולם. יש לך תפקיד, ייעוד שעלייך לגלות. ארצה או לא, אפילו שמי מרמז על כך. גלית או גילית? אם גילית את הייעוד שלך, מה טוב. הבנת את המסרים שנשלחו אלייך ופעלת נכונה. אם לא גילית, גלית. מארצך, ממולדתך, ו... מבית אביך".

היא חזרה הביתה, הדליקה נרות לצדיקים והתחילה להתפלל ולבכות: "אבא, אני רוצה לחזור אליך, אבל לא יודעת איך. תעזור לי. יש לי עוד כל כך הרבה מה לתת, כל כך הרבה להשיג בחיי. אני בשר ודם ולא יכולה לשבור את האבן שיש לי, אבל אתה... אתה כל יכול. אתה מזיז אסטרואידים. בבקשה, תעזור לי. תוציא אותי מהצרה הזו, ותעזור לי לחזור. הביתה, אליך. הביתה, לארץ ישראל".

שנתיים תמימות עברו מרגע שחייתה כחילונית גמורה, ועד לרגע שבו החליטה בורג לפלס את דרכה חזרה, אל דרך המלך. היא חזרה לארץ והתחילה הכל מהתחלה. הפעם: בלי ויתורים, ובלי תירוצים. מגדלת את ילדיה במסירות ואהבה, ומחכה לרגע שבו יחליט הקב"ה לזמן לה את בן זוגה, לפרק ב'. למודת ניסיון מהפרק הקודם, היא אומרת: "ב"ה אני מאמינה שבן המלך האמיתי שלי יגיע בזמן הנכון לשנינו, ומתפללת שהפעם זה יהיה בניין עדי עד, עם יסודות מוצקים ואיתנים של תקשורת טובה, אהבה והערכה הדדיים".

מה היה הטריגר שהביא אותך בחזרה ארצה?

"היו כמה סימנים לאורך הדרך", היא אומרת בחיוך של אמונה, "אבל העיקרי שבהם הוא דברי הרופא שמצא את האבן בכלייתי. 'מצאנו אבן בגודל של מחק', אמר לי. מיד הבנתי שה' מדבר איתי ומבקש ממני להתחיל למחוק את העבירות. הרגשתי שאין לאן לברוח הפעם, ושאני גם לא רוצה לברוח יותר. רציתי לסלוח ולהיסלח. חוץ מזה, הייתי צריכה ליפול למעמקים ומשם, כשממש אין לי על מי לזרוק את עצמי – להתחיל לטפס בחזרה. אם הייתי נשארת בארץ, לא הייתי עושה תשובה".