תהומות של ריחוק

הוא שוב נכנס לדמדומי שינה, וממש לא הטיפוס שלי. הוא נראה חיוור לאור הפלורסנטים של הספרייה. תמיד עייף משהו, או סוחב עצמו עד סוף לימודי הבוקר, אחר כך נגרר היה לחדר האוכל. כך עברו עליו הבקרים במשך שלוש שנות לימודיו במוסדנו.

אני מעולם לא ניסיתי לתהות על קנקנו, יש אנשים שפשוט לא מעסיקים אותי. גם בצבא ידעתי להתרחק מאנשים לא אטרקטיביים. דבר נוסף שעורר את תמיהתי על הבן-אדם היא העובדה שבזמנו הפנוי היה ניגש למדף העוסק בענייני יעוץ משפחתי והיה נובר שם ונובר למרות שידעתי שהוא בכלל לא בכיוון ואין לו משהו רציני בקנה.

דווקא בכל הקשור אלי, הנושא של חיי משפחה כן היה אקטואלי. גדלתי בין ארבע אחיות דעתניות  ואסרטיביות, בשנות ההדרכה הארוכות בתנועת הנוער נתנו לי להבין בין השורות שיש משהו מעבר למבנה הנפש שממנו נוצקתי. היה לי ברור מה הדינמיקה המתאימה ומה הקודים הנכונים שיש לתקשר בהם ולהשיג את האחת והנכונה בבוא העת.

באחד הימים הפגישו אותי עם בחורה שעשתה עלי רושם טוב. לא היה צריך להתלבט יתר על המידה בכדי להציע לה נישואין לאחר כמה פגישות.

תכנון האירוע מאוד העסיק אותנו ורצינו לעשות משהו גדול ומושקע. אשתי לעתיד גדלה בגולן ואני שירתי שם שנים רבות, גם בקבע, כך שמאוד רצינו להינשא בצפון, אלא שאם בצפון אז שיהיה כבר הכי צפונה שיש. הכרתי את הצפון על עברו, על נופיו, על אוצרותיו הקרקעיים, ויתרה מכך - אוצרותיו האנושיים. כך שבקלות מצאתי מקום שכל שנות שירותי היה עבורי מקור לחידוש אנרגיות בריאוֹת וחיוביות: מקום בצפון הרמה שסביבו גדלו עצי דובדבנים מהמשובחים בארץ, ומעיינות זכים שנבעו משיפולי פסגתו היו מקור למפעל מים מינרלים מהמבוקשים בעולם. יזם פרטי מהמפרץ הפרסי שהגיע לאחד הכפרים הדרוזיים בצפון עבר במקום, הבין את הפוטנציאל העסקי ובסופו של דבר פעל לשינוי התב"ע. היעוד של השטח שונה והוקמה במקום מלונית-בוטיק, תוך התניה כי יישמר באופן קפדני אופיו של השטח, יישמרו אוצרות הטבע שבו, ושהכפר הסמוך ימשיך ליהנות משאיבת מים חלקית ממעיינות ההר.

כך תכננו את החתונה לפרטי פרטים. סגרנו לאט לאט את הכל. העלויות המשוערות עלו וטפחו אך על דבר אחד לא התפשרנו: שיהיו הסדרי לינה למשתתפים, שכן לא ייתכן שיבואו לכבד אותנו אורחים ממרכז הארץ ואנו נשלחם בשעת לילה מאוחרת לנסיעה בכבישים המפותלים והמסוכנים של הצפון. המלון בו ישתכנו יספק להם שירותי לינה וארוחת בוקר, ואח"כ יוכלו לחזור שבעים ועם הרגשה טובה.

התאריך שנקבע גם הוא היה ייחודי: ליל י"ד באדר. כך האורחים יתפנו ליממה שלמה מבלי להידרש לקחת חופשה ממקום עבודתם.

יום החתונה התקרב ודווקא נפלנו על חורף קשה יחסית. התחלנו לחשוש והמתנו לתחזית השבועית האחרונה הסמוכה ליום נישואינו. התחזיות היו לא ברורות. הוחלט שלפני החתונה נגיע אני ומשפחתי לבית הנמצא בסמיכות למגורי ארוסתי וכך לא נעייף את עצמנו בנסיעה הארוכה ביום החתונה, שדורשת כוחות נפש בפני עצמה.

הגיע היום, נסענו ולבנו לא היה שקט: מה יהיה מזג האוויר? מהיכרותי רבת השנים עם הצפון, ידעתי שהכל תלוי בכיוון הרוחות ובעוצמתם.

ישנו שם בערב החתונה. קמנו לפנות בוקר מלילה שבין כה וכה היה כמעט לילה לבן עבורנו, משפשפים את עינינו כלא מאמינים: הכל לבן בגובה של מטר פלוס.

המלון שנערך בטרם עת לא הסכים לבטל את האירוע ואנו אכולי לב ומלאי רגשות אכזבה.  לקראת הצהריים התפנו אט אט ערימות השלג והפכו לעיסה מסוכנת וחלקה. היה ברור שבמצב כזה לא יעז איש לעלות צפונה. קיבלנו מאות טלפונים של התנצלויות מלוות במילות חמלה ורחמים. בקיצור, נפלנו ובגדול! ידענו שעשרה יהיו שם כולל עדים מאולתרים. הרב המקדש, רב היישוב בו גרה כלתי, סירב להפצרותינו להישאר ביישוב ואמר שבכל מקרה הוא מצפין אתנו, מה גם שהייתה לי היכרות מוקדמת איתו כרב היחידה בה שירתי.

נסענו לקראת ערב מלווים בבני משפחתנו, מפלסים דרכנו בזהירות בשלג הנמס שבימים אחרים היה יכול להיות תפאורה למחזה. נכנסנו לסדר את הכתובה עם העדים. עובדי המלון היו נבוכים-משהו בהיכנסנו וניסו לחייך חיוכים מאולצים ולמלמל משהו. לפתע שמענו זמזומים של מנועי אוטובוסים וראינו אורות קרבים. האורות וצורת הנסיעה הזכירו לי עד מאוד את שהותי רבת השנים באזור. ככל שהתקרבו הבנתי שמדובר באוטובוסים ארבע על ארבע מיוחדים, שבסיס הגחון שלהם גבוה במיוחד עם מערכת חלוקת כוח בין הגלגלים. מהאוטובוסים ירדו בחורים שאת פניהם כלל לא הכרתי, לבושי לבן וכיפותיהם הלבנות והצחורות העידו שהם באו לשמוח ולשמח.

המשקאות הממותקים שלא היו צריכים צינון אותו לילה הוטמנו בארגזים ובמקום זאת התחיל צוות המלון להזרים להם משקאות חמים עם כמויות מופרזות של סוכר כדי לשפר את זרימת הדם הקפוא בעורקים. עובדי המלון ההמומים, כולם דרוזים מתושבי האזור, עטפו בחום את הבחורים. הם חיממו את מגבות הידיים כך שיהיה חם אפילו בשעת הנטילה. נאפו פיתות דרוזיות הכי חמות שבעולם, שהיו עד אז עיסה שמעט קפאה, ותוך כמה רגעים הבינונו שאלו הלבושים בלבן שהגיעו, הם מעין מלאכי שרת.

הייתה זו חבורה שבמשך שנים משתתפת בשמחות בהן צפויה השתתפות אפסית של משמחים. הם עומדים בקשר עם בעלי אולמות וכשאלו האחרונים מבינים כי קיימת בעיה הם מודיעים ומבקשים עזרה. בדרך לא דרך שמעו על חתונתנו שנהפכה כמעט לאבל והתייצבו למשימה. אחרון היורדים מהאוטובוס היה זה שווידא כי לא הושארו חפצים בכלי הרכב. כשהתקרב פניו היו מוכרות לי. ניסיתי ושוב ניסיתי להיזכר, ובבת אחד נפל לי האסימון!  זה הבחור ההוא החיוור המנומנם משהו שנבר במדפי המשפחה בספריה. התברר לי שהוא הרוח החיה שבקבוצה ושבמשך שלוש שנות קיום הארגון לא אמר דבר תורה אחד שחזר על עצמו בחתונות בהן זכה לשמוח ולשמח. הכל בצנעה ותוך ויתור על חייו האישיים. שכן לא היו לו ערבים פנויים בכדי לדאוג לו עצמו לקידום הנושא.

את הכלה, זו שכבר הפנמתי מהר שהיא אשתי, שימחו מעבר למחיצה בנות הכפר. השמועה על החבורה עשתה לה כנפיים ועברה כמו אש בשדה קוצים בסמטאות הכפר המנומנם. בנות הכפר זרמו במיטב מחלצותיהן המסורתיות, לא מוותרות על הורדת הנעלים ומגע כפות רגליהן ברצפה הקפואה.

בימי שבע הברכות השתתפו מאות האנשים שרצו מאוד להשתתף בשמחתנו. כך יכולנו לתת יחס כמעט אישי לכל אחד ואחת. את הצ'קים שקיבלנו במשך השבוע, והיו מאות כאלו, אספנו והחלטנו בהחלטה משותפת להעביר לארגון המועיל והמעולה הזה. בדרך זו התוודעתי אל אותו בחור, והתרשמתי מרוחב ידיעותיו ומעומק תובנותיו בנושא משפחה, ובכלל בנושא סדרי עדיפויות  ופרופורציות נכונות לדברים. בסמסטר האחרון שלו, עם סיום חובותיו האקדמיות, כשניגש לדלפק ההשאלה להחתים אותי על טופס סיום לימודים, בנוסף ללחיצת יד חמה הגשתי לו תמונה שעשויה הייתה משברי זכוכיות. היו אלו שברי הזכוכית של הכוס שנשברה בחופתנו, שיצרו את המילים "בהצדעה, פיקודיך אחריך!"

היה בזה ביטוי להעצמה אותה הוא העניק לנו, והתחברות האמתית לזיכרון ירושלים, אותה ירושלים המועלית על ראש שמחתנו בעת הרגע החשוב בחיינו, ושתיבנה באהבת חינם לכל אדם, לכל יצור ולכל גילוי של אנושיות. לא, לא כיסיתי את הוצאות החתונה, אבל כיסיתי תהומות וחללים של ריחוק במעטה של קבלת האחר והשונה מעט ממני.

הכותב עובד כספרן במרכז האקדמי לב, ירושלים