האדם המאושר באמת

א. מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא היה מושא להערצה. הוא היה בולט. על כל רקע.
הוא ניחן בראש חריף, שתי ידיים ימניות והמון רצון. הוא רצה לשלוט, להיות הטוב ביותר. להיות מוצלח, מצליח, מפורסם, מכל אדם אחר.
כזה שלא רק הכיתה מעריצה, אלא כולם.
על אף לימודיו הגבוהים החליט לעסוק במוזיקה, אהבת חייו. הוא הלחין יצירות גאוניות, שהחלו לאיים על גדולי המלחינים. קהל מעריציו גדל וגדל, כמו משכורתו שתפחה מיום ליום. הוא רכש דירה באזור יוקרתי, והרגיש שהנה, הגיע לפסגת שאיפותיו.
הוא החשיב עצמו למאושר באדם.
עד לאותו הרגע.

ב. אחרי יום שלם שהוקדש לעבודתו, הוא התיישב על ספת העור המעוצבת שלו לנוח.
פתאום גאתה בו הרגשה, שלא יכול היה להסביר במילים. אבל ההרגשה הייתה מוכרת לו. מוכרת עד כאב.
הוא ניסה להבין.
אחרי נבירה בזיכרונות היפים מהעבר, עלה לו זיכרון כואב, שהיה שמור במקום נידח ומאובק, בתא רדום, שהיה מעדיף שיישאר רדום לנצח.
הוא נזכר ביום ההוא, יום רגיל, כביכול, בתיכון.
ההפסקה החלה, כל אחד פנה לשוחח עם חברו, להרגע מעט מעומס הלימודים. הוא ציפה שמישהו יפנה אליו, כמו תמיד. אבל כלום לא התרחש. ההפסקה המשיכה, נוטלת ממנו את הכוחות שהיו לו, מפרקת אותם לאט. מפרקת אותו לאט. עשרים דקות נדמו לו כנצח.
בנצח הזה הוא חשב כמה הוא חסר ערך. הוא הרגיש מרומה. ששיקרו לו במשך שנים, שחברו אליו רק בשל מעמדו וכישרונותיו, ולא כי רצו להכיר אותו כחבר.
הוא הבין, שחבר אמיתי אין לו, וגם מעולם לא היה. שבעצם אין איש לצדו ויפנו אליו רק כשיצטרכו לאחד מהכישרונות שניתנו לו.
לראשונה, הוא הרגיש את הבדידות.
הוא תיעב אותה ולא רצה לפגוש בה יותר.
הוא אכן לא פגש בה לאחר מכן. ההכרה הרגעית פגעה בו, אך הוא לא הצליח להתגבר על הדחף להיות מוערץ, והשתיק את הקול ההוא שהזכיר לו את הכאב, ואת הצורך בחבר אמת ולא בכבוד. הוא המשיך בחייו.
הוא אכן לא פגש בבדידות יותר.
עד לאותו היום. הוא הרגיש בודד.
הוא הרגיש את הנחיתה הכואבת.
מפסגת השאיפות, הוא ירד לתהום.
הוא הבין ששיטה בעצמו.
מאושר ומחויך כלפי חוץ. בודד מפנים.

ג. הוא יצא לנשום אוויר ים צלול. לסדר את מחשבותיו.
הוא התיישב על סלע, ממלא ריאותיו באוויר ונושף באיטיות, מצווה על עצמו להירגע. פניו שידרו חוסר אונים.
בחור צעיר עם כיפת קטיפה ניגש אליו. "אחי, אתה בסדר?" הוא העיף בו מבט חטוף. עיניו העידו על עושר פנימי וחוכמה. הוא החליט לחשוף את עצמו. "האמת שלא ממש", ענה.

הבחור התיישב בסמוך אליו. "אתה יודע, כל יום אני מגיע לכאן, לנשום אוויר ולהתבודד קצת מכל מה שסובב אותי כל היום. ככה אני יכול לחשוב בצלילות, בלי שמשהו יפריע לי". הוא לקח נשימה והמשיך, "היום ראיתי אותך, והמבט שלך אותת לי שמשהו לא בסדר. שידרת סמכות, אבל העיניים שלך היו עצובות". הוא השתתק. "אתה לא יודע כמה אתה צודק", אמר דניאל באנחה. הם הביטו בגלים והבחור המשיך, "ככה נראיתי לפני שנה בערך, לא בטוח שמאותן הסיבות. הייתי סמכותי, עמיתיי לעבודה חלקו לי כבוד. היה לי כל מה שרציתי. אבל הרגשתי משהו חסר. הרגשתי שלא זה מה שאני צריך להשיג בחיים. הרגשתי חור בנשמה". הוא נאנח. דניאל הרים את מבטו אל הבחור. צעיר, חשב, אבל מדבר כמבוגר.
"באותו זמן חבר הציע לי לבוא איתו להרצאה בנושא. חשבנו שנפגוש פרופסור רציני ונדהמנו לגלות שאחד בשחור-לבן מתחיל להרצות.
מה אומר לך, הוא דיבר לעניין. אם לא הייתי מתבייש, הייתי בוכה כמו ילד". הוא נעצר, ולמראה הבעת פניו של היושב מולו חייך ואמר, "כן, זה אחד הדברים שהביאו לחזרתי בתשובה.
הם המשיכו לשוחח עד שעה מאוחרת, דניאל חשף את מצוקתו והבחור, שהציג את עצמו בשם ליאור, המליץ לו על אנשים שיוכלו לעזור לו בהמשך. הם נפרדו בלחיצת ידיים ובהבטחה נרגשת לשמור על קשר.
מדי יום הם נפגשו באותה נקודה, מתייעצים זה עם זה ומתגברים על הגלים שניסו להכניע אותם. הם הפכו לחברים נאמנים.
כחצי שנה לאחר מכן, חזר דניאל למקורות, שם מצא תשובות, שם מצא ערך לעצמו, שלווה לנפשו.
שם מצא את הדברים החשובים באמת, שהרחיבו את ליבו ושהפכו אותו לאדם מאושר באמת.