עלה לדוכן עם הכהנים בכדי לזכות לנשק את ידי החכם

בחור אחד שלח אל מו"ר שליט"א את המכתב הבא:

באחת השבתות התפללתי תפילת שחרית בבית הכנסת של הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל. כדי למנוע את התקרבות ההמון לרב, הניחו מעין 'מחיצה' לפניו, ושום מתפלל אינו מורשה לעבור את המחיצה. אך הבחנתי שהיו מעטים שכן זכו לעבור לפניו ולנשק את ידיו – הכהנים. לאחר שנשאו את ידיהם וירדו מהדוכן, עברו הכהנים לפני הרב ונישקו את ידי קודשו.

חשקה נפשי מאוד לזכות לנשק את ידי הגאון, ובתפילת מוסף, כשראיתי את הכהנים ניגשים ליטול ידיהם, החלטתי להצטרף אליהם...

נטלתי אפוא את ידַי, ועליתי עמם לדוכן. כמובן שלא אמרתי את הברכות, אלא שתקתי תחת הטלית, ועשיתי את התנועות כשאר הכהנים מבלי לפצל את אצבעותיי. (יעויין ברמ"א בסי' קכ"ח ס"א, שאסור לזר שאינו כהן לעלות לדוכן ולומר ברכת כהנים, שנאמר 'כה תברכו' – אתם ולא זרים. אך כאן הבחור לא אמר מאומה).

לאחר הברכה, זכיתי גם אני לעבור לפני הרב, ונישקתי בדביקות את ידו...

כעת ליבי נוקפי, שמא נהגתי בדרך רמאות ושקר, בכך שעשיתי עצמי ככהן ועליתי לדוכן כדי לזכות לנשק את ידי הרב זצ"ל.

אודה לכבוד מעלת תורתו אם יודיעני, האם היה מותר לי לנהוג כך?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

נאמר בספר משלי (ו', ל'): לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב, וְנִמְצָא יְשַׁלֵּם שִׁבְעָתָיִם. ופירש רש"י (בפס' ל"ה): "רבותינו דרשו, לא יבוזו לגנב, זה המתגנב מאחר חבירו, הולך לבית המדרש ועוסק בתורה, ונמצא, ישלם שבעתיים, סופו שמתמנה דיין ומורה הוראות, שאין שבעתיים אלא תורה, שנאמר מזוקק שבעתיים (תהלים י"ב)". (וע"ע בש"ך חו"מ סי' רצ"ב סקל"ה).

וגם אנו נאמר: לא יבוזו לבחור ש'התגנב' מחמת אהבת התורה שבערה בו, כדי לזכות לנשק את ידי החכם.

ומסופר במסכת ערכין (כ"ג.), על רב הונא שעסק בתורה מתוך עוני ודחק, והיה אביו, משה בר עצרי, ערב לכלתו (אשת רב הונא) על כתובתה. אמר אביי: למה אין מייעצים לרב הונא להערים ולגרש את אשתו, וכך היא תוכל לגבות את כתובתה מאבי בעלה שערֵב לה, ולאחר מכן ישוב רב הונא וישאנה?... שואלת הגמרא: כיצד עלה על דעתו של אביי לייעץ כך לרב הונא, הרי זו הוצאת ממון מאביו בעורמה?! ומשיבה הגמרא: "בריה שאני, וצורבא מרבנן שאני". כלומר, מכיון שמדובר בבנו, ומכיון שמדובר בתלמיד חכם, הדין הוא שונה. וביאר רבינו גרשום: "צורבא מרבנן שאני - שמצוה להשיאו עצה כדי שיהיו לו נכסים ויעסוק בתורה".

ראינו שפעמים אב מוחל על 'ערמת' בנו התלמיד חכם, כשהדבר נחוץ לטובת בנו. ואם כן, גם אותו גאון גדול, מוחל לבחור ששואף לגדול לתלמיד חכם. ואילו היה יודע החכם, איזה חיזוק בתורה ויראת שמים שואב הבחור מנשיקה זו, מן הסתם היה מרשה לו להיכנס ולנשקו!

עוד יש לציין למסופר במסכת ברכות (ס"ב.), שכמה אמוראים קדושים נכנסו בהיחבא אחר רבותיהם לבית הכסא, או תחת מיטת רבותיהם, ואמרו "תורה היא וללמוד אני צריך"! ואף בנידוננו הבחור היה רשאי לנהוג בערמה, כשמטרתו היא לזכות להוסיף באהבת וחשקת התורה!

כל זאת מדין גניבת דעת וערמה, אולם נראה שלא היה לו לעלות לדוכן ככהן מטעם אחר - משום שקיים חשש שיבואו להחזיקו ככהן. ויעויין בכתובות (כ"ד:) שישנה שיטה הסוברת ש'מעלין מנשיאות כפים ליוחסין', כלומר, אדם שרואים אותו שנושא כפיו בציבור, ניתן על סמך כך להחזיקו כאדם מיוחס ולהשיאו אשה, (וע"ע במ"מ איסורי ביאה כ'-ד'). ולכן בדוכן 'אין כניסה לזרים' בשעת ברכת כהנים.

לסיכום: אין במעשיו של הבחור חשש רמאות וגניבת דעת. אך לא היה לו לעלות לדוכן ככהן בשעת ברכת כהנים. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.