לאחר סיום ברכת כהנים נעליו היקרות של הגביר נעלמו...

מעשה בגביר נכבד, שנקלע לבית כנסת באחת המדינות בה ביקר. גביר זה הינו כהן, ולפני שעמד ליטול את ידיו לקראת ברכת כהנים, הוטרדה מחשבתו – את נעליו החדשות העשויות מ'עור תנין' משובח ביותר, רכש תמורת ממון רב – 500 יורו(!) – וכיון שחלק מהמתפללים במקום נראו לו משום-מה כאנשים מפוקפקים, חשש להניח את הנעליים האיכותיות ללא שמירה... חכך בדעתו האם בכל זאת ישא כפיו, ('וישמרך' - שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך. רש"י), או שמא יצא החוצה וימָּנע מקיום המצוה מחמת שאין דעתו מיושבת עליו...

לבסוף נמצא הפתרון – הגביר הבחין באחד המתפללים, ראובן שמו, שעשה רושם כירא שמים, והחליט לחלוץ את נעליו ולהניחם בתוך שקית, ולמסרם לשמירת אותו ראובן.

ראובן הסכים לקבל לידיו את השקית, גם לאחר ששמע את מחירן העצום, והכהן הנכבד עלה לדוכן.

כיהודי ירא ה' אמיתי, ראובן מקיים בהידור רב את דברי בעל ה'חרדים' (שהובאו בביאו"ה ריש סי' קכ"ח): "ישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכוונים ליבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם גם בכלל המצוה"; וכן מדקדק האיש מאוד בדברי השו"ע (שם סעיף כ"ג), וה'בן איש חי' (פר' תצוה אות י"ט): "בשעה שהכהנים מברכים את העם, יהיו פני העם כנגד הכהנים, ולא יביטו בכהנים ולא בשום דבר אחר, ויהיו עיניהם סגורות, ולא יסיחו דעתם בדברים אחרים, ויהיו כמו שעומדים בתפילה"!

ניגש אפוא ראובן לעמוד כמנהגו למול פני הכהנים, הניח את השקית לפניו, שכן אם צריך לעמוד כפי שעומדים בשמונה-עשרה, אם כן אין להחזיק שום חפץ בידיים (יעויין משנ"ב סי' צ"ו סק"ה. וכן הוא הדין גם בקריאת שמע ובפסוקי דזמרה. שם סק"א), עצם עיניו בסילודין, פתח את ידיו והתכוון לקבל את שפע הברכות...

הכהנים סיימו "ש-ל-ו-ם", ראובן פקח עיניו, ו...שקית הנעליים אינה לפניו! העשיר וראובן החלו בחיפושים קדחתניים, אך השקית לא נמצאה.

'הרי נתתי את השקית בידך ואמרתי לך לשמור עליה', טען העשיר כלפי ראובן, 'הנעליים שהונחו בה הן נדירות מאוד ועוצבו ע"י 'מעצב' נודע... כעת תצטרך לשלם לי עבורן, כדין שומר שפשע'!

ראובן טען לעומתו שלא התכוון לקבל כזו שמירה שתשנה את מנהג עמידתו בברכת כהנים, 'אני מאוד מצטער על אובדן נעליך היקרות, אך לא אשלם לך אלא אם כן יורו לי דיינים שכך עלי לעשות...'

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

ראובן חייב לשלם לגביר הכהן את דמי הנעליים היקרות, כדין שומר חינם שפשע, וטענתו שהיה 'עסוק' בקבלת ברכת הכהנים, אינה טענה, כי ההנהגה לעצום עיניו בשעת הברכה אינה אלא הידור, שאמנם כל אחד צריך להקפיד בה, אך לא אחד ששומר על ממונו של חבירו. (ואף בתפילת שמונה-עשרה, מבואר במשנ"ב סי' צ"ו סק"ו, שיתכן שמותר לאחוז חפץ במקום שיש חשש מגנבים, יעו"ש. ואם עבור שמירת ממונו התירו להחזיק חפץ בידו, כל שכן כששומר על ממון אחרים). 

ולפיכך, למעשה היה צריך ראובן לאחוז היטב בשקית הנעליים, וכך לעמוד ולשמוע את הברכה, ומשלא עשה כן, אלא הניח לפניו את השקית ועצם את עיניו (ביודעו שנוכחים במקום אנשים מפוקפקים), הרי שפשע, וממילא שלם ישלם על הנעליים, (לאחר שהכהן יוכיח שדמיהן אכן כה יקרים).

ויתירה מזו, נראה שראובן היה פטור לגמרי מברכת כהנים, לאחר שכבר עסק במצוות שמירת חפצו של חבירו, כדין העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואם למשל לא יכול היה לשמור אלא אם כן יֵצא מבית הכנסת בשעת הברכה, כך היה צריך לעשות (ובאופן כזה שהיה אנוס לצאת, הברכה היתה חלה גם עליו, כה'עם שבשדות', יעויין בשו"ע סי' קכ"ח סעיף כ"ד).

ומעשה אירע ביהודי שבערב הפסח פנה אליו שכנו, וביקש להפקיד בביתו חפיסה של אלפי דולרים, עד לאחר החג. האיש נענה בחיוב, וקיבל לידיו את החפיסה. והנה, בליל הסדר, פרצו גנבים לביתו של הנפקד, וגנבו את כל הממון המופקד אצלו. התברר כי הגניבה התבצעה בקלות, מאחר ולא נעל את ביתו באותו הלילה. הגיע המפקיד ותבע את כספו, ובעל הבית השיבו: "ראה נא מה שנאמר במגן-אברהם (סי' תפ"א סק"ב): 'כתב מהרי"ל שבליל הסדר (שהוא 'ליל שימורים') לא ינעול את הדלת בבריח חזק'. הרי לך שלא פשעתי, אלא אדרבה, נהגתי כהלכה!"

ונשאל מורי חמי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל האם אכן טענת הנפקד מתקבלת? והשיב: דברי המהרי"ל הם עניינים רמים ונשגבים, ואמורים לכל אדם, שכך ינהג בביתו, בכל מה ששייך לו, אבל לא כשמחזיק פיקדון של הזולת, שאז צריך לשאול את בעל הפיקדון אם מסכים שינהג כך, וכל עוד לא הסכים ונגנב הפיקדון - חייב לשלם, כי חובתו של אדם כלפי הזולת היא, ובפרט במקום שמצויות בו גניבות, שכן מבואר בדברי המגן אברהם הנ"ל, ש'היכא דשכיח הזיקא, לא סמכינן אניסא' - במקום שההיזק שכיח, אין סומכים על הנס (כמבואר בפסחים ח':).

וכך גם במקרה דנן – כשמדובר בממונו האישי, רשאי ראובן לנהוג בכל ההידורים, אך לא כשמדובר בממון אחרים עליו הופקד כשומר.

והנה, היה מקום לטעון ששמירתו של ראובן היא 'שמירה בבעלים', שפטורים עליה (אף מפשיעה), כמו שאמרה התורה (שמות כ"ב, י"ד) "אם בעליו עמו לא ישלם", וזאת משום שהגביר הכהן היה 'עמו במלאכתו' – באותה עת עסק בברכת הישראלים (וביניהם ראובן), ולכן היה מקום לפטור את ראובן.

אמנם טענה זו אינה נכונה, משום שהכהן אינו נחשב ל'בעליו עמו', כי אינו עוסק ב'מלאכת ראובן' (אינו שכור ולא שאול לו), אלא מקיים את המצוּוה עליו מדין התורה הקדושה, (ואף אם לא היו כלל ישראלים בבית הכנסת היה הכהנים כולם עולים לדוכן, כמבואר בשו"ע סי' קכ"ח סעיף כ"ה).

לסיכום: ראובן צריך לשלם לכהן את דמי נעליו.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.