ראובן עמד לשלם 40 ש"ח עבור בקבוק היין, וחיוך רחב כיסה את פני השכן...

מעשה שהיה כך היה: בערב שבת קודש ראובן טרח מאוד בהכנות לשבת, וקנה בשר ודגים וכל מטעמים. והנה, כשהגיע לביתו בליל שבת, גילה שדבר אחד שכח לקנות – יין לקידוש!

פנה בזריזות לדירת שכנו, שמעון, ושאל אם יוכל לקבל בקבוק יין לקידוש. ראובן הקפיד שלא להזכיר לשון 'הלוואה' אלא ביקש את היין 'בהשאלה', כמבואר בשו"ע (או"ח סי' ש"ז סי"א ומשנ"ב שם), שמותר ללוות מחבירו אוכלים ומשקים אם צריך להם בשבת, אבל אל יאמר לו לשון 'הלויני' אלא 'השאילני', או שיאמר 'תן לי', (והטעם הוא, שהלוואה היא בדרך כלל לזמן מרובה, ועלול לבוא המלווה לידי כתיבת הלוואתו לזיכרון, מה שאין כן שאילה, שבשעה שדורש אותה המשאיל, אף לאלתר, יש להחזירה לו).

שמעון פתח את המזווה, ואמר "ברוך ה', נותר לי עוד בקבוק אחד". מסר אפוא לשכנו את בקבוק היין, כמובן, מבלי להזכיר את מחירו, (כנאמר בשו"ע סי' שכ"ג ס"ד: "ובלבד שלא יזכיר לו שֵם דמים").

ראובן שיער, שמחיר הבקבוק הוא 40 שקלים, ומיד לאחר צאת השבת, נטל את הסכום, ושב אל דירת שכנו. הגיש אפוא את הסכום לשכנו, תוך כדי ששאל "האם זה מספיק?..."

שמעון חייך חיוך רחב, והשיב לשכנו: "הערכת המחיר שלך כמעט מדוייקת... החסרת בסך-הכל אפס אחד קטן...", "למה כוונתך?", שאל ראובן בתמיהה, ושמעון השיב: "היין שקיבלת הינו יין צרפתי משובח ביותר... שווי כל בקבוק כזה הינו 400 שקלים!!"

"אבל מדוע שתקת אמש ולא אמרת לי מאומה?" התרעם ראובן. משיב שמעון: "הלוא ידוע לך שבשבת קודש אסור לדבר על כסף!..."

החליטו השניים לבוא ולשאול: מהו הסכום שישלם ראובן עבור בקבוק היין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

נראה שראובן אינו חייב לשלם אלא דמי יין רגיל, משום שביקש משמעון "יין לקידוש", ומשכך, יש כאן פשיעה מצד שמעון, ששמע שכל ששכנו מבקש הוא יין לצורך קידוש, ומסר לו את הבקבוק בשתיקה, מבלי לציין ואף לא לרמוז שמדובר ביין כל כך יקר.

והיה לשמעון לומר למשל "יש לי יין משובח ומעולה מאוד", מבלי להזכיר את שוויו הכספי, וכך היה מבין ראובן שאין זה סתם יין רגיל, ואז אכן היה עליו לשלם את מלוא דמיו, אך כעת ששמעון שתק, וגם הוא הבין היטב ששכנו משער לעצמו שלא מדובר ביין יקר כל כך, הרי שיש כאן פשיעה מצידו, ולכן ראובן אינו חייב לשלם יותר מדמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם יוסיף עוד עשר או עשרים שקלים יותר מאשר בקבוק יין רגיל לקידוש).

והנה, נפסק ברמ"א (חו"מ סי' רמ"ו סי"ז), שהאומר לחבירו 'אכול עמי', צריך הנהנה לשלם ל'מזמין' את דמי הסעודה שאכל, ואינו יכול לטעון שקיבל ממנו מתנה. אך במקרה דנן - אמר מו"ר - אין לחייב את ראובן מדין 'נהנה', כי יש כאן אומדנא ברורה שלא נתכוין לשלם סכום כה גדול, כי כאמור ציין שרוצה יין "לקידוש", הנמכר בצרכניות רגילות, ולא ליותר מזה, כגון יין משובח שניתן למצוא רק בחנות מיוחדת ליינות! זאת ועוד, שיתכן מאוד שיכול היה להשיג משכן אחר יין זול, אילו שמעון היה רומז אודות מחיר יינו, (ויעו"ש ברמ"א בהמשך דבריו ובש"ך סקי"א).

הוספנו לשאול את מו"ר: מדוע אין לחייב את ראובן מדין "דמי המקח", שהרי לא יעלה הדעת שקונה שלקח דבר מאכל מהמכולת, יטען לאחר שאכל אותו 'לא עלה על דעתי שמחירו יקר כל כך', וגם כאן הרי למעשה ראובן קנה את היין משמעון, ומדוע שלא ישלם לו עבור המקח את שוויו האמיתי? השיב מו"ר: מכיון שראובן ציין שחפץ ביין "לקידוש", הרי שהדגיש בפני שכנו שאינו רוצה ביותר מזה, כגון ביין יוקרתי של חובבי יינות וכו', וכביכול "התנה", שלא ישלם אלא כפי הרגילות לשלם עבור יין לקידוש.

לסיכום: אין לחייב את ראובן לשלם לשמעון את מחירו האמיתי של היין היוקרתי, אלא ישלם דמי יין רגיל, שאנשים רגילים לקנותו לקידוש, (ואולי גם קצת מעבר לזה).

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.