עינת עמר: "הרגשתי שהשם מחבק אותי חזק ולא עוזב"

לפני מספר שבועות פורסמה באתר הידברות בקשה חריגה: "נא להתפלל לרפואתה של עינת בת סמדר, אשתו של הרב שי עמר, המצויה במצב קשה". היום, אחרי שעינת עמר כבר שוחררה לביתה לחיים ולשלום, משתפים אותנו בני הזוג בחוויה הקשה שעברו – ובניסים שזכו לראות.

המצב הקשה אליו נקלעה עינת עמר היה לגמרי בלתי צפוי. "אשתי הייתה בחודש מתקדם של הריון, כשנודע לנו שהעובר מת ברחם", מספר לנו הרב שי עמר. "אמרו לנו שהיא תצטרך לעבור גרידה. לכאורה, פרוצדורה פשוטה. הגענו לבית החולים, היא הורדמה ועברה את הגרידה, התעוררה והתאוששה יפה. עמדנו לפני שחרור, כשלפתע הרופא המנתח רץ לעברי ואמר שהם גילו בבדיקות הדם שהמערכת של עינת קרסה. תוך חמש דקות מצאנו את עצמנו בחדר מלא רופאים. ההמוגלובין של אשתי ירד ל-4, והתחילו לתת לה בעירוי מוצרי דם – 32 בסך הכל. זוהי כמות אדירה שאפילו נפגע תאונת דרכים לא מקבל".

עינת עמר: "הגרידה עברה בלי בעיות מיוחדות, אכלתי ושתיתי, וידעתי שכבר אשתחרר. פתאום הגיעו כמה אחיות ושאלו אותי אם אני מרגישה טוב. אמרתי להן שאני קצת חלשה. הן אמרו שהבדיקות לא תקינות ואני נשארת למעקב. לזכותן ייאמר שהן לא נתנו לי לראות את ההיסטריה האמיתית שלהן – הן שידרו רוגע, ורק אחרי שיצאתי מכלל סכנה סיפרו לי מה היה המצב האמיתי".

הרב שי עמר

הרב שי עמר: "אמרו לי שהמצב שלה קשה. הייתי בחוסר וודאות. הרופאים היו מכונסים בעצמם ולחוצים מאד. כל מה שהם עשו כדי להועיל – רק הזיק. עם כל מנות הדם המצב שלה רק החמיר. הייתה תחושה שהם לא יודעים מה לעשות. מה יכולתי לעשות? רק להתפלל. הרב זמיר כהן היה בצרפת וקיבל עדכון דרך אחד מאנשי הידברות, ותוך כמה דקות כולם קיבלו מיילים והתחילו להתפלל. באותו יום, יום ד', נערך כנס נשים ענק ביד אליהו, וגם שם דיברו על הסיפור הזה והתפללו על עינת. הרב זמיר כהן ערך עבורה תפילות בפריז. התחלתי לקבל גם טלפונים מרבנים שברכו אותנו".

לדברי הרב עמר, היה אפשר לראות קשר ישיר בין התפילות ומצבה של אשתו. "כשהתחילו כולם להתפלל אחרי הצהריים – הייתה התייצבות. בלילה, כשמטבע הדברים היו פחות תפילות, חלה הידרדרות קשה מאד. ביום חמישי בבוקר, כשהחלו שוב להתפלל, המצב השתפר".

"בלילה הראשון הייתי במצב קשה מאד", אומרת עינת עמר. "הרופאים לא ידעו האם אשרוד. ברגעים האלה הרגשתי קרבה כל כך גדולה להשם – פשוט הרגשתי שהוא מחבק אותי ולא עוזב לרגע. שאף אחד לא יעבור ניסיון כפי שעברתי, אבל אני יכולה לומר שבמצב כזה מרגישים פשוט שמירה. דיברתי אל השם בלי סוף, גם כשהייתי חצי מעורפלת, גם כשדקרו אותי עוד פעם למצוא ווריד, לא הפסקתי לבקש. הרגשתי ממש שאבא נמצא לידי, ורוצה את הכי טוב בשבילי".

עינת מייחסת את חלק מזכות הנס לתפילות שנשאה לפני הגרידה. "לפני שהרדימו אותי היה לי פחד גדול, בלתי מוסבר. כבר עברתי גרידה פעם אחת, ואז לא פחדתי ככה. הפעם, כמה שניסו להרגיע אותי לא נרגעתי. כל הזמן התפללתי ואמרתי להשם: אני רוצה לחיות, לחזור הביתה, לאפשר לבעלי להמשיך לזכות את הרבים. בדיעבד הבנתי שתחושת הפחד הייתה משמיים, כדי שאתפלל ואבקש על עצמי. תפילת החולה על עצמו הרי חזקה יותר מכל". היא גם מוסיפה ומספרת שקיבלה על עצמה, עם הכניסה לבית החולים, לנסות לקבל בשמחה את כל מה שיבוא ולהודות להשם על כל חסדיו. "אמרתי לעצמי: תגידי על הכל תודה וכך תתאוששי מהר יותר. לכל אורך התהליך התאמצתי לחייך ולמצוא את הטוב. גם כשהמצב שלי היה לא טוב והעירו אותי באמצע השינה לעוד בדיקות – תמיד חייכתי ואמרתי תודה לצוות הרפואי.

הראשל"צ הרב בקשי דורון מגיע לפתח בניין בית החולים

"כשהרופאה אמרה לי שאני משתחררת צעקתי: 'ברוך השם!'. הרגשתי שזה רק השם ולא אף אחד אחר. האחיות לא האמינו. אחת מהן אמרה לי: 'את רואה, הכדורים שנתנו לך עובדים'. אמרתי לה: 'לא! זה רק הקדוש ברוך הוא! הרי כל ההשתדלויות הרפואיות שניסינו לעשות לא עבדו. אז מה קרה? השם החליט לסדר הכל ברגע אחד, וזהו זה'. והיא הסכימה איתי".

הרב שי עמר: "קיבלנו הרבה מאד טלפונים מרבנים שברכו וחיזקו אותנו ביום השחרור. הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון אף הגיע במיוחד לביתנו, מרחק שעה מביתו, כדי לקיים מצוות ביקור חולים.

"אני רוצה להודות במיוחד גם על כל התמיכה, ההתעניינות והתפילות שקיבלתי מצוות הידברות ומהצופים בערוץ וקוראי האתר. בכל שיעור שמסרתי מאז קיבלתי המון תגובות מתעניינות ודואגות על אשתי".

שתי סעודות הודיה נערכו כבר לציון הנס שאירע לרב עמר ואשתו. "ביום שלישי אחרי השחרור ערכנו פה במודיעין עילית סעודת הודיה לאברכים. בנוסף, יש אמנים חילוניים שאני נותן להם מידי פעם שיעור – ביניהם ניסים גרמה, יוסי גיספן ועוד. הם מיוזמתם ערכו גם כן סעודת הודיה בשבוע שעבר. היו שם 40 אנשים וקידוש השם גדול".

עינת עמר: "כשהייתי מאושפזת קיבלתי על עצמי שמיד כשאשתחרר אומר 'נשמת כל חי'. בשבוע הראשון אחרי השחרור הרגשתי צורך להגיד 'נשמת' כל הזמן – לומר תודה על זה שאני חיה, שאני עדיין פה. כשאתחזק קצת, כמובן, אגיע גם לבית הכנסת כדי לברך 'הגומל'".