שני פתקים בכיס: הטור של שי דיבו כהן

בטור הקודם הגענו לשלב שבו אני כבר עובד בחברת התקליטים הליקון, שם חוויתי מעין הארה מיוחדת בנוגע למהות של עם ישראל. הבנתי שאדם רואה תמונה מאוד סובייקטיבית לגבי המציאות שבה הוא חי, ודווקא שני אנשים שסומכים אחד על השני יכולים יחד לראות תמונה יותר אובייקטיבית ומחוברת לאמת כפי שהיא.

ידוע שהמילה מצוות מגיעה מלשון "צוותא" – חיבור למקום של אחדות ושיתוף. ועם ישראל, שמחויב במצוות, יכול דרך קיום המצוות להגיע לחיבור אינסופי שבו כל אחד משקף לשני את הדברים שהוא לא מסוגל לראות בכוחות עצמו, וזה כאמור, דרך הדבר המשותף לכולנו – קיום המצוות.

החיבור הזה, שאפשר להגיע אליו דרך קיום המצוות, מבטא את הדרך שבה שני חלקים יכולים להתחבר לדבר אחד ושלם, בו מתגלה אורו של הקב"ה, אור האינסוף. אפילו במצוות עצמן ניתן לראות את זה, כאשר מצוות 'לא תעשה' ממשיכות אור של יראה לעולם ו'מצוות עשה' ממשיכות אור של אהבה לעולם. דרך החיבור של שני הקווים הללו נוצר החיבור של ההפכים לדבר אחד ושלם שבו מתגלה כוח של אור אינסופי. הדבר הזה כמובן בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים – גוף ונשמה, רוחני וגשמי, בעל ואישה, ילד והורה, וכמובן, עם ישראל והקב"ה.

הנקודה הזו פועלת בנו גם כשאנחנו לא ממש שמים לב לקיומה. בתקופה ההיא, כשהתחלתי לעבוד על האלבום הראשון שלי, זה בא לידי ביטוי בהבדל המהותי שבין ההקלטות באולפן וההופעות על במה. ההקלטות באולפן מחייבות אותך להתכנס בתוך עצמך, כדי להגיע לאינטימיות ורגש. אתה צריך ממש לבטל את המציאות שלך כדי להגיע אל המקום הפנימי ביותר, אותו תרצה להעביר בהקלטת השיר. זה גם הגיוני, הרי את השיר אנשים ישמעו כשהם לבד, ללא הנוכחות שלך, והם ירצו דרך השיר להתחבר למקומות פנימיים בעצמם. אז מן הסתם כל תחושה של מציאות מצידך רק תפריע לאפקט שהשיר יפעל במאזין.

לעומת זאת, הופעה על במה מצריכה ממך דבר שונה לגמרי, שם אתה צריך להרגיש את המציאות שלך ולגרום לה להשתלט על המקום בו אתה מופיע. רק ככה תצליח לשמור את הקהל קשוב אליך ותוכל להעביר אותו חוויה רגשית, דרך השירים וקטעי הדיבור. להופעה אנשים מגיעים כדי להתחבר אליך, ואת השיר המוקלט שהם שומעים לבד בבית, הם שומעים כדי להתחבר לעצמם.

ההבדל בין שני הקווים הללו בא לידי ביטוי באופן מאוד מורגש גם בדרך שבה אתה שר. המיקרופון באולפן מאוד רגיש והוא קולט כל נשימה ורחש שנמצא בחדר ההקלטות, הוא מקליט את המתרחש בצורה מאוד דקה ומדויקת. לעומת זאת, בהופעה חיה המיקרופון קולט את כל הרעשים שנמצאים במקום וממילא מדובר במיקרופון שקולט תדרים גסים הרבה יותר, כך שאתה צריך לשיר חזק ולבטא את עצמך בצורה לא כל כך עדינה כדי שתוכל להעביר את הרגש לקהל.

בחסידות מוסבר שיהודי צריך ללכת עם שני פתקים בכיס: באחד כתוב - "בשבילי נברא עולם", ובשני – "אנוכי עפר ואפר". שתי גישות לכאורה מנוגדות, אבל כדי להגיע לגילוי אלוקות בתוך העולם שתי הגישות האלו חייבות למצוא את הדרך להתקיים יחד. בשבילי נברא עולם – זה המקום של ההופעות החיות, מקום שבו המציאות שלך צריכה למלא את החלל ולהשפיע. ואנוכי עפר ואפר – זה המקום של ההקלטות באולפן, מקום שבו אתה מתבטל ממציאותך ונותן רק לנקודה הפנימית לבוא לידי ביטוי. ברגע שאתה מצליח לבטא את שתי הקווים הללו יחד, מבלי שהם יגרעו אחד מהשני, אז מתגלה בך הנקודה העצמית, הנקודה שלא תלויה בדבר ובה מתגלה אורו האינסופי של הבורא – עצמות ומהות.

את כל הדברים האלו, שלמדתי רק בשנים האחרונות כשחזרתי בתשובה, לא ידעתי אז. ניסיתי להיאבק בעצמי ולמצוא פתרונות והסברים לכל הפעמים שבהם הרגשתי שאני לא מחובר לנקודת האמת שלי. ברגעים שכן הצלחתי לגעת במשהו אמיתי, התלהבתי והתפעלתי מעצמי וגרמתי להם להתמוסס ולהיעלם ברגע. ככה חייתי, בין רגעים של אושר עילאי לרגעים של תהום חשוכה, בין קצה לקצה, מבלי היכולת לחבר את הקצוות למקום אחד שלם. כבר התחלתי להאמין שאין לאף אחד את היכולת להיות מאושר באופן נצחי וקבוע. חשבתי שככה החיים, בין עליות לירידות, בין הצלחות ואכזבות, בין השמחה והעצבות. ב"ה היום אני יודע שאפשר אחרת, היום אני יודע שלמכונה המופלאה הזו שנקראת אדם יש הוראות הפעלה מדויקות, הוראות שכתב היצרן, הקב"ה בכבודו ובעצמו.

בטור הבא אספר לכם איך הגעתי בסופו של דבר בחזרה ליהדות, לשורש האמיתי שלי. מפגש עם חבר מהעבר, הנחת תפילין, וערב התוועדות חסידית, הצליחו לפעול בי את ההתעוררות שאינספור תובנות והתבוננויות לא הצליחו, גם אם בראיה לאחור בזכותם הפכתי מוכן ומסוגל לקבל ולהכיל  את היהודי שחיכה בקוצר רוח להתעורר ולהתגלות בי.