’לא אוכל לנחמו, אך אניח את ראשו על כתפי ואבכה יחד עמו’

סיפור מופלא ומחזק סיפר מגיד המישרים הרה"ג רבי מנחם שטיין שליט"א, על הגאון רבי משה סולובייצ'יק זצ"ל מציריך שבשווייץ.

באחד הלילות, בשעת חצות לילה, ישב הגאון ר' משה ולמד יחד עם בנו. לפתע נשמע בבית צלצול הטלפון. הרבנית ענתה, ועל הקו היה יהודי שאשתו כורעת ללדת ומקשה בלידתה, ומתחנן האב שהרב יתפלל לשלום הולד, שיצא בשלום לאוויר העולם, כי כרגע יצא הרופא בפנים חמורות סבר והודיע 'אנו מאוד מוטרדים כי איננו שומעים דופק, נשתדל לעשות את המקסימום'. היהודי בטלפון היה נסער. לו ולאשתו בן אחד שנולד לפני עשר שנים, ובמשך כל השנים ממתינים ומייחלים לחבוק ילד נוסף, וכעת מודיעים לו שחיי בנו בסכנה.

מיד סגר הרב את הגמרא, פתח ספר תהילים והחל לזעוק בדמעות שליש, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך"... אך לא סיים לגמור את הפרק, עד שהגיע טלפון נוסף, ושוב הרבנית מרימה, ומגיעה לחדרו של הרב ומודיעה בצער כי התינוק נולד ללא רוח חיים.

מספר בנו של הגר"מ, אבא לקח את הטלפון, וצלצל קרוב לשעתיים לכל בית חולים בשווייץ כדי למצוא את בית החולים בו שוהה היהודי. לבסוף, כשהצליח לאתר את בית החולים, הניח את האפרכסת והודיע כי בכוונתו לנסוע כעת לבית החולים ההוא. הרבנית תמהה בפניו, "מדוע שלא תלך אליו מחר, וכי יש ביכולתך לעזור לו ולנחמו כשמתו מוטל לפניו?!"

הניח הרב את ידו על כתפו ואמר לרבנית: "אני יודע איזו ציפייה נגוזה כרגע, כמה שנים שחיכה לבן. אני מתאר לעצמי שהוא יושב כרגע מחוץ לחדר הלידה, שבור ומרוסק, אני מרגיש את הצער שלו. אין מה לנחם ולעודד אותו, אבל דבר אחד אני כן יכול לעשות – את רואה את הכתף הזו, אני רוצה שישעין את הראש על כתפי, שירגיש שאינו לבד בצרה, אלא יש אדם נוסף שבוכה יחד איתו, שנושא עמו את המשא. לא אלך אליו מתי שנוח לי, לאחר שאכלתי טוב וישנתי טוב, אלא אבוא כשהשני צריך אותי, כשזקוק לכתף התומכת שלי..."

הגר"מ מיהר יחד עם בנו לנסוע לבית החולים במונית, ותוך חצי שעה הגיעו לבית החולים. ממשיך הבן לספר, ראיתי בעיניי כיצד חכם עדיף מנביא, המראה שאבא דמיין היה מדוייק לחלוטין. הגענו לפרוזדור המחלקה, שהיה ריק לגמרי, ורק בסופו נראתה דמות של אותו אב שכול, יושב מחוץ לחדר הלידה כשראשו היה מונח בין ברכיו.

הגר"מ התקרב אליו, ולפתע האיש הרים את ראשו, וכשראה את פני רבו פרץ בבכי סוער. ר' משה בכבודו ובעצמו הטריח עצמו להגיע לבית החולים באמצע הלילה...

איני יוכל לשכוח את המחזה הזה כל חיי, מספר הבן, איך שהאב השכול הניח ראשו על כתפו של הרב למשך חצי שעה, והשניים בכו יחד, ללא לומר מילה אחת, שכן אין מנחמים את האדם כשמתו מוטל לפניו.

לאחר כחצי שנה, ממשיך הבן לספר, פגשתי את אותו אב שכול. הוא אמר לי, "אתה זוכר את הלילה ההוא בבית החולים? – ובכן דע לך שאבא שלך הציל אותי מהתמוטטות, הייתי על סף איבוד שפיות, לאחר שנולד לי נֵפֶל, כעבור כל כך הרבה שנים שחיכנו לחבוק בן. שני הטלפונים הציבוריים במחלקה צלצלו ללא הרף, היו אלו ההורים שלי וההורים של אשתי, שידעו שאנו בדרך ללידת הבן, וביקשו לשמוע את הבשורה הטובה על לידתו, לאחר שהם כבר דאגו לקנות עבור הרך הנולד את כל הציוד הדרוש.

פחדתי לענות לטלפון, מה אומר להם. הייתי חסר אונים, על סף קריסה נפשית. ואז הופיע אביך הגדול, אביהם של ישראל, בדיוק ברגע הנכון. הנחתי את ראשי על כתפו התומכת, ופרקתי את כל המועקה יחד עמו".

זוהי כוחה של התורה הקדושה, שמביאה למידות טובות, ולהבנת נפשו של הזולת. 

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.