בעל המוסד נדהם לראות את הטבח משליך חבילת חמאה לתוך התבשיל

מעשה בראובן שפתח מוסד לקשישים, וחיפש אחר טַּבָּח שיבשל את המזון עבור חברי המוסד. והנה, נתקל במודעה שפרסם שמעון, העוסק בתיווך עובדים זרים. כותרת המודעה היתה: 'עובדים זרים כהלכה', דהיינו, עוזרים נכרים שמודעים לבעיות ההלכתיות השונות שמתעוררות בהעסקתם.

זה בדיוק מה שחיפשתי, חשב ראובן בליבו, והתקשר לברר אם ניתן להשיג טבח. שמעון המתווך השיבו שברשותו טבח מקצועי. שאל ראובן: 'האם הוא מכיר את דיני המטבח היהודי?', 'בוודאי' – השיב שמעון, 'לא ראית את המצוין במודעה שהחברה שלנו מקפידה על גדרי ההלכה...'

הטבח הנכרי הגיע למוסד, וכבר ביום הראשון התברר שמדובר בשֶף מעולה שיודע לבשל היטב, וראובן סיכם עם שמעון על העסקתו במוסד למשך שנה.

כעבור שבועיים, החליט ראובן להיכנס בחשאי אל המטבח ולעקוב אחר הטבח. מצאו מכין תבשיל עופות, ולפתע, נוטל הגוי חפיסת חמאה, מסיר את נייר העטיפה, ו...משליך את כל החמאה לתוך הסיר!

ראובן זינק מיד ממקומו ונזעק: 'מה אתה עושה?! מדוע הכנסת את החמאה לסיר העופות!'

הגוי לא התרגש כלל, חייך והשיב בביטחון: 'החמאה משביחה מאוד את התבשיל, לאחר שתטעם תבין...'

'וכי אינך יודע שאסור לערב בשר או עוף עם חלב?!', תמה ראובן. 'לי הסבירו – השיב – שאסור לערב חלב עם עוף, חמאה זה לא חלב'... מאוחר יותר התברר שהגוי אכן סח לפי תומו, ואמנם היה מודע לבעיות ההלכתיות השונות, כגון שבת, מגע גוי ביין, בישולי גויים (ויהודי היה דואג להסיק את התנורים או לעשות פעולה מסויימת בבישול), אך בזה טעה לחשוב שחמאה זה לא חלב.

פונה ראובן לשמעון, ותובע להפסיק לאלתר את שכירות העובד, ומוסיף: 'גם על השבועיים שעבד איני מוכן לשלם, כי מדובר ב'מקח טעות', שלאחר שהודעת שחברתך 'כהלכה' והעובד שלך בקי בדיני המטבח היהודי, התברר שהוא אינו יודע כלל דיני בשר וחלב, הכשיל אותנו באיסורים חמורים, והטריף לי את המטבח...'

שמעון לא עמד מנגד וטען: 'הנכרי נכשל בהלכה אחת בלבד, ואת שאר ההלכות המעשיות יודע'! עוד טען: 'אמנם נכון הדבר שגרמנו כאן לעוולה מסויימת, אך לדעתי, עיקר התביעה היא עליך – כיצד נתת לטבח הגוי לשהות לבדו במטבח במשך השבועיים הללו, ללא שום השגחה ופיקוח, וכי מה חשבת, שמדובר בתלמיד חכם או מורה הוראה?!... אילו היית נוהג באחריות ומגלה מתחילה כי הוא אינו בעניינים, הדבר היה בא על תיקונו לאלתר...', ולכן תובע שמעון לשלם לו עבור שירותי העובד, ואף לקיים את חוזה העסקתו למשך השנה (כמובן לאחר שילמדוהו את הפרט הזה שגם שאר מוצרי החלב נחשבים לחלב).

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

הטבח עשה עבודתו באמונה, בישל טוב והשגיח שלא יכנס נבילה חזיר וטבל בתבשילים, אלא שנכשל בעירוב חמאה בעופות, מתוך אי ידיעה, והכשיל את הזקנים באיסור דרבנן בשוגג, ויעויין במבואר בשולחן ערוך (חו"מ סי' רל"ד), שאדם המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדרבנן, אם אכלו הקונה, אין המוכר מחזיר לו כלום. וביאר הנתיבות המשפט, שבאיסור דאורייתא, הגם שאכלו בשוגג, צריך כפרה ותשובה על אכילה זו, אך על איסור דרבנן אין צריך כפרה, משום שאינו נענש על השוגג באיסור דרבנן, והרי זה כאילו אכל בשר כשר, ולכן צריך לשלם את כל דמי הנאתו.

לאור הדברים, גם בנידוננו יש לשלם את שכר המתווך והעובד במלואו, ואין לפטרו, כי נמצא שלא הכשיל במאומה את האוכלים. ואמנם רבים חלקו על דברי הנתיבות[1], אך בענייננו, כולם יודו שאין כאן מקח טעות, וזאת לאור הסברה הבאה:

בגמרא בבבא מציעא (כ"ט:) מבואר, שהרוצה לאבד ממונו, ישכור פועלים ואל ישב עמהם. ומבואר, שיש להשגיח על הפועל שיעשה את מלאכתו כראוי, ובפרט כשמדובר בענייני כשרות ובטבח נכרי, שהיה מוטל חיוב על ראובן לפקח ולהשגיח על מלאכת הנכרי.

וכדי להמחיש את חומרת הדבר שלא לתת לנכרי לבשל במטבח ללא שום השגחה, נציין כאן לדברי ה'שולחן גבוה' (סי' ס"ג), אודות מעשה שאירע בזמנו: "שמעתי מעשה שאירע פה שאלוניקי, בבעל הבית שהיתה לו שפחה גויה בביתו, ובכל יום ויום היתה לוקחת נר אחד של חֵלב גדול (בזמנם הנרות היו עשויים משומנים של בהמה, והיו בדרך כלל של נבילות וטריפות או של חֵלב ממש, ואסורים באכילה), והיתה משלכת אותו בתוך התבשיל, כדי שיהיה שמן, ולהשביח עצמה לפני בני הבית שמבשלת יפה.

ויהי היום, לא הגיעה השפחה אל הבית, ולא השליכה את הנר בתבשיל כמנהגה הרע, ולא נמצא התבשיל שמן ומוטעם כפעם בפעם. תמה בעל הבית בפני אשתו ואנשי ביתו: 'מה יום מיומים שאין התבשיל מוטעם כפעם בפעם?!', השיבה השפחה: 'כיון שהתבשיל הזה לא נעשה על ידי, לכן לא היה מוטעם ושמן כפעם בפעם, שאני יודעת לבשל יפה...'. ויהי היום, נכנס אחד מאנשי הבית למטבח, ובפתע פתאום ראה את השפחה כשנר של חלב בידה, והיתה משלכת אותו לתוך התבשיל...

מכאן מודעה רבה - מסיים השולחן גבוה - למי שיש עוזר ומבשל נכרי בתוך ביתו, שלא להאמינו לא על המליחה בלא שומר ישראל עומד על גביו, ולא על התבשיל ולא על היין, כי אין אמונה בגוי אפילו בפגר, כי כל מגמת פניהם היא להשביח חלקם!".

ומכאן נלמד לענייננו, שצודק שמעון בטענתו שראובן פשע בכך שלא דאג להשגיח על הטבח הנכרי.

אולם – סיים מו"ר – ישנם רבנים החולקים על דברינו, וסוברים שיש כאן מקח טעות, כי לא לטבח כזה התכוון ראובן, שהדגיש שמעוניין באחד שמתמצא בדיני המטבח היהודי. וגם דברי הנתיבות שהנכשל באיסור דרבנן בשוגג אינו צריך כפרה, אינם שייכים לכאן, כי אמנם ל'כפרה' אינו זקוק, אך בנוגע ל'מקח טעות', הרי יש כאן טעות במקח, כאמור.

לסיכום: נראה שראובן צריך לשלם את שכר המתווך והטבח, ועליו להמשיך להעסיקו. אך ישנם רבנים החולקים על דברינו וסוברים שיש כאן מקח טעות.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.