חידות בדיני ברכות

1) מתי הנושא אשה מברך בשעת הנישואין על אשתו החדשה "דיין האמת"?

2) בירך בכוונה על תפוח (הכשר לאכילה) 'בורא פרי העץ', וענו השומעים אמן על ברכתו (כדין), ולאחר שאכל (כדין) חצי מהתפוח (והתפוח לא השתנה במאומה) - צריך לברך שוב (אף על פי שלא היה נמלך, ולא הסיח דעתו, ולא יצא לחוץ)?

3) ראובן בירך על אכילתו ברכה אחרונה, ובגלל ברכתו, אנו אומרים לשמעון חבירו (שלא שמע את ברכת ראובן) שעליו לחזור ולברך ברכה ראשונה על מאכלו – הכיצד?

4) בעל הבית שמזמין את חבירו לאכול ולשתות עמו, האם קיימת עדיפות שאחד מהם (האורח או בעל-הבית) יברך תחילה על המאכל והמשקה, ואחר כך יברך השני?

5) ידועים דברי רבותינו, שכדי לפסוק כראוי בענייני אורח חיים, צריך להיות בקי בד' חלקי השו"ע ואפילו בקדשים וטהרות. ובכן, היכן מצינו שהתעוררה שאלה בהלכות ברכת המזון, ופשטו אותה מדיני... קרבן אשם תלוי?

6) איך יתכן שביום טוב שחל בשבת קודש, אם שכח לומר בברכת המזון 'רצה' – אינו חוזר, ואם שכח לומר 'יעלה ויבוא' – חוזר?

7) לאיזו מן הברכות שאנו מברכים בכל יום, זכינו בזכות מלחמת המלכים?

8) א) איזו ברכה אפשר לברך רק פעם בחמישים שנה? ב) איזו ברכה אפשר לברך רק פעם אחת בחיים?

תשובות

1) נאמר בספר חסידים (סי' שפ"ב): "איש אחד (עני) נשא אשה (עשירה), שלא כחפצו, ובירך שתי ברכות: דיין האמת והטוב והמטיב; ברוך דיין האמת שהזמין לו אשה שלא כחפצו, ושלא לקחה ברצון אלא מחמת דוחקו, וברוך הטוב והמטיב שנותנים לו ממון הרבה. אמרו לו: זה אינו דומה למי ששמע שמת אביו ויורשו, שמברך ברוך דיין האמת וברוך הטוב והמטיב, לפי שבידי שמים היא, אבל אתה בידך היה, למה לקחת אותה? אמר: דקדוקי עניות גרמו לי, וגם על פי הגזירה, כי ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים איזו אשה לאיש, לכך ברכתי ברוך דיין האמת". 

וכתב המשנ"ב (סי' רכ"ב סק"א): "מי שהוכרח מחמת עניותו לקחת אשה עשירה שלא בחפצו, מברך הטוב והמטיב ודיין האמת (מ"א בשם ס"ח). וכמדומה שכהיום ממעטים בברכות אלו (פמ"ג), וגם בספר מור וקציעה מפקפק בזה".

ומעניין לציין את המובא בספרו של הגאון רבי יעקב חגיז זצ"ל, שו"ת 'הלכות קטנות' (ח"א סי' ז'), שנשאל מחתן אחד האם לברך על אשתו החדשה 'שהחיינו'?

והביא בשם הרב אור שרגא זצ"ל שהשיב: "עד שאתה שואלני אם לברך 'שהחיינו', עליך לשאול אם עליך לברך 'דיין האמת'...". ויש לבאר את תשובתו ב-ג' אופנים: א) השמחה כעת אינה שלימה, כי קיים ספק שמא חלילה היא אשה רעה, בגדר 'ומוצא אני מר ממוות את האשה'.

ב) בשו"ת 'פעולת צדיק' (ח"ב סי' רפ"ב) ביאר, שהדברים נאמרו בדרך צחות, שהיה לחתן לשאול אם יברך דיין האמת מפני העול אשר יסבול ויתחייב לה ואולי תקצר ידו אחר כך.

ג) בדרך דרש שמענו לבאר, שהנה ידוע שעל דבר חדש שקונה אדם מברך 'שהחיינו' על השמחה והטובה שהשפיע עליו השי"ת. אך אם זו טובה כזו שנהנים ממנה גם אחרים, כגון אשתו, תיקנו חז"ל לברך 'הטוב והמטיב' במקום שהחיינו, מאחר שזו משמעות הברכה: הטוב – לו, והמטיב – לאחרים (שו"ע סי' רכ"ג ס"ה). ממילא, כשבא החתן ושאל האם לברך על כלתו 'שהחיינו', החכם הוכיח אותו ואמר, אתה חפץ לברך שהחיינו כי הינך חושב שהנישואין הם טובה עבורך בלבד, כי אילו היית חושב גם על טובת ותועלת רעייתך, היית שואל אם לברך 'הטוב והמטיב'; חתן כזה שחושב רק על טובתו האישית בנישואיו, ושוכח את המוטל עליו 'לכבד את אשתו יותר מגופו ולאוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון' (רמב"ם אישות ט"ו) - אין סיכוי שנישואיו יצליחו, ולכן ראוי לברך על כך... 'דיין האמת'.

ויעויין בכף החיים (סי' רכ"ג ס"ק כ"ה), שלמעשה יש להורות שיברך החתן שהחיינו בשם ומלכות על פרי או בגד חדש, ויכוין לפטור הנישואין.

2) מדובר בגוי שעמד להתגייר, וכבר נימול לשֵם גירות, וטרם כניסתו למקוה, בירך על תפוח (וניתן לענות אמן על ברכתו, כנאמר בשו"ע או"ח סי' רט"ו ס"ב: "ועונים אמן אחר גוי, אם שומע כל הברכה מפיו"). כעבור כמה רגעים, עלה מן הטבילה, וכעת עומד להמשיך באכילת התפוח, ועכשיו אנו אומרים לו – תחזור ותברך על התפוח (אף שלא היה כאן היסח הדעת)! משום שבתחילה היה גוי, וכעת הפך למהות אחרת – לגֵר צדק, והלוא גר שנתגייר, הרי הוא כקטן שנולד. וכשם שיהודי אינו יכול לצאת ידי חובת ברכה על ידי שמיעת ברכה של גוי, משום שגוי אינו בר-חיובא, כך גם הגֵר אינו יכול לצאת על ידי הברכה שבירך בעודו גוי. (ובנוגע לילד יהודי קטן, שבירך ברכת הנהנין על דבר מאכל כמה רגעים לפני הבר-מצוה שלו, ובאמצע אכילתו הגדיל (הפך להיות בן י"ג) – כתב בספר 'חנוך לנער' (פ"ג הערה י"ב), שאינו צריך לחזור ולברך על המשך אכילתו).

3) השניים סעדו יחדיו במאכלים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', ושמעון יצא לחוץ (למקום שנחשב כ'שינוי מקום'), וחזר למקומו, וכעת הדין הוא, ששמעון חוזר וממשיך לאכול ולשתות בלי לברך שנית, כי הניח במקום האכילה את חבירו על דעת לחזור ולהמשיך לסעוד עמו (משנ"ב סי' קע"ח סקכ"ז).

אולם, אם ראובן שנשאר במקומו, בירך ברכה אחרונה, כעת ששב שמעון ורוצה לחזור ולאכול, אנו מורים לו לברך שוב על אכילתו, כי לאחר שחבירו כבר בירך ברכה אחרונה, בטלה קביעות אכילתם בצוותא, והגם שראובן עדיין שוהה במקום מכל מקום כבר 'נסתלק' מהסעודה, ולא קיים כאן דין 'הניח מקצת חברים', (כך מבואר ב'ברכת הבית' שער כ' סעיף ז'. וע"ע בכף החיים שם אות ז').

4) כתב הבאר היטב (או"ח סי' רי"ג סק"א): "כשרוצה לשתות ולתת לחבירו, יברך (בעל הבית) בתחילה, שקודם ברכה הוא של הקב"ה ואחר כך שלו". וביאור כוונתו, שהנה בגמרא (ברכות ל"ה.) מובא שישנה סתירה בין שני פסוקים: בפסוק אחד נאמר (תהילים כ"ד) "לה' הארץ ומלואה", ומשמע שהארץ וכל אשר בה שייכים לקב"ה. ואילו בפסוק אחר נאמר (תהילים קט"ו) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ומשמע שכל דבר בארץ ניתן לבני האדם! ומיישבת הגמרא: קודם הברכה, המאכל והמשקה עדיין של הקב"ה, והפסוק "והארץ נתן לבני אדם" נאמר לאחר שבירך אדם על המאכל. ומוסיפה הגמרא: אמר רבי חנינא בר פפא, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה, וביאר המהרש"א: הנהנה בלא ברכה גוזל את גוף המאכל מהקב"ה, שהרי עד שמברך המאכל הוא של ה', כמבואר בגמרא לעיל.

וממילא, אומר הבאר היטב, צריך בעל הבית להקדים ולברך על המאכל, כדי שיהיה שלו, ורק אז יוכל האורח ליהנות ממנו, כי קודם ברכת בעל הבית, המאכל אינו שלו, אלא של הקב"ה[1].

אולם עדיין צריך ביאור בדברי קודשו, שכן בנוגע לבעלות הממונית, בוודאי שהמאכל שייך לבעל הבית, והוא יכול לקדש בו אשה, למוכרו או ליתנו במתנה לכל אדם, ורק ביחס להנאת האכילה מהמאכל, נאמר שיש ליטול רשות ולברך עליו תחילה, והאורח הרי מברך על המאכל לפני אכילתו?! ושמענו ממו"ר שליט"א, שדברי הבאר היטב לא נאמר בדרך הוראה ופסק, אלא רק כ'הנהגה נכונה', שעל פי 'רוח התורה', מן הראוי שיברך בעל המאכל תחילה, כדי לקבל רשות מהקב"ה ליהנות מהמאכל, ורק לאחר מכן יברך האורח. (יצויין שבשאר ספרי האחרונים לא הובאו דברי הבאר היטב).

ושאלנו את מו"ר: אדם שנוהג כהבאר היטב, והגיע אליו רבו ועומד לכבדו במשקה, האם גם כאן יקדים לברך קודם לרבו?... והשיב מו"ר: ברור הדבר שאדם שחפץ להקדיש יין על מנת לנסכו על גבי המזבח, לא נאמר לו שלפני שמקדישו לנסכים, יברך וישתה ממנו תחילה כדי שיהא שלו, כי גם הנסכים הם של ה' יתברך... והרי לימדונו חז"ל (יומא ע"א.) "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח (בזמן הזה) - ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין", ואם כן, גם בשתיית היין יקדים את רבו (או תלמיד חכם), כי שתייתו היא כנסכים!

כמו כן - הוסיף מו"ר - אם רוצה ליתן לעני דבר מאכל, אין עניין שבעל הבית יברך תחילה, כי גם נתינה זו חשובה כנתינה לה' יתברך, שכן מצינו בחז"ל (אוצר המדרשים דף ל"ה) "כל הנותן פרוטה לעני, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, לפי שבזמן שבית המקדש קיים, אדם נותן שקלו ומתכפר לו, ועכשיו שגרמו עונותינו ואין לנו בית המקדש קיים - אדם נותן צדקה לעני ומתכפר לו על כל פשעיו". וב'גור אריה' (בפר' אמור) כתב: "נתינתו לעני, נתינה להשם יתברך, כאילו הקריב קרבן, שמאחר שהשם יתברך חייב אותו לתת מתנות לעני, הרי הוא רצון השם יתברך לגמרי, ולפיכך כאילו הקריב קרבן לו יתברך"!

5) יהודי שחלה במחלת השכחה, רח"ל, ישב וסעד את ליבו. לאחר ששבע, התעורר אצלו ספק האם צריך לברך ברכת המזון או לא, משום שעל השולחן הונחו פת ושאר מאכלים, אך האיש אינו זוכר האם אכל מהפת, או שמא לא אכל מהפת אלא רק משאר המאכלים? (ואמנם ידוע שחיוב ברכת המזון הוא מן התורה, ולכן אם בוודאי אכל פת ומסופק אם בירך ברכת המזון, חוזר ומברך, שלא כדין שאר הברכות שהן מדרבנן שאינו חוזר ומברך מספק, מכל מקום בנידוננו יש עדיין להסתפק, כי קיים ספק בעיקר חיובו, אם בכלל אכל פת ונתחייב בברכת המזון).

ובכן, כתב בשו"ת 'קול בן לוי'[2] (סי' ג', הביאו הבאר היטב סי' קפ"ד סק"ו), שאדם המסופק שמא אכל פת או לא, מברך ברכת המזון. וביאר, שדומה הדבר לדין 'אשם תלוי' - קרבן שחייב להביא מי שעבר בשוגג ספק עבירה, אשר אם עוברים עליה בוודאות חייבים להביא קרבן חטאת. כגון מי שהיו לפניו שתי חתיכות בשר - אחת שומן ואחת חלב, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל, הרי זה חייב להביא אשם תלוי. ונפסק להלכה (כריתות י"ח., רמב"ם הל' שגגות ח'-ד'), שדווקא שהיו לפניו שתי חתיכות שאחת מהן היתה של איסור חייב באשם תלוי, כי זהו מצב של 'איקבע איסורא' – שהיה לפנינו ודאי איסור, ומאחר ונקבעה לפנינו מציאותו של האיסור, חייבה התורה בקרבן. וכך גם לענייננו – מאחר שאכל ושבע ממה שהיה על השולחן, והוקבעה שם גם הפת - לכן מספק צריך לברך ברכת המזון[3].

6) מדובר בלילה הראשון של סוכות שחל בשבת, ומאחר וירדו גשמים, נכנס היהודי לאכול בבית, שם סיים את סעודתו ובירך ברכת המזון. לאחר מכן, הפסיק הגשם לירד, ונכנס האיש לאכול כזית פת בסוכה. וכעת שמברך ברכת המזון, הדין הוא שאם שכח 'רצה' – אינו חוזר, שכן כבר יצא ידי סעודת ליל שבת; אך אם שכח 'יעלה ויבוא' – חוזר ומברך, שהרי היה חייב במצוַת אכילה בסוכה.

7) המדובר הוא בברכת 'מגן אברהם' שבתפילת שמונה-עשרה. כמבואר בדעת זקנים מבעלי התוס' (בראשית ט"ו, א'): "אל תירא אברם, נמצא, כשהרג את המלכים, נתיירא שמא נתמעטו זכויותיו, אמר לו יתברך, בערת קוצים מן הכרם, אל תירא, אנכי מגן לך, ולכן אומרים מגן אברהם". (ובתוס' השלם עה"ת הגירסה: 'התקין מגן אברהם').

8) א) 1) כתב בספר החינוך במצוה של"ב, מצוות קידוש שנת היובל: "לקדש שנת החמישים כמו שנת השמיטה, כלומר בביטול העבודה בארץ והפקר הצומח בה, שנאמר (ויקרא כ"ה, י') 'וקדשתם את שנת החמישים שנה'. וביאר הכתוב שעניין הקדושה הוא שיהיו פירותיה ותבואתה נפקרים, ושיהיו העבדים יוצאים מתחת יד האדון... ומן הדומה שהיו סנהדרין מתקבצים בקידוש השנה, ומברכים עליה לקדש שנים, ואחר כך תוקעים בשופר". 2) כתב הרמב"ם (שמיטה ויובל י'-י'): "מצוות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל". וכתב ה'מעשה רוקח': "והדין נותן שיברכו על אלו התקיעות, כדרך שמברכים בתקיעות של ראש השנה... וראיתי להכנסת הגדולה (או"ח סי' תקפ"ה) שהביא משם הרדב"ז, שביובל היו מברכים לתקוע בשופר", (שלא כהתקיעה בראש השנה שאז מברכים 'לשמוע קול שופר').

ב) 1) המל את עצמו מברך 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להיכנס בבריתו של אברהם אבינו' (כמבואר בש"ך יור"ד סי' רס"ה סק"ב, ובפתחי תשובה שם סק"ב). 2) הפודה את עצמו מברך 'אקב"ו לפדות הבכור' (כמבואר בשו"ע יור"ד סי' ש"ה ס"י, ויעו"ש ברמ"א).

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.