השותף נשא את היהלומים בידו ונגנבו - האם נחשב לפושע?

ראובן ושמעון הינם שותפים בעסק מכירת תכשיטי יהלומים ואבנים טובות. תנאי התנו ביניהם, שכאשר אחד השותפים נוסע למכור סחורה, והיא נאבדת או נגנבת ממנו מחמת פשיעתו, הוא לבדו ישא בנזק, ואם השותף לא פשע באיבוד הסחורה, אזי ההפסד לאמצע.

באחד הימים, יצא ראובן לפגישה עסקית, ולקח עמו צרור של אבנים יקרות כדי למכרן. את צרור האבנים היקרות החזיק בידו, ולפתע, אירע אסון - הגיח שודד אלים, חטף מידו את האבנים, ונמלט מהמקום.

כעת שמעון תובע את ראובן שותפו עבור איבוד הסחורה היקרה, בטענה שראובן נחשב לפושע, כי לא היה לו ללכת ברחוב כשבידו האבנים היקרות, אלא היה צריך להטמין את הסחורה יפה בבגדו. לעומתו טוען ראובן, שאין כאן פשיעה ואינו חייב.

עם מי הדין?

השיב הרב יצחק זילברשטיין שליט"א:

שאלה זו הובאה לפני הגאון בעל ה'דובב מישרים' זצ"ל (ח"ד סי' רמ"ח), וכתב לפשוט אותה מהנאמר ב...פרשת וישלח (בראשית ל"ב, י"ד) וַיִּקַּח (יעקב אבינו) מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו, וכותב רש"י בשם המדרש: "מן הבא בידו - אבנים טובות ומרגליות, שאדם צר בצרור ונושאם בידו", (מנחה בגימטריא אבנים. בעה"ט).

הרי לנו – אומר הדובב מישרים – שדרך הוא לישא אבנים טובות בידו, ומכאן נלמד שלכאורה ראובן אינו נחשב לפושע.

והוסיף לציין לנפסק בשו"ע (חו"מ סי' רצ"א ס"כ): "המפקיד כספים אצל חבירו בדרך להוליכם לביתו, צריכים שיהיו צרורים ומונחים בידו, (בגמרא בב"מ מ"ב. דין זה נלמד מדכתיב 'וְצַרְתָּ הכסף בידך' - אף על פי שצרורין הם, יהיו בידך. סמ"ע), עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי. ואם לא קשרם בדרך הזאת, אפילו נאנס, חייב לשלם שהרי תחילתו בפשיעה".

ובפתחי תשובה (סק"ז) הביא מתשובת המהרי"ט "שבמקום שמצויים אנשי החיל ששומטים (כספים או סחורות) מיד בני אדם, פשיעה היא להוליך בידו כסף או זהב, כי אם עבר ורמס וטרף, אין מציל מידו. וזה הוא דרכן של בני אדם בעלי דעה - לצרור ולהניח בחיקו, ונמצא שמור מגניבה". לאור זאת, אם הלך ראובן במקום שמצויים בו שודדים וכדומה, הרי שפשע בכך שהוליך את המרגליות בידו.

וסיים הדובב מישרים: ועדיין צריך עיון בדין זה! (אולי כוונתו, שנמדד הדבר לפי מנהג המקום, ואם שמר כדרך השומרים, יתכן שפטור).

ויש לציין, שיעקב אבינו הוביל מן הסתם מרגליות בודדות, ואפשר היה לצרור אותן בתוך ידו, וזו שמירה מעולה עבורן, אבל במקרה שאחד השותפים מוביל כמות גדולה של אבנים (משל שני השותפים), ואינם נכנסים בידו, הרי שיש להובילן מתחת לחלוקו על בשרו, קשורים היטב לגופו. ואם לא הובילם כך, חייב, כי נחשב לפושע.

ותלמודו "בידו"

על כל פנים נוכל ללמוד מהדברים לקח מאלף: כידוע בשמים מכריזים (ב"ב י':) "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", ואם למדנו, שכשהתורה אומרת מן הבא "בידו", הכוונה היא למרגליות שאדם צוררן בידו, ושומר עליהן בקפידה, ממילא נלמד כיצד יש לשמור על תלמודנו - כעל אבנים טובות ומרגליות, לאחוז את הלימוד היטב בתוך היד, לא להרפות אפילו לרגע, לא להסיח את הדעת, אלא לחזור ולשננו שוב ושוב.

השליך את המרגליות לים כדי להינצל

מסופר במדרש (קהלת רבה ג'-ו'): מעשה שהיה בסוחר אחד, שהפליג עם בנו בספינה למדינת הים לצורך פרנסתו, והיה בידו ארגז אחד מלא בדינרי זהב. הסוחר החביא את הארגז במקום סתר ואפילה בתוככי הספינה.

והנה, הוא שומע את קול המלחים הנכרים, שהיו אומרים זה לזה: 'כאשר נגיע ללב הים, נשליך את האיש לים, וניקח לעצמנו את הארגז של הדינרים ונתחלק בו...'.

מה עשה הסוחר הממולח? - העמיד פנים של כעס על בנו, והחל להתקוטט עמו. בלהט התִגרה, נטל את הארגז – לעיני הספנים – ו...השליכו לים מתוך זעם! כשראו כן הספנים, הרפו ממנו.

כאשר הגיעו למחוז חפצם, הזמין הסוחר לדין את ספני הספינה, שמחמת האיום שלהם על חייו, אולץ להשליך את ארגז הדינרים שלו!

ואכן, השופט חייב אותם שישלמו ליהודי את מלוא סכום דינרי הזהב!

כעת פנה השופט אל הסוחר ושאלו: מניין למדת חכמה זו, להשליך את הארגז כדי שלא יהרגוך בעבורו?

השיב הסוחר: למדתי זאת משלמה המלך, שאמר (קהלת ג', ה') עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים!

ועכשיו, הבה ונדון: כיצד היה הדין, במקרה ששותף עלה לספינה עם אבנים טובות ומרגליות, וכששמע שזוממים להורגו כדי לשדוד את ממונו, נהג כפי שנהג היהודי הפיקח הנ"ל במדרש, והשליך את המרגליות למצולות ים, והנה, כעת בא שותפו ותובע ממנו לשלם עבור איבוד המרגליות, שהרי אף המציל את נפשו על ידי איבוד ממון חבירו, מחוייב לשלם לחבירו את מה שהפסיד לו (שו"ע חו"מ סי' שנ"ט ס"ד)!

האם אכן יש לחייב את זורק המרגליות? -

ונראה להשיב, שכאן יכול הזורק לטעון כלפי שותפו: הסחורה שסיכנה את חיי, ואילצה אותי להשליכה לים, היא גם הסחורה שלך! ומאחר וגם ממונך היה נחשב ל'רודף' אחרי, ממילא היה מותר לי לאבדו כדי להציל את נפשי... (ויעויין בש"ך חו"מ סי' שפ"ח ס"ק כ"ד).

לסיכום: א) במקרה הראשון אודות האבנים הטובות שנגנבו מהשותף שהחזיקן בידו, נוטה רבינו הדובב מישרים לפוטרו, אך מסיים בצריך עיון. ב) בנידון השני אודות זורק האבנים מהספינה, נראה שיש לפוטרו מתשלום דמיהן.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.