לא הטלית עושה את האדם: על טעותו של קורח

"ילד, חכה, אני בא לעזור לך!" קרא עובר אורח לעבר ילד קטן שהתאמץ להגיע לפעמון של אחת הדירות בשכונה ולא הצליח.

משהגיע, לחץ האיש על הפעמון כשהוא שמח שהצליח לעזור לילד. להפתעתו החל הילד לרוץ.

"רגע", התבלבל האיש. "אתה לא מחכה שיפתחו את הדלת?"

"לא", חייך הילד, "עכשיו בורחים..."

* * *

"גם הוא לא טלית שכולה תכלת..."

מקורו של המשפט במדרש בפרשתנו, וזו לשון המדרש (תנחומא ב'): "קפץ קורח ואמר למשה: אתה אומר 'ונתנו על ציצית [הכנף פתיל תכלת]. טלית (בגד) שכולה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן ציצית (חוטי הציצית הקשורים בכנף הבגד)? אמר לו משה: חייבת בציצית.

אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה?!"

קרח מצא בדברי משה רבינו אלו יסוד לליצנות: "ראו", פנה קרח לעדת ישראל, "זו ההוכחה שמשה בודה לנו מצוות מלבו. שהרי אם חוט אחד של תכלת פוטר את כל הטלית, טלית שכל כולה צבועה בתכלת אינו דין שתהיה פטורה מחוט אחד בודד?!"

הסיבה האמיתית לכך שטלית שכולה תכלת אינה כשרה למצווה, כי הקב"ה ציווה דווקא שיהיה חוט של תכלת קשור בכנף הבגד. טלית בצבע תכלת אינה מצווה ואין בה שום טעם.

הבה נתבונן: מה באמת הפריע לקורח בתכלת של הציצית, ולמה הוא נקט דווקא בדוגמא הזו?

בין דבריו של קורח מבצבצות ועולות טענות שמזכירות סוג של קומוניזם: כולם שווים, אין מעמדות בעם, אין גבוה יותר ונמוך יותר. "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'".

הגאון רבי יעקב קראנץ – המגיד מדובנא, ממשיל משל נפלא, שיכול לעזור לנו רבות בהבנת הטעות של קורח: עני מרוד סיבב וחיזר על הפתחים לקבץ נדבות. באחד הימים דפק העני על דלת ביתו של עשיר אחד. העני הוכנס לחדר עבודתו של הגביר, שם נצטווה לחכות בשקט דקות מספר עד כי יתפנה העשיר לשמוע את בקשתו.

תוך כדי ישיבתו שם, ראה העני שעל כסאו של הגביר מותקנים פעמונים מסוגים שונים ובגדלים שונים. אחת לכמה רגעים הסיט העשיר פעמון מסוים, ומיד נכנס אל החדר משרת שמילא את בקשת אדונו שהובעה באמצעות הפעמון: הפעמון הגדול שימש כשהעשיר היה רעב, הקטן יותר לשתייה, היו פעמונים שנועדו לבקש עט או פיסת נייר, וכאלה שרמזו שלעשיר חם...

כשחזר העני לביתו ובידו נדבת לבו של העשיר ועוד אי אילו פרוטות שקיבץ לעצמו, חלפה במוחו מחשבה אחת: מוכרחים לחסוך כסף ומיד. גם הוא משתוקק ליום טוב אחד בחייו, וכעת, יזמין לעצמו מכספי חסכונות – עליהם יעמול קשות – כיסא פעמונים כמו של הגביר, והקץ לצרותיו הגיע.

ממחשבה למעשה, דאג העני לכיסא כזה. אך אויה, הוא צלצל וצלצל, ניסה פעמון זה או אחר, וחוץ מאשתו שצעקה עליו שכואב לה הראש מהדנדונים, לא הופיע שום משרת לקראתו.

אם יש בעיות, פונים ליצרן. פנה העני לעשיר ושאלו: אמור לי אדוני, מדוע זה אצלך עובדים פעמוני הכיסא ומזעיקים משרתים לעשות כרצונך, ואילו אצלי אינם פועלים כשורה?

שוטה שבעולם, נענה לעומתו הגביר, הפעמונים אינם אלא אות וסימן בחפצי ורצוני למשרתים שמחכים אצלי מחוץ לחדר. אם אין משרתים בביתך, מה בצע לך בפעמונים?

והנמשל: אם אלוקים מצוה לעשות ציצית ולשים חוט תכלת, משמע התכלת קדושה היא. כך סבר קורח. ואם חוט אחד קטן מכיל הרבה קדושה, אז טלית שכולה תכלת הופכת אותי ל"רב" בלי מאמץ.

מה הבעיה, התכלת הוא בד יקר? לא לכולם יש כסף? אז אתן להם את הכסף, באותו רגע יהיו "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". אם כן, לא הבין קורח, לגבי משה ואהרן, "מדוע תתנשאו על קהל ה'"?

את זה הסביר לו משה רבנו: התכלת אינה כי אם כלי להכיל את הקדושה הבאה ממצוות ה', אבל אינה מצווה בפני עצמה. ומאידך, לא ניתן להתחיל את תהליך הקדושה, ללא חוט התכלת הקטן המושם בציצית.

* * *

מסרים רבים כלפי הלבוש נוכל לקחת מכאן, אך באחד נבקש להתמקד: הבגד אינו מעניק תוכן ללובשו. אך במידה ולובש הבגד מכובד בפני עצמו, הבגד מסמל ומשדר זאת גם כלפי החיצונים לו. אדם ריק מתוכן שילבש בגד הדור וחשוב, לא יזכה בתואר "טלית שכולה תכלת".