מסמר על הקיר

ארבע מאות שנה שהו בני ישראל במצרים, כאשר במאתיים ועשר השנים האחרונות, הם שועבדו ועונו פיזית ורוחנית. המצרים העבידו אותם בעבודה קשה ונוראה תחת איומים, לחצים ומכות, וכך מתארת התורה: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה... ויצו [לשון ציווי] פרעה  לכל עמו - כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו... ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו..." [שמות א´ יג´]. בהגיע העת בה חפץ השם לגאלם, אמר אלוקים למשה: "ראיתי את עני עמי במצרים, ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו, כי ידעתי את מכאוביו... ועתה, הנה צעקת בני ישראל באה אלי, וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם, ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים..." [שמות ג´ ז´]. אכן כן, הסיפורים מוכרים לנו היטב מהגננת תרצה וממבחני הבגרות בתנ"ך. במאמר זה הייתי רוצה ברשותכם, "לעלות כיתה" ולבחון את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר. הרמב"ם לוקח את תהליך גלות מצרים ומתרגם אותו מעבר לפשט הדברים. ידוע שהתורה נדרשת בארבעה רבדים: פשט, רמז, דרש וסוד (ראשי תיבות פרד"ס). חשוב לדעת שגם כשלומדים את הטקסט על פי הרמז, אין זה ממעט אפילו כמלא נימה ממשמעות הפשט. הרמז מוסיף רובד נוסף, על פיו כל הסיפור הוא פלטפורמה לעניינים ומסרים אחרים. כולנו יודעים שבסיפור גלות מצרים יש שלשה "שחקנים" ראשיים והם: מצרים, פרעה ומשה רבנו. 

אציג בפניכם את מה שהרמב"ם כותב באגרתו לבנו: "ויש לך לדעת בני, כי "פרעה" מלך מצרים הוא יצר הרע באמת... ותבין זאת מעניין המילה והרכבתה [פרעה – הערף]. ו"מצרים" בכללותו הוא הגוף [כוחות הגוף]. ו"משה רבנו" הוא השכל האלוקי [הנשמה]".

מלמד אותנו הרמב"ם, שהמונחים "פרעה" ו"מצרים" אינם עובדות היסטוריות בלבד אלא סיפור חייו של כל אחד ואחת מאיתנו. כל אדם באשר הוא נאלץ להתמודד באופן תמידי מול "פרעה" קטן שנמצא בתוכו, המנסה ללא הרף לכולאו ולמסגרו בתוך "מיצרים"...

במאמר זה ניקח על עצמנו משימה אתגרית, והיא: "הכר את האויב". ננסה להבין יחד את העובדה ההיסטורית כיצד התחיל השעבוד הפיזי שלנו כעם, וכך נוכל להבין ולהכיר את תהליך השעבוד הרוחני שכול אחד מאיתנו עובר ברמה כזו או אחרת - שעבוד שמתנהל בניצוחו של היצר הרע, או בשמו הנרדף - "פרעה", שם שניתן לו על ידי הרמב"ם.

הפסוקים מדגישים נתון אשר במבט ראשון עלולים שלא להעניק לו חשיבות, אולם כשמעמיקים מגלים שטמון בו "עולם ומלואו". הנתון הינו: תחילתו של השעבוד נעשה בפה – רך!

נבאר ביתר פירוט.

יש בנו את "פרעה", את היצר הרע. אנו אסורים בכבליו ונתונים בתוך מיצרים. כולנו מחכים לרגע שבו "משה" – הנשמה, שלעולם לא משתעבדת [כשם שמשה לא היה משועבד], תשחרר אותנו מכבליו של פרעה, ונוכל לצאת למרחב...

מי מאיתנו לא חפץ בחופש? מי מאיתנו לא רוצה להשתחרר מהרגלים ודפוסי התנהגות שליליים?

השאלה היא: איך עושים זאת? הרי "פרעה" מלך! הוא שולט עלינו! האם בכוחנו לגרום למהפכה ולהגיע ל"אביב העמים" אישי? האם הדחתו של שליט מצרים - מובארק, בפברואר 2011, יכולה להתרחש גם ב"מיצרים" הפרטיים שלנו?

כנראה שכן. הרי משה גאל אותנו ממצרים והשתחררנו מפרעה...

כדי לדעת מהי הדרך אל החופש הנכסף, זקוקים אנו לאסוף כמה שיותר מידע על מסלול כניסתנו אל תוך מבוך השעבוד, אשר יצאנו ממנו כעבור מאתיים ועשר שנים...    

הוא אשר אמרנו, תחילת השעבוד נעשה בפה רך, נעמיק במשמעות העניין.

"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". מה פירושה של המילה "פרך"? בפשטות הכוונה לעבודה קשה המפרכת ומשברת את הגוף, כך כותב רש"י בביאורו. התלמוד (מסכת סוטה יא´) מביא משמעות נוספת למילה "פרך" - "פה - רך".

כדי להצליח ולשעבד עם שלם זקוקים לפעול בטקטיקה שלא תעורר התנגדות. המצרים נקטו בטקטיקה של פה רך, בתחילה הם דברו עם בני ישראל ברכות ובנעימות, הובטחו להם תנאים סוציאליים מעולים תמורת העבודה, מעמד, כסף וכבוד. המצרים צבעו את העתיד בוורוד ווירטואלי וכך אט-אט בני ישראל מצאו את עצמם משועבדים למצרים לחלוטין...

נעבור אלינו ונמשיך להעמיק באנלוגיה ובהקבלה בין שעבודם הפיזי של בני ישראל למצרים לשעבוד הרוחני של האדם ליצרו, ונגלה תגלית יסודית להבנת נפש האדם.

לפני הרצח הראשון בהיסטוריה בו רצח קין את הבל אחיו אמר אלוקים אל קין: "ויאמר השם אל קין, למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו" (בראשית ד´ ז´). לפחות אמירה אחת ברורה כתובה כאן: אדם - אם באמת הוא רוצה - הוא יכול לשלוט ולמשול על היצר הרע. אבל זה לא מסתיים כאן, כתוב כאן דבר נוסף:

נעיין שוב במילים: "לפתח חטאת רובץ": יצר הרע בפתח! הוא עוד לא נכנס פנימה! לא רק שהוא בפתח, אלא הוא עדיין רובץ! הוא עדיין לא פעיל... לאמור: כל עוד האדם לא פותח "לחטאת" את אפשרות הכניסה הוא נשאר רובץ בחוץ! רק לאחר שהאדם פותח את הדלת ומזמינו להיכנס, רק אז היצר נכנס אל "תוכי תוכו" והתוצאות ידועות...

התלמוד כותב דימוי מעניין לדרכי הפעולה של היצר הרע. התלמוד (ברכות סא´) מדמה את היצר הרע  לזבוב, כן, לזבוב... התלמוד מצטט את שלמה בספר קהלת (פרק י´): "זבובי מוות יבאיש, יביע שמן רוקח". מה הדמיון בין יצר הרע לזבוב? כותב ה"כלי יקר" כך (בראשית ד´ ז´): הזבוב הינו יצור חלש, כוחו נמצא בפיו, אין בכוחו לעשות נקב בבשר שלם ובריא, לכן הוא "מתנחל" דווקא על פתח פתוח, דווקא על הפצע... כך היצר, כוחו חלש, אין בכוחו לעשות פרצה בנפש האדם השלם, אדם שחוסם את כל המעברים, אדם שלם, אין ביכולת היצר לחדור אליו! רק כשהאדם בבחירתו מאפשר לפתוח פרצה קטנה, או אז היצר מנסה לחדור דרך אותה פרצה והחור הקטן הולך ומתרחב...   

נבסס את הדברים משני מקורות נוספים:

שלמה המלך, החכם מכל אדם, בדרכו המיוחדת מגדיר לנו את שיטת הפעולה של היצר, וכך הוא כותב בספר קהלת: "עיר קטנה ואנשים בה מעט, ובא אליה מלך גדול וסבב אותה, ובנה עליה מצודים גדולים ומצא בה איש מסכן וחכם" (פרק ט´, יד´). התלמוד (נדרים לב´) מביא את הפסוק ומבארו כך: "עיר קטנה" – זה הגוף. "ואנשים בה מעט" – אלו איברים. "ובא עליה מלך גדול וסבב אותה" – זה יצר הרע. "ומצא בה איש מסכן וחכם" – זה יצר טוב. המתבונן בפסוק זה יראה שהיצר הרע חיצוני, שהרי הוא בא מבחוץ וסבב את העיר! ובתוך העיר הוא "מצא בה" את היצר הטוב, כי היצר הטוב פנימי!

דוגמא מרתקת נוספת אפשר למצוא במשל "כבשת הרש" הידוע. בספר שמואל ב´ (יב´) נכתב כך: "ויבא הלך לאיש העשיר ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, וייקח את כבשת הרש ויעשה לאיש הבא אליו". חדי העין מבינינו וודאי שמו לב לעובדה שאותה דמות נקראת בשלוש שמות – הלך, אורח, איש. התלמוד (סוכה נב´) מעיר זאת ונותן לנו מבט מעמיק על פסוק זה: הפסוק מתאר את הטקטיקה שהיצר הרע נוקט בה. בתחילה הוא "הלך", סתם עובר אורח. אחר כך הוא "עולה דרגה" והופך ל"אורח", הוא מתארח אצלנו בבית. ולאחר זמן הוא נהפך ל"איש", לבעל הבית...

ההחלטה האם להכניס את ההלך אל תוך ביתנו נתונה בידנו, אם נחליט לא לארח אותו לחברה הוא ימשיך להיות "הלך" ברחוב עד שימצא אובייקט אחר...

כדי לחדד את הרעיון ניתן משל נפלא: (מובא בספר תולדות יעקב יוסף).

זלמן, אדם עני ורש, נתן את עיניו באחת הווילות היפות השוכנות לחופי קיסריה. הוא ידע שהסיכויים שהווילה תהיה שלו שואפים אל פחות מאפס... אבל הוא רצה, כל כך רצה... וכשאדם מאוד רוצה, מוחו עובד "שעות נוספות"... לקח קצת זמן עד שהבזיק רעיון במוחו. הוא דפק בדלת הווילה וביקש לשוחח עם בעל הבית. לאחר כמה מילות נימוס פתח זלמן את פיו ואמר: תשמע, אדם עני אנכי - כפי שאתה רואה, בית אין לי, אני צריך רק מקום לתלות שקית של חפציי האישיים המועטים... חשבתי להציע לך עסקה הוגנת, תנה לי רשות לתקוע מסמר ליד דלת הכניסה של הבית, כך אוכל לתלות את חפציי ובתמורה אתן לך דמי שכירות חודשיים על סך שלש מאות שקלים... בעל הבית חשב ולבסוף הסכים, נשמע משתלם...

זלמן לא הסתפק בהסכמה בעל פה, הוא רצה חוזה כתוב ומוסכם. ואכן הם פנו לעורך דין וערכו חוזה ברור ללא אפשרויות חרטה – רשות לתלות שקית ליד דלת הכניסה תמורת שלש מאות שקלים לחודש, נו, מזל וברכה...

בא זלמן היישר מחתימת החוזה ותלה שקית... כעבור שעה חזר, דפק בדלת וביקש לקחת את השקית הקודמת ולתלות חדשה... בעל הבית קבלו במאור פנים ואפילו נתן לו תפוזינה... כעבור חצי שעה העניין חזר על עצמו. בעל הבית התחיל "להעלות קרניים" מזלמן הנודניק הזה, אבל אין לו מה לעשות, הסכם זה הסכם (כך בכל אופן היה פעם...). כעבור תקופה זלמן התחיל להגיע באמצע הלילה והעיר את בעל הבית משנתו. כשהתופעה חזרה על עצמה מדי יום, החליט בעל הבית מחוסר ברירה לתת לזלמן מפתח, שיכנס ויצא לבד וכך הוא לא יצטרך להתעורר משנתו... זלמן החל לראות אור בקצה המנהרה, הנה, מפתח כבר יש לו, הוא כבר שותף...

לאחר זמן הוא נכנס, תלה שקית ונעלם... לאט לאט חשו בני הבית בצחנה. ריח נוראי. הריח הלך והתגבר והם גילו את מקור הריח – השקית של זלמן... הם פתחו ולא האמינו למראה עיניהם, או יותר נכון לריח אפם... סליחה על התיאור, אבל הם ראו בשר נבילה בשקית... הם לא מתאוששים מהטראומה והנה זלמן מופיע, והפעם בידו שקית גדולה יותר, התחלתי לסחור בנבילות, נימק, כעת אני רוצה לתלות "סחורה" חדשה... בעל הבית כמובן התנגד והעני לא התבלבל ונופף בחוזה שבידו... "שטח המסמר שלי, זכותי לעשות בו ככול העולה על רוחי ועל אפי, על אפך ועל חמתך".

בעל הבית נדהם, הרבה מה לעשות אין לו... תוך זמן קצר בעל הבית ובני ביתו עזבו את הווילה עד שיגמר החוזה עם זלמן...

בדיוק לרגע זה חיכה זלמן – הוא בעל הבית! יש לו וילה בקיסריה, חוף פרטי, רק חסרה היאכטה...

אנחנו לא כאותו זלמן? בדיוק כך מתנהג היצר הרע, הוא רוצה להיות בעל הבית, הוא "הולך על כל הקופה", איך הוא משיג את מטרתו? הוא מבקש דבר אחד – תן לי לתקוע מסמר! וכך לאט לאט הוא כובש אותנו...

ספר "חובת הלבבות" (שער ז´ פרק ז´) כותב, משל למה הדבר דומה - לתולעת משי שמייצרת בפיה חוט אחד דק, אולם כשכופלים אותו פעמים רבות הוא חזק מאוד...ברשותכם, נביא מקור נוסף. התלמוד כותב (סוכה נב´), שלעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא את היצר הרע ושוחטו לעיני הצדיקים ולעיני הרשעים. לצדיקים היצר נדמה כהר גבוה, ולרשעים הוא נדמה כחוט השערה. הצדיקים בוכים והרשעים בוכים, הצדיקים בוכים מהתרגשות ואומרים ´איך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה´, והרשעים בוכים מצער וחרטה – ´איך לא יכולנו להתגבר על חוט השערה הזה´... הצדיקים רואים את היצר הרע כמו הר גבוה, והרשעים כמו חוט שערה. מה עומק העניין? הרי ההיגיון מורה ההיפך – הצדיקים, בשבילם יצר הרע לכאורה היה כלום - חוט שערה, והראיה, שבחייהם הצליחו להתגבר עליו, ואילו הרשעים, ראו אותו כמו הר גבוה - עובדה שהם לא יכלו להתגבר עליו... התלמוד מגדיר לנו את זווית הראיה של כל אחד. לאחר שנבין זאת יהיה בידנו כלי עזר נהדר לעבודתנו הרוחנית... האדם החכם, מזהה מראש את מטרת היצר הרע. כשהיצר מפתה אותו "לסחוב" כמה בורקסים מהמאפיה, האדם מבין שהיצר חותר למטרה "נעלה" הרבה יותר – לשדוד בנק. שהרי היצר חכם, אוהו חכם – מר עולם... אם הוא יפתה את האדם לגנוב מאישה מבוגרת את הארנק מהתיק, אף אדם נורמטיבי לא ישמע לו, לגנוב ארנק? חס וחלילה... מה עושה היצר? מתחיל אתו "בקטן", "תפלח" שני בורקסים מהמאפיה – הוא אומר, מה זה שני בורקסים? – כלום... לאחר שתטעם ותהנה, מחר תיקח שלשה... וכך חוט העכביש הולך ומתעבה עד שקשה מאוד להשתחרר מכבליו... החכם מזהה מראש את התהליך הזה, מיד בהתחלה כשהיצר מגיע אליו עם פיתיון של "חוט השערה", הוא מבין שהוא חותר ל"הר גבוה", כך החכם ראה אותו כל חייו, מבט זה אִפשר לחכם לשמור מרחק מהיצר. לעומתו, האדם הפחות חכם, לא השכיל להבין מהלך זה, כשהיצר בא אליו עם פיתיון קטן הוא התפתה, מה זה? חוט שערה, זה כלום, מה יקרה אם אני אטעם שני בורקסים... הוא לא זיהה את כוונותיו הזדוניות...