מודה אני לפניך: על הדרך הארוכה מתלונה להודיה

22:40 הם ישנים עכשיו. הלוחמים שלי. סוף סוף.

אחרי שנלחמו על הזכות לאכול "רק עוד קצת", על האפשרות לצאת מהמיטה "כי מישהו דפק בדלת", על הצורך ללכת לשירותים "רק עוד פעם אחת" ועל הדרך על עוד עניינים מהותיים ברומו של עולם... סוף סוף הם נכנעו לדממה ששורה בחוץ. לילה.

גם בעלי הצדיק, שעבד קשה כד להתיש אותם, כולל מקלחות וסיור אופניים, נכנע לספה שקצרה ממנו בכמה מידות הגונות, אבל זה לא הפריע לו להתמסר לה.

לאחר סלט ששנינו אלתרנו בכוחות אחרונים, והפרעות מצד שלושת צאצאינו, אני קמתי להמשיך את היום שלי. משמרת ג', או ד' או ה'...

אני עוברת את הסלון, היישר לחדר העבודה.

אבל היא מחכה לי. אורבת לי בפינה בסבלנות אין קץ. יש לה את כל המידות הנאצלות של הוותרנות, הענווה, הכבוד לזולת. היא תחכה עוד קצת. ועוד קצת. יש לה ארך אפיים מיוחד במינו. ממש צדיקה... הכביסה שלי.

לעולם לא שמעתי אותה מתעצבנת. רק שוכבת לה באצילות וממתינה שאתייחס.

הגזירות עדיין נחות על הספה, חלק על הרצפה (מה שהקטן לא הצליח לאסוף תמורת שוקולד לב מהמקפיא) וחלק סתם בשום מקום. חלק פה וחלק שם. זכר לחדוות היצירה שהייתה כאן בשעות בין הערביים.

יש גם כוסברה במקרר שמחכה לישועה. מחר אני מתכננת להטביע אותה בתוך בלילת קציצות למען לא תתגלה לעיני הקטנים... אחרת לא יאכלו בשום אופן.

ואחרי שסיימתי להתלונן ולבכות, אני פונה לפינת ההודיה שלי.

כי ככה זה נשים... קצת מתלוננות, הרבה מודות, ועוד יותר הרבה – אוהבות. את המשפחה, את הזוגיות, את החיים, וכן... גם את עבודות הבית והטיפול בילדים.

אז תודה לה' שקניתי היום חולצות לבעלי ולקטן שלי. מזל שיש לי למי לקנות. ובמה לקנות. יש כאלו שאין להם לא את זה ולא את זה. תודה שהמידות התאימו להם בול.

ותודה שבת החצי שנה, שנפלה היום מהעגלה, חיכתה לי בנחת על הרצפה, בלי פגע! נס או לא נס?

תודה שהצלחתי להשחיל לילדים קצת בשר למרות שלא תמיד הם בקטע...

ותודה לה' שהספקתי לארגן את המרפסת. על הכוח. על הזמן. על היכולת. על הרצון.

אין סוף לתודות, כשמקדישים מחשבה לדברים.

כמו שאומר הפתגם – מי שלא רואה את ה' בכל דבר, לא רואה אותו בשום דבר.

כשאני נזכרת במשפט הזה, אני מתמלאת בכוח.

פתאום אני מרגישה את הקריצה של בורא עולם מתוך כל ערימות הכבסים. את החיבוק שלו בתוך הבכיות של שלושת הקטנים במקביל. את החום האבהי שלו רגע אחרי שהבית מתמלא בשקט אינסופי.

יש על מה להודות. ברוך השם.

אז כדי לצאת עם "משהו ביד" מהקריאה כאן, מבלי להרגיש שבזבזתי זמן על עוד בלוג במקום לעבוד-לארגן-לסדר-לנוח... הנה תרגיל:

להפוך כל תלונה – להודיה.

ותוך כדי שאני מטיחה מוסר בקוראות שלי, נשמע רעש חרישי שאני כבר מכירה מחדרה של הודיה, הגדולה שלי. בעודי מארגנת את המחשבה בדרך אליה ומתפללת שזה לא מה שחשבתי... אני מגיעה ומגלה – שזה אכן מה שחשבתי. אני נדרשת להחליף לה. המיטה רטובה. גם היא.

להפוך את ה"אוףףףףףףף" לכיוף, כבר לא נראה פשוט כל כך.

אבל אחרי שדרשתי זאת מכן על במה ציבורית – אני חייבת לפחות לנסות, לא?

אז בואו נשתדל לפחות.

אתן מוזמנות לכתוב לי איך זה הרגיש. או סתם לכתוב לי, בכל נושא.  eva@hidabroot.org

הכותבת היא אמא לשלושה, עורכת תוכן בערוץ הידברות ומרצה בתחומים הופעה בפני קהל וכתיבה עיתונאית