הרבנית ימימה מזרחי על פרשת קרח: לקטר או להיות קטורת

הנה הוא מגיע, התמוז. חודש לא פשוט. ה"בני יששכר" אומר, שאפילו חודש אב פשוט יותר. כי בעוד שמחצית מחודש אב קשה, החל מט"ו באב נשפכת אהבה גדולה בעולם ואילו התמוז, כל כולו, קשה. ולמה באתי לבשר כאלה בשורות – כדי לייאש? חלילה. כי זה פשוט אומר לך: קדימה, לעבודה. את לא יכולה לתת לחודש הזה לחוּל כשם שהוא. את חייבת לעבוד, מפני שמזלו לא פשוט. וכש-אין מזל ß לישראל. המשימה מוטלת עלינו. על כתפינו מוטל לגרור את החודש הזה למקום אחר.

החודש הזה הוא בסימן טינה. טינה היא שנאה מאד פנימית, שאת יכולה להיות אפילו לא מודעת לקיומה. טינה נובעת מעלבון ומקנאה. כך אנו פוגשות את קורח והטינה שלו, הוא אפילו לא יודע שהוא שונא. הוא בא כאילו בטיעון דמוקרטי למשה רבנו: "טלית שכולה תכלת, למה היא צריכה גם פתיל תכלת? עם ישראל כולו צדיק, אז למה אתה צריך להיות הרב של כולנו?" הוא בא בטיעוני שוויון אבל המדרש מגלה לנו מה צפוּן פה: אליצפן. וּנְשִׂיא בֵית אָב לְמִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי – אֱלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל. קורח אפילו לא יודע שהוא מקנא בנשיאותו של אליצפן ושזו הטינה הטמונה שבליבו.[1]

מזלו של חודש תמוז הוא סרטן, או שתי מילים: "סר טינה". זו העבודה שמחכה לנו כעת: להסיר את הטינות המכוערות האלה, שצפונות בתוכנו ומתלבשות באצטלה של צדקנות.

למה אני מדברת כך? כי המדינה כמרקחה. אם זה לא היה עצוב, זה היה פשוט מצחיק. כולם נעלבים מכולם: התרבות נעלבה, שרת התרבות נעלבה, האמנים נעלבו, הימנים נעלבו... כל המדינה כולה עלבון מהלך אחד גדול. גם קורח, גיבור פרשתנו, נעלב. להבדיל, משה רבנו נעלב. "אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם",[2] הוא אומר לה'. "לא עשיתי להם כלום, מה הם רוצים?"

ומי עוד נעלב – ה'. כתוב שכשקורח קם על משה רבנו, באו השמש והירח לפני הקב"ה. אמרו לפניו: "ריבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן-עמרם ותובע את עלבונו, נצא. ואם לאו – לא נצא ולא נאיר".

עד שזרק בהם חיצים. הקב"ה כועס עליהם: "תתביישו לכם! לכבודי לא מְחִיתם. לכבוד בשר ודם מחיתם?[3] כשבני ישראל העליבו אותי והתחצפו אלי, אתם כן יצאתם בכיף והארתם. למה כשמשה נעלב אתם מסרבים להאיר?"[4] אפילו ה' "נעלב" פה. מה יהיה?...

 מה יש לו, לחודש הזה? מה העלבונות האלה? עם כל סערת הנעלבים בארצנו, עדין ה' "אומר": אני לא מאמין לכם, לאף אחד מכם. זו תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים.[5]  כי מהו השם "תמוז"? בארמית, מקור השם הוא מלשון הסקה וחום. ה' לוקח את יחזקאל הנביא: "בוא ואראה לך את אחת התועבות הגדולות ביותר בעולם". הוא מראה לו עבודת אלילים הזויה: נשים המְּבַכּות את התמוז. התמוז היה פסל חלול ממתכת ועיניו עשויות עופרת. נשים היו מכניסות לתוך חלל הפסל עצי הסקה ומבעירות אש. האש היתה ממיסה את העופרת שבעיני הפסל, והוא היה "מזיל דמעות", למראית עין. והנשים מתרגשות: "אוי, התמוז בוכה. חייבים לפייס אותו".

כך קורה במדינה שלנו. פתאום מישהו נעלב (וזה סתם, כי באמת אף אחד לא נעלב) וכך ממציאים איזו אלילוּת שעכשיו בוכָה וחייבים לפייס אותה. ובעצם, הכל שנאה טמונה ומוצפנת שחיכתה לשעת כושר להציף הכל.

אנחנו מלאי שנאה. רבנו יונה אומר: דבר ראשון על הבוקר, יקום אדם ויעקור השנאה מליבו. שימו לב, הוא לא אומר "יתמלא אהבה" אלא "יעקור השנאה", מחדד הרב יחזקאל לווינשטיין. למה – כי אנחנו אנשים שונאים. בתשעה באב (אלא אם כן נעשה את העבודה הנדרשת ואז תשעה באב יבוטל), נשב על הרצפה ונבכה את השכינה האומללה שאין לה בית אבל זה יהיה פסטיבל צביעות, מפני שכולם בוחרים להיעלב, להוציא את הטינה הטמונה. כשהעלבון שלך קודם לכל דבר אחר, אל תספרי לי שאת מצטערת בצער השכינה.

אז מה נעשה? נתקן. את מה? את העיניים! כי קורח, מה קרה לו? עינו הטעתוֹ.[6] מהן העיניים האלה? כשבאים חבריו של קורח, דתן ואבירם, למשה רבנו הם אומרים לו: "רימית אותנו. במצרים אמרת לנו שנבוא לארץ זבת חלב ודבש ובסוף מה? אנחנו נמקים במדבר!" והם משתמשים בביטוי הבא: "הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר?[7] אתה חושב שאתה עובד עלינו בעיניים?"

וה"בני יששכר" מבאר את הביטוי הזה: רמז לתמוז ואב. לכל חודש יש אבר בגוף שהוא מסמל אותו. תמוז הוא כנגד עין ימין וחודש אב הוא כנגד עין שמאל. וכשעיניים אלה יפות, הוא כותב, ניסמֵיֵת עיניהון (מתעוורות עיניו) של הסיטרא אחרא – אם העיניים שלנו טובות, אפשר לסלק את השטן, את המלחמות ואת הקושי. אך כשהעיניים לא יפות בחודשים האלה, אז נשב, לא עלינו, בתשעה באב על הרצפה ונקרא במגילת איכה: "עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם".[8] בחודש הזה יש לתקן את הראייה, מפני שהכל עניין של איך אנחנו בוחרים לראות את הדברים. קורח מתעקש לראות את משה רבנו כאויב, אז זה מה שיהיה. בלעם (אותו נפגוש בעוד שבועיים) היה שׂתוּם עין. ראה הכל רע והנשק שלו, בהתאמה, היה הטלת עין הרע.

איך נזכה לראות טוב? פרשת קורח מגלה לנו נוסחה מופלאה: הקטורת. אחרי שקורח וחבורתו נבלעים באדמה, פורצת מגפה בעם. עומד אהרון הכהן, הקטורת בידו, וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.[9]

אמירת נוסח "פיטום הקטורת" היא הגנה על עם ישראל. היא סגולה לזיווּגים, לבריאות, לשמחה ולראיית טוב.  כך ביקש ממני הרב בניהו שמואלי שליט"א לומר בכל מקום, כי הוא מפיץ את סגולת פיטום הקטורת בתחושת שליחות עמוקה. מי שיכולה לפחות השבוע לומר אותו, זכתה. ההסבר עמוק מאד ונמצא בספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו. אנו נלמד אותו כאן באופן שטחי.

ספר יצירה מסביר, שביהדות יש מספר לא טוב: 11 (לא כמו 13 אצל אומות העולם). בקטורת יש 11 "סַמְמַנִים" (רכיבים). עשרה מהם מריחים נפלא וה-11 הוא החֶלְבְּנָה, רכיב מסריח ביותר. מדוע 11 הוא מספר לא טוב? כי את אומרת "החיים שלי היו יכולים להיראות עשר, אלמלא הספיח המיותר הזה. למה הזוגיות הקשה הזו – הרי אם היא היתה בסדר, הכל היה בסדר! למה הילדה הזו תקועה? למה הפרנסה? למה הבריאות? אלמלא התוספת המעצבנת הזו, החיים שלי היו 10!"

והקטורת אומרת לך: דעי לך, דווקא הסממן ה-11, הסרח העודף והמעיק שתקוע לך בחיים, כשאת מערבבת אותו בין עשרת הסממנים האחרים וכותשת הדק היטב, היטב הדק;[10] כשאת מרגישה שה' כותש אותך במכתשת עד שאת הופכת שחוקה, דקה מן הדקה – או אז את תביני, כיצד הדבר הזה, שהיה לך לתוספת מיותרת בחיים שלך, הוא שעולה לריח ניחוח.

למה לא יכול להיות הכל מושלם, הכל עשר, הכל דבש? כי אם נתן בה דבש, פְּסָלָהּ.[11]אילו היה נותן בה קורטוב של דבש,אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה.[12] תביני: מה שעוזר לנו לעמוד, הוא העמידה בניסיונות ורק הזמן מאפשר את ההבנה, שמה שנראה היה לנו כמפריע מספר 1 בחיינו, הוא שלימד אותנו לעמוד ונתן בנו כזה ריח מופלא וטוב.

הקטורת (ואמירת פיטום הקטורת) היא גם סגולה נגד מחלוקת. לפעמים את רואה מישהי ותוהה: "למה היא באה?" את רואה צרה בחיים ושואלת: "למה היא באה?" ואין לך הבנה מהו מקומן בחייך. וראו את נוסח פיטום הקטורת – בּוֹרִית כַּרְשִינָא, למה היא באה? כי יש תכלית לקיומה כסממן בין יתר הסממנים. לכל סממן בחייך יש תפקיד. גייל ששון, שסיפרתי כאן עליה בשבוע שעבר, יכולה היתה לקטר מפני שהיא באמת שרופה וחייה שרופים אך במקום לקטר היא בחרה להיות קטורת. מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן, מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל?...[13]

לקטר או להיות קטורת – זאת בחירה. גם קורח יכול היה לבחור אם לראות את עליבות קרחתו לעומת פארו של אהרון הכהן, או את תפקידו העצום כלוי.

יש בקטורת 365 מָנֶה (זו כמות), כנגד 365 ימות השנה. למה? כי גם אם היום התגברת ולא קיטרת, מחר זו עבודה מחודשת. בכל בוקר קחי את כל סממני חייך, כולל הסממן הלא נעים שביניהם. כתשי את כולם ביחד ותביני איך הקב"ה נתן לך דווקא את הניסיון הזה, כדי שתעלי ממנו ריח ניחוח. עדי שתִראי טוב ותגידי טוב. כי אפילו כשאת מרגישה נכתשת, הקול יפה לבשמים.[14] הדיבור הטוב, גם כשקורה משהו פחות טוב, הוא הקטורת שעולה לריח ניחוח לפני ה'.

יהי רצון שנזכה בכל בוקר להכין את כל סממני הקטורת שלנו ולראות, איזה ריח טוב הכין לנו ה'.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

הכנסי לכאן כדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה(בחינם).