עשרת בתי הכנסת המרתקים ביותר: פרויקט מצולם

בית הכנסת מפסיפסים

בית הכנסת: בית הכנסת הטוניסאי 'אור תורה'

כתובת: רחוב קפלן, עכו

נוסד: תש"ט לערך

"לא היה, אין, ולא יהיה בכל העולם בית הכנסת כמו זה שאתם נמצאים בו עכשיו". אלו המילים שבהן בוחר ר' ציון בעדאש (כך במקור) - אבי בית הכנסת הטוניסאי 'אור תורה' שבעכו - לפתוח את השיחה אודות המיזם הייחודי כל-כך שהוא מוביל ב-60 השנים האחרונות: בית כנסת העשוי כמעט כולו מאבני פסיפס - מוזאיקות מרהיבות. ואמנם, סיור קצר בארבע הקומות של בית הכנסת מעלה את התחושה כי אולי לא הפריז האיש בדבריו. שלוש קומותיו הראשונות של הבית, הכוללות את בית המדרש ואולם הכינוסים, את עזרת הנשים, את המעברים ואת היכל בית הכנסת עצמו, עשויות כמעט כולן מפסיפסים מרהיבים של דמויות, מפות, סמלי יהדות, ואירועים יהודיים היסטוריים מכל התקופות.

"מכמה אבנים עשויות המוזאיקות?" אני שואל בזהירות. "אתה יכול לכתוב מיליארדים", עונה ציון בטבעיות. המספר, הנשמע אולי אסטרונומי למישהו, מקבל פרופורציות טבעיות כאשר אתה נמצא במקום ומביט סביבך אל שפע היצירות מתחומים ודיסציפלינות מגוונות כל כך. ממשטחים המספרים את תולדות התנ"ך לתקופותיו השונות, ועד קירות ענק המתארים את קהילות אירופה היהודיות של טרום-שואה ולאחריה.

הגבאי ציון בדש, בבית הכנסת הפסיפס

בעדאש, יהודי כבן 83, יליד טוניס, עלה עם רעייתו לארץ בשנות החמישים. כמעט מיד עם עלייתו ארצה, התיישב האיש בעכו, ובמהרה החליט להשתקע בה עולמית. הוא מחליט להקים בה בית כנסת, ולאחר סיור שערך בבתי הכנסת לאורכה ולרוחבה של הארץ, הוא מוצא כי הקישוט הנאה ביותר לבית מקדש מעט הוא יצירות הפסיפס היהודיות. הוא ניגש לקיבוץ אילון, שם הוא נפגש עם האומנים במקום המפורסמים בהתמחותם בעבודות יד של יצירות אבן אומנותיות, ומנסה לברר את מחירו של קיר מוזאיקה בבית הכנסת. האומנים מאילון לא התמקחו, ועם תחילת העבודה הצהירו כי אם לא יהיה הגבאי המסור מרוצה מן המלאכה, הרי שאין הוא חייב לרכשה. העסקה נחתמה, ומאז, קרוב לששים שנה, מייצר המפעל באילון את רוב ככל עבודות האבן בבית הכנסת. הקיר הראשון היה, איך לא, מחווה לעיר עכו, כאשר בצדו מוטבע בפסיפס הצבעוני שיר ההלל לעכו שכתב רבי יהודה אלחריזי: 

"ותעל עכו ותאמר, אנכי האבן הראשה, ארצי ארץ קדושה, כי אני חבצלת השרון, וסביבותי הנמל, והלבנון ותבור וחרמון"...

מכאן ואילך, נדמה, לא פסקה העבודה, וזרם אדיר של עבודות, רעיונות וחידושים הציפו את קירות בית הכנסת. בית המקדש, הר הבית ושעריו הרבים, כלי המקדש, המזבחות מתקופת המשכן, בית ראשון ובית שני, כלי נגינה, מטבעות מן התקופות השונות, פירות ארץ ישראל לעשרות מיניהם, ארכיאולוגיה, שואה, קהילות ישראל בתפוצות, וכן הלאה - הם רק חלק מן הנושאים המוטבעים באבן על קירות ורצפות הבית. האיש שאחראי לרעיונות כולם, שבחלק מהם מצריכים לימוד מעשי ועיוני של התנ"ך, המשניות והש"ס, הוא ציון עצמו. "בטוניס למדנו כל הזמן תנ"ך", הוא אומר, ומוסיף, כי היום השפה של התנ"ך אינה השפה של האדם המצוי. כדוגמא, הוא מציין את הרצפה שבהיכל בית הכנסת עצמו הנמצא בקומה השנייה. מדובר במשטח עצום שעליו מוטבעים, בפסיפס כמובן, הדגים, החיות ופלאי הבורא המצוינים במזמור "ברכי נפשי" בתהלים, כאשר חלק ניכר מן החיות ופלאי הבריאה המוזכרים שם אינם מוכרים בשמם המקורי לציבור הכללי. "רצינו ללמד את בני יהודה קשת", מסביר ציון בפרפראזה תנ"כית את השיקול ביצירה המסוימת הזו. 

בקדמת אולם בית הכנסת, במקומו הטבעי של ארון הקודש, ניצבים בבית הכנסת הטוניסאי, שלא חדל להפתיע, לא פחות משבעה היכלות. "שלש מדלתות ההיכלות" מספר ציון, "עשויים מ-120 ק"ג של כסף טהור, כשהעבודה הכוללת בהם ארכה למעלה משלושים שנים". ההיכלות המונומנטאליות מוקדשים, כמסורת הבית, לנושאים יהודיים שונים.

בית כנסת העשוי כמעט כולו מאבני פסיפס

שפע המידע המסופר באבנים קטנות על קירות הבית מזמין סיפורים מרתקים. את אחד המעניינים שבהם זוכר ציון היטב. יהודי יוצא פולין, שאיבד את אבותיו בשואת אירופה האיומה, ביקש להתחקות במסע שורשים אחר עיירת מולדתם. מצויד בשם העיירה הוא החל לשוטט במחוזות אבותיו, אך העלה חרס בידו. העיירה, שאת שמה שמע מאביו, לא הייתה מוכרת לאיש. הוא פנה ל'יד ושם' וביקש את עזרתם באיתור העיירה, אך גם הם הגיבו כי הם אינם מכירים עיירה בשם כזה. בלית ברירה החליט היהודי 'להרים ידיים' ולשכוח מן העניין. והנה, בביקור בבית הכנסת הטוניסאי אשר בעכו, אל מול קיר הענק המשרטט את מפת קהילות יהודי אירופה, רואה האיש את שם העיירה, את מיקומה, ואפילו את גודלה. "את הבכי הנרגש של אותו יהודי שמצא בבית הכנסת הטוניסאי את עיירת אבותיו מפולין, קשה לשכוח".

בתוך סבך האומנות והעיטורים המרהיבים אני יכול, בסופו של יום, לסכם בעזרת ציטוט דבריו של ציון באדעש בן ה-83: "תכתוב שעוד לא סיימנו לפאר את בית הכנסת. יש לנו עוד תכניות עתידיות ועצומות של פיתוחי ברזל, אבן וכסף. כל הרוצה להשתתף בגידול בית ה' - תבוא עליו הברכה".   

צדף ושבעה שופרות

בית הכנסת: 'היכל יהודה - רקנאטי'

כתובת: צפון תל אביב

נוסד: 1980 (למניינם)
קונכייה, צדף, קרמבו, שבעה שופרות - אלו רק חלק מן השמות שניתנו לבית הכנסת בעל המבנה הארכיטקטוני המרתק "היכל יהודה - על שם יהודה ליאון רקנאטי - לזכר קהילת שלוניקי" הנמצא בצפון תל אביב ושדגם זעיר שלו מוצב באתר 'מיני ישראל'.

אני מציג את השמות הללו למר דוד רקנאטי, סגן יו"ר ועד בית הכנסת, ומנסה לברר מהו התיאור המדויק. "אף אחד מהם אינו נכון", מחייך רקנאטי. "אני שמעתי תיאוריות מופרכות מאלו", הוא אומר, "כאילו צורת הצדף היא העתק אותנטי של הצדף מסלוניקי השוכנת על חוף ים וכן הלאה. הסיבה היחידה שבית הכנסת עוצב כך היא משום שהאדריכל, יצחק טולדנו, שהיה בעצמו חבר הוועד, ביקש להקים בית כנסת שבו לא יהיו עמודים שיחצו את חלל הבית. בנוסף, עמדו שיקולים של תצורת תהודה ועיצוב מבנה בו תהיה בולטות לתיבה ולהיכל".

בית הכנסת רקנאטי מבחוץ

דוד רקנאטי, יהודי הדור צורה כבן שמונים ומעלה, הוא אולי אחד השרידים הבודדים השייכים לקהילה המפוארת "קהילת יהדות סלוניקי" של טרום מלחמת העולם השנייה. סלוניקי, שהייתה 'עיר ואם בישראל', אכלסה  בשנת 1941 כ-55,000 יהודים. בתשיעי לאפריל 1941 נכנסו הגרמנים לעיר, וחמישים וחמישה אלף היהודים שבה החלו לעבור השפלות והתעללויות. דירות של יהודים הופקעו, בית החולים היהודי הופקע לשימוש הצבא הגרמני, עיתונים יהודיים נסגרו, ומנגד הופיעו עיתונים אנטישמיים. בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו, דיטר ויסליצני, לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי סלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב-6 בפברואר 1943  (למניינם) הם הגיעו עם צוות מצומצם לסלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. מכאן ואילך השתלשלו העניינים במהירות ובדייקנות הגרמנית המפורסמת. היהודים חויבו בענידת טלאי צהוב, בסימון דירותיהם וחנויותיהם ובחוקים משפילים נוספים, כשבמקביל מתחילים לצאת משלחות של יהודים אל מחנות המוות הידועים, בעיקר אל אושוויץ ואל ברגן-בלזן. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות, ביעילות ובערמה, ובסוף המלחמה התברר כי מהקהילה הגדולה, המפוארת והמבוססת כמעט שלא נותר שריד. 96% מיהודי קהילת סלוניקי, כחמישים אלף קרבנות, נספו בשואת העם היהודי. 

אחד מן הניצולים המעטים שהספיק להימלט מעט קודם למלחמה היה אברהם שמואל רקנאטי, שכיהן כסגן ראש העיר של סלוניקי והיה חבר ועד הקהילה. אברהם רקנאטי, שהיה אחד מעמודי התווך של הקהילה הסלוניקאית שעלה לארץ וחבר הכנסת הראשונה, הקים יחד עם פעילים אחרים את בית הכנסת 'שמחה הדר קודש'. בית כנסת זה, שהיה רק אחד מעשרות בתי כנסת סלוניקאים, עבר גלגולים רבים. הוא החל את פעילותו ברחוב עמק יזרעאל, וחלק ממתפלליו המשיך בפעילות במקומות שונים בדרום תל אביב, עד שבשנת 1975 פנה אברהם לבני אחיו, יהודה ליאון, ששימשו כבעלי השליטה בבנק דיסקונט, ושכנע אותם לתרום סכום נכבד להקמת בית הכנסת. בשנת 1980 נוסד בית הכנסת על ידי הועד הפעיל: אברהם רקנאטי (שנפטר כמה חודשים לפני חנוכת הבית), זכריה אלחנתי, אליעזר הכהן, ויקטור שלום, אברהם סיטון, יצחק פינטו, דוד רקנאטי ועוד, ובראשם היו"ר שמואל רקנאטי, שברוב מרצו הביא את המפעל לידי מימוש. בית הכנסת נחנך בטקס רב רושם בהשתתפות הרבנים הראשיים ונכבדים נוספים.
בית הכנסת, הנדיר כל כך באופיו החיצוני, מרהיב לא פחות מבפנים. הבימה המוגבהת, השטיחים הרכים, ארון הקודש המונומנטאלי, חלונות הוויטראז' הססגוניים ומאות המושבים המסודרים בסדר מופתי, משווים למקום הוד מלכותי. בית כנסת כזה, מטבע הדברים, מהווה אבן שואבת לכל מי שחפץ במקום תפילה מכובד וראוי לשמו. ואכן, מספר דוד רקנאטי, כי לפני כשלושים שנה, עת נוסד הבית, "לא היה מקום לשבת", ומאות מאות אנשים התפללו בו מדי שבת. "היום", נאנח  רקנאטי, "יש  לנו אולי 130 מתפללים".
האנחה הבלתי נסתרת הזו שמשמיע רקנאטי היא בעצם הסיפור העצוב של יהדות תל אביב כולה. בתי הכנסת מתדלדלים, אין כמעט היענות מצד צעירים לדרוש את בתי הכנסת, ומגרשים עליהם בנויים בתי כנסת ובתי מדרש נמכרים ליזמי נדל"ן זריזים. רקנאטי מודע לעובדה שמאה מתפללים בנוף העדכני של תל אביב הם, למרבה האירוניה, עדיין מספר עצום. גם הקהילה המבוגרת שבהדרגה חדלה לבא לבית הכנסת, אם מפאת אירועי פטירה או מקרי חולי, לא תורמת לאכלוסו של בית הכנסת. 
"כל כך חבל", אומר רקנאטי, "שצעירים דתיים, חרדיים, או גם סתם שומרי מסורת, לא מיישבים את רחובות תל אביב המזדקנים. אילו היה סבסוד מצד גורם עסקי, נדלנ"י כלשהו, יכלה הקהילה המפוארת לשמור על גודלה ותפארתה". אלא שהמצב אינו כזה, כמובן. עיריית תל אביב לא מתעניינת במיוחד בצרכיה הדתיים של העיר, וכעת, למשל, מתגלגלת תכנית להקמת בנייני ענק משרדיים  ברחבה שלפני בית הכנסת. "קונוונציות לפיהם לא מקימים בנייני עסקים סביב מקומות תרבות מרכזיים, מחשש שיאפילו על אופיים המיוחד, כנראה כבר לא חלים על בתי כנסת בתל אביב", אומר רקנאטי בכאב אמיתי. "אין זאת כי אם הציבור החילוני לא מכבד אותנו - שומרי המצוות, ואנחנו, שומרי המסורת, שלא נלחמים על כך מספיק, לא מכבדים את עצמנו". 
למרות המספר המתדרדר והולך של המתפללים, מנסה בית הכנסת לשמור על צביונו המיוחד בכל דרך אפשרית. עד לפני מספר שנים עוד עברו לפני התיבה 'חזנים סלוניקאים אותנטיים', מר אהרן נג'ריא ודוד חיים זיכרונם לברכה, ובית הכנסת הוציא וההדיר סידורי תפילה ומחזורים בנוסח סלוניקי. בזמן האחרון עבר לפני התיבה חזן ספרדי צעיר שסיגל לעצמו את ניגוניה המיוחדים של הקהילה.   
בית הכנסת פתוח לא רק ליוצאי סלוניקי או יוון בלבד, כמובן. אנשים רבים מכל שכבות הציבור מגיעים להתפלל בבית הכנסת המפואר, שגם מקיים פעילויות תורניות מגוונות, כמו שיעורים בתנ"ך, במורשת ישראל, הנמסרים על ידי רבנים ומרצים ידועי שם. בנוסף, מקיים בית הכנסת מנין בימות החול בבית הכנסת הקטן הבנוי בקומת המרתף.  
שימוש מעניין נוסף באולם התפילה הוא עריכת חופות. זוגות רבים המבקשים להינשא תחת חופה המוצבת במקום מפואר וייחודי מקיימים את טקס הקידושין באולם בית הכנסת ואת סעודת החתונה באחד האולמות בעיר. כן מתקיימים אירועי אזכרה באוהל הזיכרון ע"ש פילוסוף.
כשאני נפרד ממר רקנאטי, אני מבקש להכניס לריאיון נימה אישית. סבי, מר יעקב מצרי ה' יאריך ימיו, התפלל במשך קרוב לשלושים שנה בבית הכנסת של משפחת רקנאטי. כילד המתארח אצל סבו, נהגתי להתרוצץ בין המושבים, הבימה הגבוהה וארון הקודש הכביר, ולאסוף את הסוכריות בשמחות הרבות שפקדו את המקום. "נדמה לי", אני אומר למר רקנאטי, "כי הזיכרון  החזק ביותר שלי מהשעות הרבות שביליתי במקום הוא תחושה של ארמון, של היכל מלכות. השקט, ההדר, הרצינות בתפילה, הניגונים העתיקים, טפיפות הצעדים על השטיחים הרכים, כבודם של הרב, המתפללים והפרנסים, הם חומרים שלעולם לא יוכלו להימחק מזיכרונו של ילד".   

חופת אפריון ועמודי נחושת

בית הכנסת: עדת 'הקוצ'ינים'

כתובת: מושב נבטים, צפון הנגב

נוסד: 1975 (למניינם)

"אלמונים גנבו היום (שלישי) לפנות בוקר ממושב נבטים שבצפון הנגב, כתרים של ספרי תורה. בין הכתרים שנגנבו: שני כתרים מזהב וארבעה כתרים מכסף. הגנבים לא הסתפקו וגנבו גם את הרימונים שהיו מעל ספרי התורה ואת הצמות שקישטו אותם" [וואלה, אוקטובר 2008].

ידיעה חדשותית זערורית זו כמעט ולא לכדה את עיניו של איש במדינה. ועם זאת, לקבוצה מסוימת החיה בינינו נחשב 'אייטם' זה לאירוע מכונן, חשוב וכאוב. המדובר הוא על קהילת יהודי קוצ'ין, או כפי שהם מכונים 'הקוצ'ינים'. 'הקוצ'ינים' הוא כינוין של קהילות יהודיות שהתגבשו בתקופת קיומה של ממלכת קוצ'ין, בשטח הנמצא כיום במדינת קרלה שבדרום-מערב הודו. כיום הקוצ'ינים מונים אלפים או רבבות אנשים בלבד. רבים מבני הקהילה עלו לישראל והם חיים במספר יישובים, כשאחד מהם הוא המושב נבטים. בית הכנסת הגדול של העדה עומד במושב זה ובו מוצגים מיטב סמליה וקישוטיה של הקהילה שעלו איתה ביחד מקוצ'ין. גם כתרי ספרי התורה, הרימונים ו'הצמות' בני מאות השנים היו יבוא אישי וייחודי של הקהילה המגובשת שעלתה ארצה וניסתה לשמור על מנהגיה, ומכאן הכאב הגדול - שהפך לחלק מהנרטיב של הקהילה כאן בארץ - על הגנבה הנפשעת שלא פוענחה עד לרגע זה. 

העתק מושלם לבית הכנסת הקוצ‘יני שבגולה

 בית הכנסת במושב נבטים הוקם בשנת 1954 (למניינם), אז הכיל מנין בחדר קטן בפאתי המושב בו התפללו תושבי המקום במשך 20 שנה. בשנת 1975 נחנך ברוב פאר והדר בית הכנסת הגדול של העדה הנחשב לבית הכנסת המפואר והחשוב של הקהילה הקוצ'ינית בארץ ובו פריטים היסטוריים שעלו עם הקהילה מהגולה אל הארץ הקדושה.

פרט פיקנטי מצער: בטקס חנוכת המבנה המפואר וחגיגת הכנסת ספר התורה, אליו הוזמנו שועי ונכבדי הארץ, ביניהם גם שר האוצר המיתולוגי של מדינת ישראל, פנחס ספיר, לקה ספיר בלבו, בעיצומה של החגיגה, והוא נפטר במקום.

היכל בית הכנסת נבנה בהעתק מושלם - אם כי במידות גדולות יותר - לבית הכנסת הקוצ'יני שבגולה, כאשר המאפיין הבולט שלו הוא הבימה המוצבת על גבי מרפסת בגובה האולם בקדמת עזרת הנשים, כלומר קומה מעל לראשי המתפללים. ההסבר למנהג הייחודי הזה הוא הרצון שגם הנשים שנוטלות חלק בתפילה יוכלו לשמוע היטב את החזן. ארון הקודש והבימה הנמצאת על רצפת היכל הגברים הובאו בשלמותם מקוצ'ין. ניתן להבחין כי העמודים המקיפים את הבימה עשויים מנחושת, מוטיב החוזר על עצמו בחלק גדול מריהוט בית הכנסת. את המדרגות אל בימת החזן בקומה השנייה, בה גם קוראים בספר התורה, מעטרים גם כן עמודי נחושת חדשים שיוצרו לא מכבר. בארבע פינות האולם מוצבים ארבעה עמודים המעוטרים בציורים מרהיבים של שבעת המינים. את האיורים ביצע אמן באר שבעי השייך גם כן לעדה.

לדברי אברהם, 60% מספרי התורה הגיעו גם כן מקוצ'ין. למרות ערכם הרב, בחרו הגנבים לא לנגוע בהם ולשדוד רק את כתריהם ורימוניהם משום מה.

בבית הכנסת מתקיימות מדי יום מניינים לתפילות שחרית וערבית. בבוקר מאוכלס המקום בכחמישה עשר אנשים ובערב בכשלושה מנינים. בשבתות המקום מלא יותר, ובחגים בכלל ובימים הנוראים בפרט המקום מלא לחלוטין. שיעורי תורה נמסרים בעיקר בשבתות. אזכרות נערכות לאחר תפילת ערבית באולם הקטן הסמוך לבית הכנסת. לא רחוק מבית הכנסת נמצא המוזיאון ל'יהודי קוצ'ין' ובו פריטים היסטוריים השייכים לסיפורה של הקהילה.

מנהגים ייחודיים

לעדה הקוצ'ינית, כקהילה מגובשת מטבע הדברים, מנהגים מיוחדים וייחודיים רבים. בשמחת תורה נערך אחד המנהגים המעניינים של היהודים הקוצ'ינים, שלמרבה הצער היה אחד הגורמים שהביאו לגנבה הגדולה שהוזכרה בראשית המאמר. לכבוד חגה של התורה בונים מיטב בניה של הקהילה תפאורה בעלת קונסטרוקציה מרשימה הכוללת חופת אפריון מעוטרת בקישוטי זהב ואורות בוהקים אשר עליה מניחים את ספרי התורה, הכתרים, הרימונים, הצמות, אצבעות הקריאה וכו'. מנהג יפה זה הוא שמשך כפי הנראה בני בלייעל לשדוד את אוצרותיה של הקהילה בליל שמחת תורה לפני כשנתיים. לאחר הגנבה ניסו פרנסי הקהל לשחזר את הכתרים, "אבל אף פעם זה לא יהיה כמו שהיה", אומר אברהם בעצב.

בית כנסת בצורת 'פירמידה'

בית הכנסת: 'הפירמידה'

כתובת: באר שבע

נוסד: אלול תש"מ

בתוך שטח לא גדול, עליו שוכנים לא פחות מ-23 בתי כנסת [מצריים, פרסיים, תוניסאים, מרוקאים ועוד], ובין שבילים נאים ועצי נוי, מתנוסס המבנה המרשים של בית הכנסת של הקהילה העיראקית בבאר שבע, המכונה 'הפירמידה' על שם צורתו המשולשת.

וקצת רקע היסטורי על קצה המזלג: לפני למעלה משישים שנה עלו בני עיראק כולם ארצה, נערים וזקנים, נשים וטף.  במשך פחות משנתיים חוסלה העתיקה שבגלויות ישראל ובניה התפרסו ברחבי ארץ ישראל. מבין עולים אלה כ-1500 משפחות הגיעו לעיר האבות באר שבע.

עם השנים רבתה האוכלוסייה העיראקית בבאר שבע עד שהגיעה לשיא של 50,000 תושבים בני העדה. שכונה א' למשל הייתה מיושבת כולה על ידי ילידי עיראק. כיום מתגוררים בעיר כ-20,000 תושבים ממוצא בבלי.

בית כנסת ‘הפירמידה‘ בבאר שבע

בשנים הראשונות התגוררו המתיישבים, כמסורת התקופה, במעברות, בשכונות אהלים צפופות. גם בהמשך, כשרווח, דרו העולים ב'בתי תותח' - בתים בני שתי קומות כשבכל בית ארבע דירות בעלות מרחב של 30 מ"ר. מיותר כמעט לציין שבית כנסת מסודר לא היה בנמצא, והמשתכנים הראשונים נאלצו להתפלל בדירות פרטיות.

בית הכנסת הממוסד הראשון נבנה על ידי חכם משה דאלי, מנכבדי עולי בבל, שרכש צריף עץ גדול, ולאחר שאורגנו כמה ספרי תורה, פתח את שעריו לציבור הרחב לתורה ולתפילה.

בשנות השבעים, הצליח ראש עיריית באר שבע דאז, מר אליהו נאווי, בן העדה העיראקית, לרתום את איש העסקים הלונדוני, דוד חלאסצ'י, גם כן יוצא עיראק, למשימת הקמת בנין מפואר שישמש כבית כנסת ומרכז רוחני ליוצאי הקהילה העיראקית בבאר שבע, ויחליף את מבנה העץ הקטן והישן שכבר צר היה מלהכיל את המתפללים הרבים.

מר עזרא ירוחם ומר יעקב דגמי נרתמו למשימה וקיבלו על עצמם לדאוג להקמתו של המוסד הגדול מן המסד החיצוני ועד הטפחות הפנימיות, ובחודש אלול שנת תש"מ [7.9.80] נחנך בית הכנסת במעמד ראשי ורבני העיר, הראשון לציון - הרב הראשי לישראל, שר הדתות ונכבדים נוספים.           

צורתו הארכיטקטונית של בית הכנסת מזכירה מגן דוד גדול. מלפנים נראה הבניין כפירמידה גדולה, וגובהו מגיע ל-18 מטרים. בראשו של המבנה יש כיסוי שקוף שבלילות חג ומועד מואר בזרקורים הנראים למתבונן ממרחק ככוכב זוהר. האדריכל נחום זולוטוב תכנן את הבניין, והוא ניצב על שש נקודות של עוגני ביטון מזוין שנחפרו לעומק של 6 מטרים, ללא עמודים או קורות תמיכה בחלל בית הכנסת.

בית כנסת ‘הפירמידה‘ בבאר שבע במבט מבפנים

עיצוב פנים וריהוט ייחודי: בית הכנסת כאמור נבנה בצורה משולשת עם מוטיב מרכזי של מגן דוד. גם קירות בית הכנסת העשויות מויטראז'ים - בשטחים החשופים מביטון - מעוצבים ממשולשים המרכיבים סדרות של צורות מגן דוד. על העיצוב המרשים כולו אחראי מנהל המקום, יעקב דגמי, שביחד עם מעצב פנים תכנן את כל שטחו הפנימי של המבנה כשהוא נזהר לא לחרוג מקווי המתאר הכה ייחודיים שלו. שטח המבנה כולל 250 מקומות ישיבה.

מעל ארון הקודש מוצב לוח זכוכית ענק [2 מטרים לערך] שיובא ארצה מלונדון, ועליו מודפס פרק 'למנצח' מן התהילים הידוע כבעל סגולות מרובות. ארון הקודש מכיל ספרי תורה מהודרים, כשביניהם שוכן ספר תורה עתיק שעלה ארצה מעיראק, מעוצב על פי מסורת יהודי עיראק. את ספר התורה נוהגים להוציא בשמחת תורה ולשמוח עמו בשמחתה של התורה.

דלתות בית הכנסת עשויות זכוכית. בימים בהם יש עומס רב של מתפללים כמו גם בתקופות חמות במיוחד הופכים דפנות בית הכנסת גם כן לפתחים, שכן בתכנונם המוקדם הוצבו צירים בקצותיהם, והן עשויות להיפתח ולהיסגר בקלות.

מחוץ לבית הכנסת עומד שלד לבניית סוכה, בור שנועד לתפילת ה'תשליך' בראש השנה, ומתחם לברכת הלבנה.

כך נראית הפעילות השוטפת בבית הכנסת: בית הכנסת המרשים לקהילת עולי בבל לא יועד רק לבני העדה. כולם הוזמנו להתפלל, ללא כל יוצא מן הכלל. ואמנם, עד לא מכבר היה בית הכנסת מלא מפה אל פה, ולאו דווקא בעיראקים. בשנים האחרונות התדלדל בית הכנסת וכיום פוקדים אותו בעיקר אוכלוסייה מבוגרת: "הצעירים נטשו כולם לטובת רמות, שכונה בבאר שבע, שם הם מתפללים במבנים עראיים - קרוונים", אומר יעקב בצער. עם זאת צריך לציין כי בחגים ובמועדים מגיעים תושבים יוצאי העדה, המתגוררים בכל רחבי העיר,  אל בית הכנסת 'שלהם'. נוסח התפילה הוא כמובן ספרדי המבוסס על המסורת הבבלית. 

אנשי מפתח בבית הכנסת: בניו של חכם משה דאלי, מקים ורב בית הכנסת הראשון כזכור, משמשים כחלק מצוות בית הכנסת. חזנה הקבוע של הקהילה למשל, הוא הרב אברהם דאלי. עם הרב יוסף זאדה, רבם של יוצאי איראן, נוהגים מנהיגי הקהילה להתייעץ מעת לעת. גם הגאון רבי יהודה דרעי שליט"א, הרב הראשי לבאר שבע, נמצא בקשר מתמיד עם הקהילה ולא מכבר אמר לראשיה: "אשריכם שיש לכם בית כנסת בתוך בוסתן". נשיא הקהילה הוא מר יעקב נווי, היו"ר הוא מר עזרא ירוחם, ומנהל המקום הוא מר יעקב דגמי.

בית הכנסת של האר"י הקדוש

בית הכנסת: 'האר"י הספרדי'

כתובת: העיר העתיקה, צפת

נוסד: ראשית המאה ה-14

אין ילד, ולאו דווקא צפתי, שלא ראה את בית הכנסת הזה במהלך טיולי 'בין הזמנים' בצפון. ברוכים הבאים ל'בית הכנסת האר"י הספרדי' בעיר העתיקה בצפת.

למרות שבית הכנסת האר"י הקדוש נושא את שמו של גדול המקובלים, הוא נבנה מאות שנים קודם הגיעו לצפת. תאריך הבנייה המשוער של בית הכנסת הינו ראשית המאה ה-14. בתחילה נקרא בית הכנסת על שמו של אליהו הנביא. בידינו קיימת עדות של הרב המקובל משה באסולה [שספר מסעותיו ובו תיאורים של אתרים שונים בארץ זכה לפופולאריות עצומה] המספר כי בצפת "יש ג' בתי כנסיות... ואחד של מערביים [יוצאי צפון אפריקה] וקורין לה כנסת של אליהו ז"ל, כי היא קדומה, וקבלה בידם שאליהו ז"ל התפלל בה".

לפי המסורת, בבית כנסת זה התפלל האר"י הקדוש, גדול מקובלי צפת. עד גיל 36 חי האר"י הקדוש במצרים, בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס, שהיה ממונה על המכס במדינה, אז התגלה אליו אליהו הנביא והורה לו לעלות ארץ ישראל. באותו זמן פעל בצפת גדול המקובלים, רבי משה קורדובירו [הרמ"ק]. לקראת פטירתו הורה הרמ"ק לתלמידיו כי ממשיכו יתגלה אליהם בלווייתו כזה שיראה את הענן הולך בעקבות מיטתו. ואמנם, האר"י התגלה כממשיכו של הרמ"ק, והוא החל ללמד מספר מצומצם של תלמידים [שנקראו גורי האר"י], כשהבכיר ביניהם הוא רבי חיים ויטאל [המהרח"ו].

‘בית הכנסת האר“י הספרדי‘ בעיר העתיקה בצפת

האר"י הקדוש הגיע לצפת בשנת 1570, והוא חי בה שנתיים עד לפטירתו בגיל 38 בלבד.

בית הכנסת האר"י הספרדי הינו בית הכנסת שעל פי המסורת התפלל בו האר"י הקדוש, והוא בית הכנסת העתיק ביותר בצפת. לפי המסורת, האר"י בחר להתפלל בבית כנסת זה בזכות נוף הר מירון וקבר רבי שמעון בר יוחאי הנגלה מבעד לחלון.

בית הכנסת החל להיקרא על שם האר"י במאה השבע עשרה.

בבית הכנסת יש כוך קטן. בכוך זה נהג לשבת האר"י ושם היה לומד תורה עם אליהו הנביא. מקובל כי מהמערה הנפתחת מהקיר המזרחי של בית הכנסת היה מתגלה לו אליהו הנביא והיה מוסר לו גילויים בתורת הסוד והקבלה.

  בבית הכנסת יש שני חלקים חשובים: הקיר הדרומי הקרוב יותר לירושלים ובו קבוע ארון הקודש [יחד עם עוד שני ארונות], והבימה המרכזית המוגבהת.

משני עברי דלת הכניסה מצויים שני גומחות ששימשו, כך על פי הסברה, כבתי קיבול של מנורות. ליד הבמה המוגבהת נמצאת באר מים עתיקה שגילה מוערך ב-700 שנים.

בשנת 1759 אירעה רעידת אדמה גדולה בצפת ובית הכנסת נפגע. כשמונים שנים מאוחר יותר אירעה רעידת אדמה קטסטרופאלית שהחריבה את העיר צפת ואת סביבותיה והותירה אלפי הרוגים. היה זה בכ"ד טבת, או ה-1 בינואר למניינם. בזמן תפילת המנחה החרידה את העיר רעידת אדמה עצומה שהחריבה את הערים טבריה וצפת. ההרס והחורבן הועצמו על ידי סדרה של גלי צונאמי שעלו מן הכינרת. במהלך אסון טבע זה נהרס גם בית הכנסת על שם האר"י.

בשנת 1840 תרם הנדיב היהודי האיטלקי, יצחק גואטה, כספים לשיקום בית הכנסת. עד היום מצוי לוח זיכרון המנציח את השיקום.

בשנים 1990 ו-2005 עבר בית הכנסת עבודות של שיפוץ ושימור. החברה לשימור וניהול של מורשת התרבות בישראל כותבת, כי "במהלך שנת 2005 בוצעו עבודות שיקום ושימור של החזית הצפונית, הראשית, של מבנה בית הכנסת. אלו כללו בין היתר טיפול והחלפה של מספר אבנים ושחזור אופייה של החצר. השיקום תוכנן בהסתמך על צילומים היסטוריים משנת 1968 שנמצאו בארכיון בית המאירי בצפת. מטרת עבודות השימור הייתה להגן על המבנה מפני תהליכי בליה טבעיים ומעשה ידי אדם, ולשמר את הפרטים האדריכליים של החזית".

בית הכנסת האר"י פעיל כיום ותפילות נערכות בו. בבית הכנסת מתפללים כמה מן המשפחות הוותיקות בעיר.

שחרית ברציף

בית כנסת: 'הרכבת'

כתובת: רציף תחנת הרכבת בית שמש

נוסד: תשע"ג

קצת אחרי השעה שש בבוקר, וברציף תחנת הרכבת בתחנת בית שמש מתחילים להיאסף נוסעים הממתינים לרכבת שתגיע מירושלים בעוד דקות מעטות. מרחב הבטון המוכר והספסלים המוצבים מעל לפסי הרכבת אינם שונים, כך נדמה, מעוד אלפי תחנות הרכבת ומאותו פסיפס אנושי המורכב מפרטים רבים שאין כל קשר אדפטיבי מועט ביניהם. אלא שבתחנת הרכבת המסוימת הזאת אפשר לזהות קונספט לגמרי שונה. בחלקו השמאלי של הרציף נוצרת תכונה והאנשים פורקים את תיקיהם ונוברים בהם בריכוז ובתשומת לב.

לתופעה הזו, למי שעדיין לא הבין, קוראים התארגנות לתפילת שחרית. רק שמנין השחרית המסוים הזה מופעל ברכבת, מקבוצה קבועה ומסודרת של עשרות מתפללים. "אנחנו קוראים לעצמנו המניין של 'מסילת ישרים'", אומר בחיוך אחד המתפללים הקבועים - פקיד העושה את דרכו מדי בוקר ברכבת המובילה לערים רמלה ולוד. ואמנם, על הגיבוש המרתק הזה אפשר ללמוד מהשאלה שאני נשאל מיד עם עלותי לקרון, "אתה כהן או לוי במקרה?" עניתי בצער מסוים שאני 'ישראל', ואז התברר לי כי הגבאי דוד, המכיר היטב את ציבור המתפללים, שת ליבו לכל יהודי חדש העולה לקרון ומבקש לכבדו ב'עלייה לתורה'.

האם חסר לכם משהו? “לוויים“, עונה הגבאי בחיוך

"המניין התחיל לפני כשנתיים", מספר הגבאי והאחראי במקום, דוד, "על ידי יהודי בשם שם טוב שפירא, ומאז הוא מתנהל מדי יום. "אנחנו אנשים היוצאים בשעת לפנות בוקר מוקדמת" מוסיף חיים, מתפלל נוסף, "וחוזרים בשעת ערב מאוחרת, כך שהסבירות להיתקל במניין שחרית מסודר 'בלי לברוח באמצע' נמוכה מאוד. המניין ברכבת הוא פתרון אידיאלי". ואמנם, 'הפתרון' הזה נראה מאורגן, מסודר וכמעט אוטומטי. החזן קבוע על פי רוב, והמתפללים תופסים את מקומם בקרון הקבוע ופותחים בתפילה.

ברכבת מתנהלת גם תפילת מנחה המתקיימת מדי יום באותה רכבת העושה את המסלול ההפוך מתל אביב לירושלים. המניין מתחיל מיד עם ההגעה לתחנת רמלה והוא מפועל בשלשה זמנים: ברכבת היוצאת בשעה 5, ב-6 וב-7. בנוסף, מתקיימים שני מניני שחרית נוספים ברכבת הבאה היוצאת בשעה 7:20: מהתחנה במלחה בבירה ועד התחנה בבית שמש, ומשם ועד תחנת לוד, בהתאמה. 

ומה עושים בימי שני וחמישי בהם נהגו ישראל לקרוא בספר התורה את התחלת פרשת השבוע? על השאלה הזו עונה לנו דוד הגבאי בתנועת יד המחווה לעבר תיק ארוך ומוצק המונח לידו. התרמיל, כך מסתבר, מאכלס ארון קודש זעיר שבתוכו מונח ספר תורה קטן ומהודר אותו תרם יהודי יקר  במיוחד למטרה זו.

אחרי הקריאה מבעל הקורא הקבוע והמיומן, לא נותרה לנו אלא תהיה אחת לגבאי: האם חסר לכם משהו?

"לויים", עונה הגבאי בחיוך. "כוהנים יש לנו בשפע, לעתים גם אנו מתברכים גם בששה כוהנים העולים אצלנו ל'דוכן' הרכבת. לויים לעליית שני ולנטילת ידי הכוהנים כמעט מעולם לא היו לנו".

ספסלים מישיבת מיר

בית כנסת: 'ליפתא'

כתובת: כפר 'ליפתא', בכניסה לירושלים

נוסד: תשט"ו לערך

שעטת המכוניות החולפות ביעף בצמתי הכבישים של הכניסה לירושלים לא מאפשרת כמעט להבחין בכפר הממוקם ממש מתחת - הכפר ליפתא. רבים מהחולפים במקום ידעו לומר אולי כי אכן יש שם מעט בתים נטושים ובתחתית ההר ישנו מעיין המשמש אורחים צבעוניים.

מעטים יודעים כי מלבד 'מעט הבתים הנטושים' מאוכלס הכפר ליפתא בכמה עשרות משפחות. מעטים עוד יותר ידעו לומר כי במקום פועל בית כנסת מפואר, בן עשרות שנים, הפעיל יום יום.

על בית הכנסת הזה אחראי איש צנוע ואמן בנשמתו בשם מוטי שמעון, שבקושי מוכן לספר על עצמו מילה או שניים.

והנה מעט היסטוריה שכן שמענו ממנו: לפני כשבעים שנה היו בכפר בתי כנסת רבים ששימשו את התושבים המקומיים. עם השנים התאחדו כולם לבית כנסת אחד, בית הכנסת של הכפר ליפתא, שנבנה על ידי מר שמעון, אביו של הגבאי הנוכחי מוטי שמעון, ששימש גם ה'מוכתר' של הכפר: "זהו בית הכנסת היחידי שנבנה על ידי יהודים, ושמטרת בנייתו הייתה אכן בית כנסת ולא איזשהו מוסד אחר", מספר מוטי.

במהלך השנים התגוררו בכפר בני עדות שונים, אשכנזים, כורדים ותימנים, אבל "רק הכורדים שרדו", אומר שמעון, מאחר שהם הגיעו כקבוצות. אביו של שמעון, נחשב היה ל'מוכתר' הכפר, כאמור, משרה שהתאפשרה אודות אישיותו הייחודית וקשריו הענפים עם ה'חמולות' השונות. עם השנים המיר שמעון את מקום מגוריו לשכונת 'קריית משה' הסמוכה ומשם הוא מנהל את בית הכנסת.

כיום גרים ב'ליפתא' כ-20-30 משפחות, והם כבר דור שישי בכפר. המקומיים עם תושבים מקרית משה מרכיבים את מנין התפילה.

חזותו של בית הכנסת: בית הכנסת של 'ליפתא' הוא מבנה נמוך אליו צמוד מבנה נוסף בן שתי קומות. על קיר הכניסה העשוי מבטון חשוף משורטט תבליטו של הכפר כולו, פרי מכחולו של האמן ירון יוחנן. המעבר מהכניסה, החשופה לקול שעטת המכוניות החולפות בכניסה לעיר מעל, אל תוך המבנה פנימה, מעבירה את המתבונן כאילו באחת אל תקופה אחרת, מליבה של ההמולה האורבאנית אל השקט הקסום של כפר אי שם בגליל.  

בית הכנסת בכפר ליפתא

הספסלים מרופדים בבדים אוריינטליים. מסתבר שהספסלים הם בני שבעים שנה, ונלקחו בזמנו מישיבת מיר שבירושלים. בני הקהילה המסורים שיפצו אותם וחיפו אותם בבדים יפהפיים המתאימים לרוח התקופה. עם השנים בלו הבדים, והגבאי ביקש למצוא בדים שיזכירו את אותם צבעים מוכרים. לאחר חיפוש מייגע, הצליח למצוא בדים שעל אף שלטעמו הם 'מודרניים' מעט, מצליחים הם להזכיר לו קצת את קודמיהם.  

את ארון הקודש בנה אביו בשנות השישים, והוא היה מחופה בלוחות שיש. גם בו נעשו שינויים ונוספו בו עיטורים ותבליטים פרי ידי האמן ירון יוחנן.

על כתלי הבית מוצגות כשלש עשרה מסגרות בהם מצויר או מודפס המזמור 'למנצח' בצורת המנורה הידוע כבעל סגולות רבות. להבדיל מבתי כנסת ספרדים רבים, ה'למנצח' לא מודפס בצורה שבלונית במכונת דפוס אלא הוא יצירת אומנות של סופרים וציירים בני הכפר במהלך השנים.

ליד ארון הקודש עומד ספר תורה קטן. זהו ספר ההפטרות, הספר ממנו קוראים את ההפטרות מדי שבת. 

בין ספרי התורה מצויים ספרי תורה עתיקים בני למעלה ממאה שנים העשויים מעור צבי. למרות רצונם הכנה של חלק מהמתיישבים הוותיקים, אין כל אפשרות לקרוא בספר התורה הזה. הסיבה: בלתי אפשרי, במישור ההלכתי, לתקן את הפסילות ההלכתיות הרבות שנוצרו בו במהלך השנים.

על קיר המבואה של בית הכנסת תלוי כיסא זעיר. זהו כסאו של אליהו הנביא. באירועים מיוחדים עוטפים את הכיסא בצעיפים ומטפחות ססגוניות וברימונים מעוטרים.

קירות בית הכנסת הפנימיים מעלים תמונה משונה מעט: מבעד לחלק מן הכתלים העשויים זכוכית ניתן לזהות בבירור חדרים עתיקים העשויים מאבן סלע המזכירה חללים של מערות. "אלו חדרים ערביים עתיקים", מספר הגבאי. 

מלבד החדרים הצמודים לבית הכנסת אפשר למצוא במקום בורות סיד עתיקים.

בית הכנסת בעיקרו הוא בעל אופי ומנהגים כורדיסטניים. פעם היו המתפללים יושבים על כריות המונחות על הקרקע כמנהג הכורדים [מנהג אותו הם מקפידים לשמר ביום כיפור], ועם זאת מודה הגבאי כי במהלך השנים קיבלה התפילה בשבתות את הנוסח ה'ספרדי ירושלמי' המקובל. את המנגינות והנוסח הכורדיסטני הם שומרים בקנאות בימים נוראים ובמועדים אחרים. 

כמו בעיירה זליתן

בית כנסת: בושאייף

כתובת: מושב זיתן

נוסד: 1976 (למניינם)

כשעלו יהודי לוב ארצה עם ימיה הראשונים של המדינה, הביאו אתם מעט ממון, פקדונות, וכמובן את כל תשמישי הקדושה מארץ מולדתם. עם מעט הכסף הזה בנו בית כנסת קטן, כאשר הם עדיין גרים באוהלים.

עם השנים השתפר מצבם של העולים והם עברו להתגורר במבנה קבע, וזה היה גם הזמן שבו החליטו להקים בית כנסת מפואר ליוצאי לוב. בית הכנסת הגדול 'בושאייף' הוקם באמצע שנות ה-70 במושב זיתן.

במושב זיתן מתגוררות כ-30-40 משפחות יוצאי לוב, אולם הטריפוליטאים מגיעים אל המקום מכל רחבי הארץ וגם מחו"ל. גבאי בית הכנסת מספר לנו כי כשבעים אחוזים מאלו הפוקדים את המקום במשך השבוע אינם כלל מהמושב.

בית הכנסת בושאייף, הוא העתק מדויק של בית הכנסת בזליתן שבלוב. הוא קרוי על שמה של הצדקנית בושאייף, ועל כך בפיסקה הבאה.

העתק מדויק של בית הכנסת בזליתן שבלוב

מיהי קהילת בושאייף, ומהם מקורותיה הקדומים? היה זה בימי בית שני, בתקופת ישמעאל כהן גדול. לישמעאל היו שלש בנות. לאחר החורבן הן הפליגו באנייה, כאשר באמצע הדרך התחוללה סערה והאנייה טבעה. רק אחת מן הבנות ניצלה - בושאייף. לאחר שהגיעה לחוף מבטחים, גילתה כי היא נמצאת בארץ שמוכרת היום בשם 'לוב'. היא השתכנה בכפר קטן בשם זליטן, נישאה והחלה לחיות חייה שם. אלא שלבושאייף ולבעלה לא נולדו ילדים. באחד הלילות חלמה בושאייף חלום ובו אמר לה מלאך כי כדי שתשאיר זכר ונצר בעולם עליה להקים בית כנסת שישמר את זכרה. בושאייף הקימה את המבנה, ועד מהרה הוא הפך למוקד עלייה לרגל לכל יהודי לוב.

בית הכנסת, שנבנה בשנת 1976 (למניינם), מורכב משני מתחמים: המבנה הישן וההיכל החדש. בית הכנסת החדש הוא כאמור העתק מדויק של בית הכנסת בושאייף ששכן בלוב. 

בבית הכנסת מתקיימות תפילות לאורך היום, ובמקום אף פועל 'כולל'. אולם הפעילות מגיעה לשיאה בהילולות הגדולות המתקיימות פעמיים בשנה, בסוכות ובל"ג בעומר. המארגנים יודעים לספר על למעלה מחמישים אלף אנשים שהשתתפו באירועים המוניים אלו, ורבים מגיעים להתפלל בבית הכנסת שנודע בסוד קדושים רבה.

ארמון בלב הטירה

בית כנסת: הקווקזים

כתובת: טירת הכרמל

נוסד: תשס"ט

בטירת הכרמל שבצפון חיים אלפי יהודים יוצאי העדה הקווקזית, רובם ככולם מרוחקים היו ממסורת ישראל וממצוות הדת. אלא שהמרחק הרוחני הזה הולך ומצטמצם בשנים האחרונות, ליתר דיוק בשש השנים האחרונות. הבסיס המוצק למציאות הזו נעוץ בבית הכנסת המפואר של יהדות קווקז שנבנה לפני כשש שנים על ידי הרה"ג רבי יהודה יעקובוב שליט"א - רב העדה.

בית הכנסת נראה 'ארמון'. השילוב המדהים של עץ, זהב, בדים מסוגננים וצבעונים בשילוב סמלים יהודיים עתיקים ומודרניים, מייצרים תחושה של היכל מלכות. לא פחות.

בית הכנסת המפואר של יהדות קווקז שנבנה לפני כשש שנים על ידי הרה“ג רבי יהודה יעקובוב שליט“א

וקצת רקע היסטורי על ימי חיתוליו של בית הכנסת:

הרב יעקובוב איתר שני אחים בשם זאור וזאקיף גורומוב, בני העדה המתגוררים במוסקבה הגדולה, שביקשו להקים שם לאביהם תנחום ז"ל.

האחים הרימו את התרומה הגדולה להקמת הבית [שני מיליון דולר(!)] והבנייה החלה בקצב מזורז והסתיימה כעבור שנה ושלושה חודשים: "הרבה סייעתא דשמיא, וגם כסף", מסביר הרב. באורח פלא הסתיימה העבודה בפרשת תרומה שנקראה באותה שבת, ובטקס חנוכת הבית המואר שהתקיים השתתפו הראשל"צ הגאון רבי אליהו בקשי דורון שליט"א, הרב הראשי ליהדות מוסקבה הרב גולדשמידט, ואישים חשובים נוספים מרוסיה ואזרבייג'ן.

הכניסה לבית הכנסת עוברת דרך שביל נעים ורחב, בצדו מטפסים פרחים וצמחים המטופלים ביד אוהבת. ["אף צמח לא נבחר באקראי", אומר הרב אביחי, בנו של הרב]. בקצה השביל ניצבות שתי דלתות מרשימות שיובאו הישר מאינדונזיה ושוקמו כאן בבית הכנסת. השערים נפתחים אל רחבה שטופת אור זרקורים המוקפת בגינה ובמפלי מים שקטים. ברחבה זו מתקיימים אירועים שונים כגון בר מצוות, בריתות ואפילו חתונות. זו הסיבה שבקצה הרחבה מוצבת חופת ברזל לבנה יפהפייה.

עיטורים צבעוניים כמו גם אבני חן נדירות

בית הכנסת עצמו תחום גם בדלתות עץ מפוארות, וארון הקודש והבימה נבנו לפי מורשת יהדות קווקז. מעל דלתות הארון מגולפת ביד אמן תבנית של הכותל המערבי ובצדדיו מצופים עמודי ענק המעוטרים בצבעי זהב, לבן, ובעיטורים צבעוניים כמו גם אבני חן נדירות. מתקרת ההיכל המפואר משתלשלות נברשות פאר מצופות זהב [24 קראט], ולא פחות מתשעה עשר חלונות ויטראז' ממוקמים ברחבי בית הכנסת: שבעה כנגד שבעת המינים ושנים עשר נוספים בכיפת בית הכנסת המסמלים את שנים עשר השבטים.

ניתן לקבוע בוודאות כי ההקפדה על הפרטים הקטנים מבהירות כי אין ולו פרט מיותר בבית הכנסת הקווקזי. הרב, שמסרב להודות כי הוא אמן גדול בנשמתו, הסתובב בבתי כנסת רבים ושאב מחלק מהם רעיונות שלהם עשה אינטרפרטציה אישית שמתבררת כמוצלחת ביותר. "יש כאן פריטים מאוסטריה, מהודו, מאינדונזיה, ממרוקו", מספר לנו בנו של הרב, ומצביע בדרך אגב על המתקן הלכאורה איזוטרי של 'נטילת-ידיים' שעלה לפי דרישת הרב ממרוקו וקיבל כאן את הפינה המיוחדת שלו.

בבית הכנסת פועלים תמידים כסדרם מנינים לשחרית מנחה וערבית. מועד תפילת שחרית הוא בזמן "הנץ החמה", מאחר שרבה של העיר עכו הרב לופס זצ"ל, שהיה רבו של הרב יעקובוב, נהג כך במשך כל ימיו. זמן התפילה המיוחד מושך אליו אנשים עובדים שחפצים לצאת מוקדם למלאכת יומם, והתפילה המוקדמת מאפשרת להם לשלב בין התפילה לעבודה. כך אפשר למצוא בשעות הבוקר מתפללים רבים מערים נוספות כמו חיפה ומגדל העמק ועוד. בין מנחה לערבית מתקיימים שיעורי תורה.

ארון קודש מבוץ

בית כנסת: 'נווה איתן'

כתובת: קיבוץ נווה איתן

אחר שכבר נדמה ששמענו הכול על ארונות קודש, מסגנונות ועיצובים שונים ועד למודלים היסטוריים מרתקים, בא בית הכנסת האקולוגי בנווה איתן ועדכן אותנו בחידוש מפתיע: ארון קודש עשוי מבוץ. בדיוק כמו שזה נשמע: הארון שבו מונחים ספרי התורה מורכב מאדמה רטובה שהתקשתה המוכרת לנו יותר בשם בוץ. את ארון הקודש, כך מתברר במהרה, עיצב וייצר אמן שהשתתף בתחרות יוצרים ארצית. ארון הקודש, מיזם מדהים שייצג אותו בתחרות, הוא כעת ארון הקודש של בית הכנסת נווה איתן.

אלא שבבית הכנסת האקולוגי, רכיביו החריגים של היכל הקודש משתלבים היטיב באווירה הכללית. גם קירותיו של המבנה מבפנים טויחו בבוץ, והכיסאות והשולחנות העשויים מענפי דקל טבעיים משרים תחושה של שיבה לאחור, אל בתי הכנסת היהודיים בכפרים ובפלכים של ימי הביניים.

רק שההרגשה משום מה מרוממת להפליא. אל מול ארון הספרים העשוי מעץ אורן [טבעי, כמובן, ללא כל עיבוד] "התפילות קרובות יותר אל השמים", אומר גבאי בית הכנסת. "ההשתלבות עם הטבע והקשר הבלתי אמצעי עם אל הקב"ה הם דבר שכבר לא כל כך מוכר במחוזותינו". 

תחושה של שיבה לעבר, אל בתי הכנסת בכפרים

את בית הכנסת יזם וגם הקים במו ידיו [ו"בעזרת חברים ותושבים מקומיים"] יובל דוד תושב המקום.     

טבע ואדמה הם דבר יפה וטוב, אבל צריך לזכור שאנו חיים במאה ה-21, מה שמוביל אותי לברר בדאגה כיצד הם שומרים על ספר התורה [אותו, אגב, תרמה אגודת 'אילת השחר'] בארון קודש שעשוי מבוץ? הגבאי המסור מרגיע אותנו ומספר כי המקום מבוטח ומערכת אזעקה משוכללת הותקנה בו.

"מה עוד יש לספר על בית הכנסת?" אני שואל את הבונים המסורים, ומשניהם אני מקבל תשובה אחידה ומפתיעה [או שבעצם כבר לא]: על כזה בית מקדש מעט קשה לספר. צריך לבוא ולראות. אבל בעיקר צריך להיות כאן ולהרגיש. 

המסע אל בתי הכנסת

לאחר מסע ארוך בן-שנים, מדן ועד אילת, הצליח פרופ' עוז אלמוג מהאוניברסיטה העברית בחיפה למפות אל כלל בתי הכנסת בישראל, ובפרט את המעניינים שבהם. בראיון ל"יום ליום" הוא מספר על רגעי הולדת הרעיון, על נפתולי המסע הארוך והמרתק, ועל יוזמה שהוא חולם עליה: פרויקט לאומי של סקר ותיעוד של כלל בתי הכנסת בישראל

נתחיל, פרופ' אלמוג, עם שאלות-השאלות: מהיכן כל-זה מתחיל? מה גורם לך לצאת ביום בהיר אחד ולפצוח במלאכת חיפוש אינטנסיבית אחרי בתי הכנסת בישראל?

"ראשית אציין, כי מדובר בחלקיק בפאזל בפרויקט גדול מאוד שעוסק בתיעוד ומחקר של החברה הישראלית במלל ובתמונה, הנושא את השם 'אנשים ישראל'. אני חושב את אשר ידוע לכו