איזהו מכובד? המכבד את הבריות: על כבוד ופגיעה

קוראים יקרים, תסכימו איתי, שכיסא מרופד הוא כיסא שריפדו אותו, שולחן מסודר הוא שולחן שסידרו אותו, בית מחודש הוא בית שחידשו אותו, ואדם מכובד הוא, לכאורה... אדם שכיבדו אותו. האם כך פני הדברים בהשקפת חז"ל?

נופתע לפגוש את הגדרת חז"ל למי הוא המכובד. "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

נבאר את המאמר.

א. הכבוד העצמי הוא הערך האנושי שאדם רוחש כלפי עצמו, מידותיו, אישיותו, שכלו, עברו, עתידו, וכל מעגל חייו.

ב. אדם שמכבד את עצמו מבין שכשם שיש לי רגש, שכל, אישיות, תפקיד ומהות, כך בדיוק גם לאדם השני. יוצא אם כן, שיכולת זו לכבד את הבריות נובעת מכך שהאדם מכבד קודם כל את עצמו, מתוך מודעות עצמית.

ג. והאם הדבר נכון גם להיפך? התשובה ברורה, אדם שמזלזל בבריות, דפוס התנהגות זה נובע מבעיה אישית – שהוא עצמו אדם ללא ערך עצמי בריא, הערך הינו זול – ומכאן נסיק שהמילה "זלזול" נובעת מחוסר ערך, וכך ממילא אותו אדם מזלזל בזולת.

ד.  לפיכך אל ניפגע מאנשים שמזלזלים ולא יודעים להתנהג. בדרך כלל הבעיה מתחילה אצלם ולא אצל האחר.

ה. יש בני אדם שהם כמו עננים – כשהם מתפזרים השמש זורחת. כאשר אדם "מייצר" מציאות על ידי פרשנות אישית, הוא כל הזמן נפגע ונעלב. אבל כאשר האדם נותן לעצמו את הזכות להתקדם הלאה, במקום להתמקד בבעיה ולרחם על עצמו, משפטים כמו "למה אמרו לי" ו"למה עשו לי" יפסיקו להיות שירת חייו....

וכבר אמר מרן החזון אי"ש זי"ע שדרגת השיא שאדם יכול להגיע אליה בעולם, היא לעבור את השבעים שנה ולא לפגוע ביהודי אחר!

ומעשה שאירע עם הגאון "החזון אי"ש", כשהוזמן לברית מילה. הברית התעכבה, ואז קם אדם ישיש והתחיל לדרוש בענייני פרשת השבוע. אלא שבאותו מקום היו רעשים ודיבורים, ונראה היה כאילו אותו אדם מדבר אל עצמו. הדבר המפליא היה שלעומת כולם, הגאון החזון אי"ש ישב והקשיב לו וגם הנהן לו בראשו לאות הסכמה. כשאותו אדם סיים את דבריו באיחול לבבי, ענה הגאון זצ"ל אמן בהתלהבות מרובה, וכל זה כמובן כדי לתת הרגשה טובה לאותו אדם.