הרבנית ימימה מזרחי על פרשת חוקת: לא מקריבים ילדים

פרשתנו, "חוקת", מציגה בפנינו את אחת המצוות הפחות מובנות: פרה אדומה. משתמשים בה כדי לטהר אנשים שנטמאו טומאת מת. זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה,[1]  ה' אומר. יש חוק יסוד שכזה – חוקה – לפיו אפשרי לצאת ממצב של מוות. זו יכולת מופלאה, לא מובנת, לצאת ממצב של חוסר תקווה מוחלט לתקווה.

זה לא הגיוני, אומר השכל האנושי. מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא[2] – האם אני יכולה לצאת מטוהרת, עם מחשבות נקיות ולב מלא תקווה מתוך המצב האטום והנעול הזה? האם ממשהו לא טוב יכול לצאת משהו טוב? ובכל פעם אני מופתעת לגלות איך הקב"ה מוציא טוב ממשהו שנראה רע מאד.

השבוע ראיתי בשיעור שלי דמות חדשה, בחורה צעירה ויפהפייה תכולת עיניים עם שיער בלונדיני חלק. הנושא של השיעור היה "אימהות ובנות – כל התובנות". דיברנו על מרים הנביאה, שההסתלקות שלה היא בדיוק בפרשה. והתלמידה הצעירה והחדשה יושבת ובוכה ובוכה ובוכה.

בסוף השיעור היא ניגשת אלי ואני שומעת מבטא – מהו? אמריקאי? לא. רוסי? לא. ערבי? יכול להיות שאני שומעת מבטא ערבי? כן. והיא מספרת לי שאמה יהודייה ואביה דרוזי. בשבועות האחרונים מתעורר פולמוס גדול בקרב הדרוזים, לאן הם שייכים. האירועים בגבול סוריה מטלטלים את העדה הזו.  

"כל השנים ראיתי את אמא עושה דבר אחד: מדליקה נרות בערב שבת", היא מספרת. "ופתאום כל הבלגן הזה כיוון אותי למצוא את ההגדרה שלי, מי אני. חיפשתי איזשהו שיעור, הגעתי לכאן וכל מה שדיברת בשיעור היה על התעצומות של אמא עבריה וכוחות שאמא עבריה מזרימה לבת שלה. לא יכולתי לעמוד בפני הגילוי הזה".

כה אמרה ואני רק חשבתי לעצמי, שלפעמים מהלכים ענקיים שאנחנו רואים בעולם, כמו מה שרואים במג'דל שמס בגבול סוריה, את כל זה הקב"ה עושה כדי לשלוף נשמה אחת ולהסיע אותה למקומה. בשביל ילדה אחת הוא מערבב עולמות.

בשיעור המלא שלי השבוע דיברתי על המושג הפרימיטיבי ששמו "אמא" ולא ידעתי, שכל כך הרבה אימהות ובנות עוד מחפשות את אמא. בכל גיל. "מחפשות אותה" במובן של סלנג, כמו רוצות לתפוס אותה בקלקלתה ולחנך אותה, ומחפשות אותה במובן של נוכחות. חשבתי שאני נוגעת בסלע וראיתי שהוא מים, מים רבים.

מרים הנביאה היא אחת האימהות של עם ישראל. היא המיילדת, היא הגורמת לכל כך הרבה ישועות במצרים. וזו אמא שמעולם לא זכתה להיות ילדה, מעולם, מפני שכך נראים חייה של ילדה בגלות; תמיד צריכה לדאוג לאמא. "אמא גרושה ואני אדאג שאהיה לה טוב", היא מחליטה כשאביה, עמרם, אומר שאין טעם להביא ילדים לעולם בגלל גזירת פרעה, ועוזב את הבית. כמה מרים משתדלת, עד שהוא חוזר. בהמשך, לקחו מאמא את התינוק שלה, משה. "אמא, לכי הביתה, אני אעמוד פה", מרים אומרת וניצבת מול היאור לראות מה יקרה לתיבה. וכשבת פרעה מושָה את התיבה מן היאור – "אמא, אמא! הִצילו את התינוק שלך! אני אביא לך אותו להנקה, אל תדאגי. רק שיהיה לך טוב, אמא". מאז היותה ילדה, מרים היא אמא קטנה. הכניסה את כולם תחת כנפה והיתה להם לאם, לאחות, לגיסה, לבת.

במדבר היא כל כך נוכחת. אמא מרים מנביעה מים במדבר, בכל יום מחדש. בפרשתנו היא מתה ומה קורה – ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה. זו השנה ה-40 ליציאת מצרים. מרים מתה, ואין מים. ורש"י משונה כל כך: מכאן, שכֹּל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים.[1] ואנחנו תוהים – "מכאן"? רק מכאן אתה למד ש-40 שנה היתה באר בזכות מרים? ולמה "מכאן", אחרי שהיא לא כאן? הרי חז"ל מספרים לנו שמדי בוקר מרים היתה קמה ואומרת, כמו אמא שמעוררת ילד, שלוש פעמים "עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר, עֲלִי בְּאֵר". וכל העם היה חוזר אחריה; "עֲלִי בְאֵר", עֱנוּ לָהּ.[2] כולם עונים לה. כולם יודעים שזה בזכותה, אז למה רק "מכאן" לומדים ש-40 שנה באר היתה בזכותה?

עצוב לומר זאת אבל התשובה היא שבדרך כלל אנחנו לא יודעים לומר לאמא מספיק תודה כשהיא נמצאת איתנו כאן. רק בהיעדרה אנחנו פתאום מבינים, שהמים החיים, היומיומיים האלה, היו כל כך מופלאים.

אף פעם לא אומרים מספיק תודה להורים – ולמורים. השבוע היתה מסיבת סיום בגן של בני הקטן. התייצבתי שם במלוא ישישוּתי ועשיתי את כל תנועות הריקוד במסירות נפש תוך סיכון עצמי J וחשבתי לעצמי שאנחנו לא אומרים מספיק תודה. הרי ברבע לשמונה מגיעים לגן הילדים עם אימהותיהם, שקמות כבר בשש בבוקר ורק מחכות לפתיחת הגן. בשלג, כשאין גן, אנחנו מבינים עד כמה אנחנו נסמכים על הגננת הזו. למעשה, רק כשהם לא כאן מבינים באמת איפה ההורים והמורים.

מה היה כוחה העצום של מרים הנביאה? להזרים לנו אמונה. כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק[3] – היא היתה אומנת, מלאת אמון ואמונה וכך גם היו הדיבורים שלה. מרים היתה מוציאה מהפה רק משפטי אמונה: עתידה אמי ללדת בן שיושיע את ישראל,[4] אמרה לאביה. לבנות ישראל היתה אומרת "אל תתייאשו, עוד מעט יוצאים ממצרים", ושכנעה את כולן לארוז תופים לקראת הישועה שלבטח תגיע: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.[5] כוח מרים הוא הכוח להיות לא-הגיונית, להיות כמו חוּקה בלי הבנה ובלי סיבה ובלי טעם ולהוציא מהפה תרחישים טובים.

הפטרת השבוע מצמררת. יפתח הגלעדי יוצא לקרב מסוכן ונודר נדר: "הראשון שיוצא מפתח ביתי, אותו אני מקריב לקורבן". יש לו בת מבוגרת (בת 48, לפי המדרשים). היא לא נישאה לאיש ולא ילדה ילדים וכשיפתח חוזר מהמלחמה עטור ניצחון, היא יוצאת לקראתו. "אבא, אבא! אני כל כך מאושרת שניצחת במלחמה. התפללתי עבורך".

והוא מביט בה במבט נורא.

"אבא, קרה משהו?"

"כן. פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב. נדרתי נדר, שהראשון שיצא לקראתי מפתח הבית, אקריב אותה. אני צריך להקריב אותך לקורבן".  

"לא, אבא. גם יעקב אבינו נדר, כשלא היה לו שום דבר, 'וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'.[6] ה' נתן לו 12 ילדים. וכי הוא הקריב מהם?! לא מקריבים ילדים".

אך יפתח לא נותן לה פתח.  

"תן לי חודשיים לרדת להרים, וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי, על חיי הלא-ממומשים", היא מבקשת. לחודשיים ימים היא יורדת עם חברותיה להרים והן בוכות יחד את צערה של בת יפתח. כשהיא חוזרת, אביה מקריב אותה. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה,[7]  מספר המקרא.

מה לנו ולסיפור המזעזע הזה? אלא שיש כאן מסר חזק להורים. אבא ואמא, לפעמים אתם לא שמים לב כיצד במשפט אחד שלכם, בחוסר אמון ובייאוש, אתם מדירים את בתכם מהאושר. כובלים ונועלים אותה בתוך תרחיש רע שיצא מפיכם.

כשיפתח חוזר מהמלחמה, שמח בניצחונו, הוא רואה את בתו וכל שמחתו נקטעת באחת. זה קורה להורים כי דווקא בשמחות (כולל בחלוקת תעודות) את רואה את הילדה המוזנחת הזאת שלך ואומרת "אבל מה יהיה איתה, היא פשוט קורבן של החיים!" ואין לך מושג איזה נדר נורא נדרת לגביה.

בת, אל תרדי אל ההרים. שאי עיניך להרים – אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים[8] והאמיני, שעל אף שאמך לא רחשה לך תרחיש טוב, כל הטוב מחכה לך והוא כה קרוב.

ואת, אמא. לפעמים הבת שלנו נראית לנו כמו סלע, קשה כל כך, לא מתפשרת. אל תכי, אמא. דברי אליה. בשרי לה טוב. בשרי לה... תוף. זו האמנות שמלמדת אותנו אמא מרים. אין לך מושג כמה מים מתוקים יש בתוך הילדה הזו, רק תני בה אמון. ויהי רצון שנזכה להיות אימהות אומנוֹת, אימהות מלאות אמון ואמונה, כמו אמא מרים.

הרבנית ימימה מזרחי היא עורכת דין במקצועה, שזנחה את המקצוע לטובת אהבתה הגדולה - לימוד תורה לנשים בהיבט עדכני ורלוונטי לחיים. היא מרצה מבוקשת ברחבי הארץ והעולם, ושני ספריה "במה אברכך?" ו"פרשה ואישה" (הוצאת ידיעות ספרים), הפכו לרבי מכר. דרך מפעל עלוני פרשת השבוע שלה, "פרשה אישה" נשלח בכל שבוע עלון בנושאים של זוגיות, רווקות, הורות וחינוך ילדים, מצוות נשיות ודיון אקטואלי בענייני דיומא.

היכנסי לכאןכדי לקבל מתנת תוכן מיוחדת מהרבנית ימימה(בחינם).