לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם: להחזיר את הקב"ה לחיינו

"חלמתי על הקב"ה", בישר חסיד נרגש לרבו בעת שנכנס אליו ביחידות. בטוח היה שרבו יתפעל ממדרגתו הגבוהה, בה גם החלומות רוחניים כל כך...

הרבי חייך בשלווה: "אין כל פלא בכך. מחשבותיך נתונות כל היום לקב"ה, ואין אדם חולם בלילה אלא מהרהורי לבו ביום".

אבל החסיד הסביר בלהט: "אני קם בבוקר השכם, ממהר למקווה ומשם לתפילה, לאחר מכן פת שחרית, יוצא ללמוד שיעור בבית המדרש ופונה לעסקיי, שב לבית המדרש לתפילות מנחה וערבית עם שיעור תורה, מגיע לביתי לרעייתי וילדי, מסדר את שלא הספקתי במהלך היום, והולך לישון בכדי לאגור כוחות ליום הבא. אמור לי, רבי, מתי יש לי זמן בכל הלו"ז הזה לחשוב על הקב"ה?"...

* * *

מאמרו של רבי עקיבא, "אשריכם ישראל! לפני מי אתם מטהרים", מקבל רובד נוסף עם היסוד שאנו לוקחים מן הפרשה. וזה הדדי, גם מצידו של ה': "ומי מטהר אתכם – אביכם שבשמים".

תהליך טהרת הפרה המופיע בפרשתנו, כשאפר פרה אדומה מטהר טמאי מתים, מוגדרת במילים: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמר". בעבר הרחבנו במדור זה אודות דבריו של רבי חיים בן עטר – ה"אור החיים" הקדוש (שבשבוע הבא, י"ד תמוז, יחול יום פטירתו) – שהתורה לא מגדירה את הטהרה כ"חוקת הפרה", אלא כ"חוקת התורה".

לאמור: לרוב ככל המצוות יש טעם שניתן להבינן על ידו. הטעם – כשמו כן הוא, מטעים ומנעים את קיום המצווה על ידי הבנת סיבותיה. אך אין הוא הסיבה העיקרית שבשלה גזר הקב"ה לקיים את המצווה. כשם שבפרה אדומה אין שום טעם שנגלה לנו בתורה בצורה מפורשת, מדוע היא מטמאת טהורים (הזורק את אפר הפרה נטמא) ומטהרת טמאים (האדם שמזים עליו נטהר מטומאתו), כך נדע שבאותו אופן כל מצוות התורה הינן בגדר "חוקה", וגם אם ניתן לנו טעם, זה רק בכדי לסבר את האוזן.

לאחר יסוד זה של ה"אור החיים" הקדוש, נמשיך לבאר את המשך הפסוק: "אשר ציוה ה'". כידוע, לימוד התורה הינו הדבר החשוב ביותר שקיים בעולם. הוא המוריד שפע וברכה לעולם. מעיקר הדין יש ללמוד תורה באימה וביראה, ברתת ובזיע, כיון שמעלתה אינה נתפסת כלל בשכלנו המגושם.

אך מכיוון שאנו בני אדם, אמרו חז"ל בתלמוד: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה". דהיינו: אדם יתחיל את לימודו בכל מצב, גם אם נראה לו שהוא לא לומד ברצינות מספקת כפי שנדרש בהלכה, שכן העיקר הוא שיחתור להתקדם לקראת אופן הלימוד הרצוי.

מקווה חדש שנבנה בעיר פרנקפורט גרם למחלוקת הלכתית אודות כשרותו, בין רבי משה סופר, צעיר שלימים נודע בתואר "החתם סופר" – שהכשיר את המקווה, ובין רב אחר שדר בעיר, שאסר. ניגשו שניהם וביד כל אחד תמצית שיטתו ההלכתית מדוע הוא סובר כך, אל רבי נתן אדלר – רבו של החתם סופר וגדול הדור באותו האזור.

שמע רבי נתן את שיטתו של רבי משה תלמידו החביב, ופסק: המקווה כשר. הרב השני תמה: הן רבי נתן לא שמע כלל את דברי. היאך זה יפסוק כדברי תלמידו בלא לשמוע את דעתי שלי?!

התרגש רבי נתן וקרא: רבי משה לומד תורה לשם שמים, וכיון שהתורה הקדושה מלמדת שפסיקת ההלכה אינה תלויה רק במאמציו של הלומד, אלא בעיקר בסייעתא דשמיא שיש בידו, מובטחני שההלכה כדבריו והמקווה כשר. ייתכן שטענותיך יסתרו חלק מראיותיו, אולי יציבו קושיות על היסודות שהוא העמיד, אך ההלכה תהיה כמותו! כי הוא לומד תורה לשמה.

רעיון זה נוכל לאמץ אל חיקנו בהסבר דברי הפסוק: "זאת חוקת התורה". התורה קבעה שבכדי לחקוק את דברי התורה בלבנו, יש ללמדם בבחינת "אשר ציוה ה'" – לנסות ככל האפשר להחדיר בלבנו ובמודעות שלנו שהקב"ה הוא זה שנתן את התורה, וממילא היחס שלנו אליה יהיה רציני יותר.

* * *

לא כולנו שקועים רוב היום בלימוד התורה, והנשים פטורות לגמרי מן הלימוד, אך גם אצל אלו המסר העולה מבין השיטין הינו אחיד: תשומת לב מעטה שנעמול לסגל לעצמנו לפני קיום המצוות, לפני התפילה – מי ציוה אותנו על כך, יהפכו את קיום המצוה לזמן איכות עם הקב"ה. שלא נגיע חלילה למצב שמרוב מצוות "אין לנו זמן לחשוב עליו".

כולנו זקוקים לסייעתא דשמיא על כל צעד ושעל, ולכל אחד – ממתינה רשימת משאלות שהיה חפץ בהן. רבי נתן אדלר מלמדנו שעצה זו היא גם סגולה שהקב"ה יחשוב עלינו לטובה, כמו שאנו מתאמצים לחשוב עליו ולהידבק בו.