סבתא, את זקנה? כתבת מגזין בין-דורית

שָׂבִים וטוב להם

המטרה: להתכופף ולטפוח על הגב

הדוברת הראשונה שאני מראיינת לכתבה הזו היא חוה רוטנברג, אישה בשנות השבעים לחייה. האם מטען השנים הזה הופך אותה לאישה 'זקנה'?

"תראי", היא אומרת. "אינני יכולה להכחיש שמשהו משתנה אצלי. היום, כשאני מתכופפת, רוצה להרים משהו, קשה לי להזדקף. בבוקר עוברת דקה עד שאני מסוגלת לקום מן המיטה. חוץ מזה, אני מתעייפת. רק לפני זמן לא רב יכולתי לצאת לקניות ולשוטט במשך שעות עד שכל הרשימה שלי נמחקה. היום זה כבר לא זה. ותארי לעצמך שאני נחה בצהריים. מתי קודם לכן הייתי נכנסת למיטה באמצע היום ואפילו נרדמת?

"נכדה שלי מגיעה אליי בכל יום שישי והיא זו שמנקה. פעם... נו, טוב. נראה לי שרק ה'פעם' הזה מעביר אותי לגילדה של הזקנים".

חוה היא לגמרי צעירה ברוחה, ואני אומרת לה את זה. "גם זה לא מדויק", היא טוענת. "נכון שמעולם לא הצטיינתי בזיכרון חד, אבל היום אני שוכחת ממש תוך כדי דיבור וזה די מכביד על החיים. נזכרתי במשהו שאני צריכה לקנות? אם אינני רושמת מיד, אני שוכחת מה זה היה. המון דברים נשמטים מזיכרוני, ואפילו הספקתי לשכוח פעם את שמה של אחת מכלותיי. זה לא נעים.

"אבל, וחשוב לי שתדגישי את זה, אני מרגישה המון-המון תודה לאבא שבשמים. אני לא נעשית יותר צעירה, אבל מצבי מעולה - אם להשוות למצבים של נשים מבוגרות שחלו וגם של צעירות שחלו. פה ושם כואב. אי אפשר בלי זה. אבל אני בסך הכול בסדר, תודה לה' יתברך. מתפקדת, עובדת, מארגנת את הבית, קוראת הרבה, ונהנית מאוד מהנחת. ילדים טובים יש לי, ברוך ה', נכדים וגם נינים. מה יש להתלונן? באמת שאין. רק להודות ולבקש על ההמשך".

הזִקנה, יש להודות, מפחידה. איך אפשר לחיות כשכל יום מקרב אותנו לסוף? איך מתמודדים עם זה? לחיות בפחד מתמיד זו מועקה גדולה. "לא אגיד לך שאני לא מרגישה את הפחד הזה. כל יום הולדת נוסף מעצים את ההרגשה הלא נעימה הזו. אבל ביום יום הפחד הזה שמקנן לו באיזשהו מקום לא ממש תופס מקום. אפילו בגילי אני מתרגזת על שטויות, נהנית מכל מיני דברים לא רוחניים בעליל כמו ממתקים ("תצחקי, תצחקי") ובכלל, כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם. אני יודעת שלא כך צריך לחיות. משתדלים להתפלל יותר, לחזור בתשובה על מעידות, לעבוד על המידות, עבודה בלתי פוסקת שאינה תלוית גיל, ופשוט לחיות. אני מנחמת את עצמי שגם עזרה לילדים ולנכדים נחשבת כחסד, ואת זה אני עדיין עושה ומתפללת לעוד הרבה שנים טובות כאלה".

גמלאים ומדכא להם

המטרה: להאריך ימים מעבר לפנסיה

"בשנות ה-30", אומר לנו ד"ר יעקב בן שאול, חוקר זִקנה (צעיר), "ניתנה לראשונה - בעקבות המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית - הגדרת הזִקנה, מתוך מטרה לתמוך בזקנים. אז נקבע שגיל היציאה לפנסיה עומד על 65, וזהו גיל הזִקנה. בגיל זה יוצא אדם לגמלאות ומקבל את ההגדרה שלו כזקן. הוא חי מאז בציפייה למוות הבלתי נמנע. אבל ככל שחלפו השנים, עלתה תוחלת החיים".

לפי ד"ר בן שאול עלתה תוחלת החיים בעקבות התפתחות הרפואה. "בשנות ה-60 וה-70 התחיל להתפתח המקצוע שלי, הגרונטולוגיה, לצד הגריאטריה שהוא המקצוע הרפואי המטפל במחלות הזִקנה. פתאום הופיעו יותר ויותר זקנים".

העובדה שהם נתבעים לצאת בגיל זה לפנסיה היא טובה?

"כך תפסו את זה אז, ולמעשה רואים זאת כך עד היום, אם כי בישראל גיל הפרישה עומד על 67. מה הטוב שבזה? הזדמנות להחליף ידיים, לרענן שורות. האם זה טוב למי שפתאום מוגדר כזקן? זאת שאלה עם תשובה אחרת".

אבל מה לעשות שתוחלת החיים עלתה עד לגילאי השמונים?

"זה מוכיח", אומר ד"ר בן שאול, "שאנשים יכולים לחיות תחת הגדרת זקן במשך עשרות שנים. אבל אני, כחוקר זִקנה, לא רואה את זה כך. הזִקנה בעיניי היא מצב קליני שבו אדם שרוי במשך כ-5-8 שנים בממוצע. לכן, אדם שחי היום קרוב למאה שנים איננו באמת זקן למשך עשרות שנים. הוא זקן רק בחלק האחרון של חייו".

"מעניין לגלות שמחקרים בתחום עליית תוחלת החיים נעשו דווקא בקרב יהודים דתיים בברוקלין", מספר הדוקטור. "זה משום שיש ליהודים שונות גנטית מסוימת והם נחשבים לקבוצה מאריכת ימים. העובדות מלמדות שהם חיים יותר ותקופת הזִקנה הפתולוגית שלהם קצרה יותר".

מובן שלא כל אחד זוכה לאריכות ימים. "מהרגע שבו מתחילה אצל אדם סדרת מחלות כרוניות, ממוצע החיים יורד".

מה בפועל משפיע לטוב ולמוטב על תוחלת החיים?

"אפשר להזכיר שלושה גורמים עיקריים לזִקנה. הגורם האחד הוא שחיקת התאים, דהיינו הרדיקלים החופשיים שמתפתחים בגוף וממיטים עלינו את המחלות הכרוניות, שהיום ניתן לעשות לא מעט כדי למנוע אותן. כל מה שקשור למניעה הוא בין הגורמים להארכת תוחלת החיים. הגורם השלישי לכאן או לכאן הוא הגורם הנפשי. אנשים צריכים למנוע, ולכל הפחות לטפל, בדיכאון נפשי. הסעיף הזה חשוב מאוד, כי אנשים בגיל מבוגר מוצאים את עצמם לא פעם מנותקים מהחיים, מהחברה ומהמשפחה. הם בודדים, וזה משפיע השפעה קשה על תוחלת החיים".

אצלנו מאחלים תמיד "עד מאה ועשרים".

"זה נכון. השיא היום הוא מאה ועשרים. הייתה אומנם אישה צרפתייה שחיה עד גיל 122... הדור שלנו מתקדם לקראת תוחלת חיים של מאה ועשרים, עם תקוות ליותר. החלום של הגרונטולוגים הוא לעבור את סף המאה ועשרים".

קשישים וחזון להם

המטרה: להגיע מתישהו למגה חיים

לחסל את הזִקנה אי אפשר, מה כן אפשר לעשות?

"זה נכפה עלינו", אומר ד"ר בן שאול. "נישאנו, הקמנו בית, הקמנו דור ועוד דור, ואז אנחנו חשופים לסוף המתקרב. אבל היום יש מרחב אחר של אפשרויות. מדענים מצביעים על הסיבה הגנטית שיכולה להביא לאריכות ימים. זו רפואת העתיד: הרפואה הגנטית. חוקרים רבים מאמינים שבתוך 20-30 שנה נוכל להגיע לצפי של מה שנקרא מגה חיים".

איך?

"ישנה קבוצה גדולה של חוקרים טכנולוגיים המשוכנעים שאנחנו הולכים וקרבים לקראת מצב שבו ניתן יהיה להחליף איברים שאינם מתפקדים באחרים. ניתן יהיה להחליף את רוב האיברים כשהטכנולוגיה תתפתח לרמה הזאת".

הם מדברים גם על המוח?

"זהו, שלמוח הם אינם יכולים להציע תחליף, אבל יש חלום, שיש הרואים אותו כמעשי, שהטכנולוגיה והמחשוב יאפשרו להעתיק את המוח על מחשב ולהאריך את חיי האדם. ישנם חוקרים כמו קורצוויל, יהודי, שבטוח שבטווח של 20-30 שנה זה יהיה מעשי. כמוהו חושב גם מדען רוסי בשם דימיטרי איצקוב. בכל מקרה, היום יודעים גם אנשים שיש מה לעשות כדי לשפר חיים בגיל מבוגר. ואני חייב לומר שליהודים שומרי תורה ומצוות יש נשק חזק מאוד: האמונה. אנשים מאמינים מסוגלים להתגבר על מכשולים בעזרת האמונה ובעזרת המצוות הקשורות לזִקנה, כמו "והדרת פני זקן", "מפני שיבה תקום" וכו'. היחס לקשישים בציבור החרדי נותן לו יתרון גדול וברור על פני הזקנים מהחברה החילונית. בחברה הדתית והחרדית הזקנים אינם נידחים הצידה. המשפחה מקיפה אותם, יש להם בית כנסת, קהילה - הם אינם בודדים. ולכן, למרות המצב הסוציו אקונומי הנמוך בבני ברק, תוחלת החיים שם מהגבוהות ביותר בארץ. אין ספק שהאמונה משפיעה על ההתייחסות לקשישים וזו משליכה על תוחלת החיים שלהם".

תשושים ובודד להם

המטרה: לזכור שהם מחכים בכורסה

נעים לשמוע דברים כאלה, ובכל זאת, לפעמים זקוקים הקשישים, או איך שתבחרו לכנות אותם, לעזרה צמודה. זה מה שקרה לחנה ליבוביץ.

חנה גרה בקרבת מקום לרוב ילדיה. עינם פקוחה עליה תמיד, ובכל ערב התייצבה נכדה לישון איתה, שתהיה פחות לבד.

חנה התאלמנה ונשארה לבדה. היו בכל יום שעות בהן הייתה לבדה, והיא הרגישה טוב עם זה. אדם צריך את הפרטיות שלו.

אבל אז התחילה סדרת הנפילות שלה. היא החליקה ושברה את רגלה, ולא היה איתה מי שיגיש לה עזרה ברגעים הראשונים של ההלם והתדהמה. למרבה החסד נכנס בדיוק אז אחד הנכדים להתקין משהו בשביל סבתו ומצא אותה על הפנים, כפשוטו.

בית חולים, ניתוח, החלמה - והביתה. ואז קרה לה מקרה דומה. שברה כתף.

זה כבר היה יותר מדי. "חייבים להשיג פיליפינית", הוחלט במועצה המשפחתית. יש, הרי, שעות בהן אין אף בן משפחה נגיש.

לא נחזור על מסכת התלאות שעברו חנה ומשפחתה עד שאושרה לה עובדת, אבל מאז השתנו חייה. קודם כל, היא שוב לא נפלה. האם יש קשר בין הדברים? ייתכן מאוד.

"טוב לי איתה", היא אומרת. "היא נחמדה ומבינה. התרגלתי לצאת איתה להליכה יומית פעמיים ביום. זה לא היה קל בתחילה. היום זה קל בהרבה. אנחנו יוצאות, עושות סיבוב, נכנסות לבקר קרובת משפחה בדרך, ואני לא נופלת ולא מרגישה רע. אז מה אם אני נעזרת במקל? אני הולכת, מתפקדת! ברוך ה'".

אסתר גרוסברג הייתה בעבר ממונה על השירות לזקן בעיריית בני ברק, והיום היא מופקדת על טיפול בחולי אלצהיימר. היא, מהזוית של תפקידיה, רואה גם את הצד הפחות מלבב של הזִקנה.

"הבעיה המרכזית של הקשישים", היא אומרת, "היא הבדידות. אנשים יושבים בכורסה, מתנמנמים, בוהים בשום דבר ומחכים שמישהו יבוא".

זו תמונה עגומה מאוד. את מדברת על מצבים בחברה שלנו, החרדית.

"נכון. יש גם מצבים כאלה. בני המשפחה מגיעים, אבל התדירות לא תמיד מספיקה. יש משפחות טרודות מאוד. ילדים, נכדים, אפילו נינים. לא תמיד זה קל אבל תמיד זה נחוץ: לא להשאיר את הקשיש יותר מדי זמן לבדו".

האם הם אינם יכולים לעשות משהו עם עצמם בלי להיות כל כך תלויים באחרים?

"אצל חלק מן הקשישים מובחנת ירידה בתפקוד. ירידה בראייה, בשמיעה, וזה כשמדובר אצל תשושים באורח קל. קשה להם להעסיק את עצמם, ובדיוק בשביל זה יש פתרונות שונים שנבנו בבני ברק לטובת קשישים כאלה".

כמו מה למשל?

"יש פרויקטים קהילתיים יפים מאוד. פרויקט אחד כזה, לדוגמה, מופעל על ידי בנות סמינר גור. הן מגיעות לבקר קשישות, מקריאות להן מעיתונים וספרים, יוצאות איתן לטייל. זה מפיג את הבדידות והעצב שלהן. מעבר לזה יש מועדוני יום לקשישים. אלו מועדונים בשתי רמות. המועדון האחד מיועד לנשים עצמאיות המבלות ביחד במועדון. יש שם פעילויות שונות, הרצאות, למשל, ועוד.

ברמה האחרת מופעלים מועדונים לתשושים, שכוללים הסעה למקום, ארוחות בוקר וצהריים, ומפעילים אותם שם בהתאם. ההשתתפות של קשישים תשושים ואחרים במועדונים אלו מומלצת מאוד. העיקרון הוא לא להשאיר אותם בבית לבד. קראתי לא מזמן מאמר שבו נכתב על ידי פרופסור מומחה לגריאטריה שלא מספיק לאף זקן לעשות סודוקו, לפתור תשבצים ולקרוא ספרים - אם הוא מסוגל לעשות את הדברים האלה - כי העיקר ולפני הכול, זו החברה. כל אחד, ובמיוחד קשישים, צריכים לצאת מהבית, לראות בני אדם, נופים".

האם העובדות הזרות ממלאות את החסר הזה?

"העסקת עובדת (או עובד. כל הנאמר כאן רלוונטי כמובן גם לגבי קשישים, ח.א.) עוזרת מאוד. כך הקשישה לא נשארת בבית לבדה. חשוב מאוד שתהיה לסייעת ולנעזרת שפה משותפת. הונגרית, אנגלית, כל שפה שהיא, כדי שהן יוכלו להידבר ביניהן. מחלון ביתי אני רואה שבגינה הציבורית, שתופסת מקום בחיי קשישים לא פחות מאשר בחיי הילדים, מתאספים פרלמנטים על הספסלים. ספסל אחד מכיל את הקשישות שדנות בעניינים השונים וממול מתאסף הפרלמנט של העובדות הזרות שגם הן סובלות מהבדידות וטוב להן להיפגש ולשוחח על מה שמעניין אותן. זה מאוד יפה הנוהג הזה".

הכלל הוא - אל תתנו להם לשקוע. שמישהו יפעיל את הקשישים לפחות פעם ביום. בבני ברק פועלים המרכזים האלה חמישה ימים בשבוע, מהבוקר ועד השעה 14:00. יש גם קבוצות תמיכה למשפחות של קשישים בריאים ובמיוחד למשפחות של חולי אלצהיימר. אחוז הלוקים באלצהיימר גדל ככל שמתארכת תוחלת החיים וצריך להתמודד עם הבעיות המיוחדות שלהם.

מבוגרים וצעיר להם

המטרה: לשמור על כושר וליהנות

"בגדול", אומרת אסתר גרוסברג, "יש תופעות משותפות לכל הקשישים. הפחדים, למשל. הם רואים איך החברה שלהם מצטמצמת והולכת. יש ידידים ובני משפחה שנפטרים, והפחדים ביחד עם הבדידות הם נוסחה למועקה לא פשוטה. אבל", מדגישה גרוסברג, "יש גם זִקנה יפה. קשישים יוצאים לטיולים, מתעניינים בנושאים שונים. לא הכול קודר".

ואם מבקשים דוגמה ל'זִקנה' יפה, מוצאים אותה אצל הגב' אביגיל רביץ, אלמנתו של הרב אברהם רביץ הבלתי נשכח, שבעצם ממש לא מרגישה את עצמה זקנה.

"את שואלת איך אני מסתכלת על הגיל? על הזִקנה? אני לא מוצאת קשר בין זִקנה לבין השנים. ממש לא. הכול קשור למבט הפרטי על העולם, על החיים. הכיוון הוא להמשיך את החיים. לא להרים ידיים. לא להרפות. כל מה שאפשר לעשות לבד - לעשות. ואז לא מרגישים זקנים".

לא כל אחד יכול לחיות כך.

"זה נכון. לכן חשוב מאוד להיות מוקפים בילדים, בנכדים, בניינים. כך אני ממש לא מרגישה את עצמי זקנה. אולי רק כשאני מסתכלת במראה אני פתאום רואה זקנה, אבל מי צריך להסתכל במראה?"

ובכל זאת, הקן מתרוקן ברוך ה'. ואז נשארים לבד. מה סדר היוםשלך למשל?

"ממש לבד אני לא נשארת הרבה. תמיד יש מישהו שנכנס. יש לי תמיד עם מי לדבר, ברוך ה'. אני עסוקה לכל אורך היום וגם... בלילה. אני הולכת לישון מאוחר מאוד".

מה נקרא אצלך מאוחר מאוד?

התשובה משאירה אותי המומה. "בשלוש, בארבע".

לפנות בוקר?

"בוודאי!"

ומתי את קמה?

"בשבע או בשבע וחצי בבוקר".

ובמשך היום את נחה?

"ממש לא".

מה עושים בשעות הקטנות האלה? אביגיל היא חובבת קריאה מובהקת. "בלילה אני קוראת", היא אומרת. "אני לא נכנסת למיטה עם ספר אלא יושבת בכורסה, כי אם אכנס למיטה אירדם, וחבל לי".

הבית, בית רביץ, היה ונשאר בית פתוח לכל בני המשפחה ולא רק להם. "לקראת שבת אני מבשלת תמיד מאכלים מיוחדים", היא מספרת. ורק שתדעו שאביגיל היא שפית אמיתית. "בליל חמישי אני בכלל לא הולכת לישון. כל הלילה אני מכינה את השבת. אף פעם אין לי שולחן שבת בלי עשרה אורחים לפחות".

רבים מבין הנכדים לומדים בסביבה הקרובה לאזור מגוריה של אביגיל. "יש לי קבוצת נכדים גדולה בישיבת 'חברון'", היא אומרת. "הם באים ורוצים משהו לאכול. ויש גם נכדים בישיבה הקטנה של 'קול תורה'. אני רואה את התיאבון שלהם ושואלת: 'תגידו, מה נותנים לכם לאכול בישיבה?' והם תמיד עונים לי: 'סבתא, אל תשאלי מה נותנים לנו. תשאלי מה אנחנו אוכלים'".

וכך, לכבוד כל שבת, מלהטטת אביגיל במטבח המצויד שלה בסירי הענק. "אף פעם לא אגיש אוכל שנשאר", היא מספרת. "תמיד הכול טרי. אני אופה חלות מקמח מלא ונאגלה נוספת מקמח לבן למי שמעדיף זאת. אני אופה עוגות מקמח מלא בלי שמי מאוהדי הלבן יחוש בהבדל".

עד היום, ממרומי גילה עד מאה ועשרים לפחות, חיה באביגיל הילדה השובבה שהיא הייתה ותהיו בטוחות - עודנה. "נכון", היא מאשרת, "אני עדיין שובבה".

לא קורה לך שאת שוכחת דברים פה ושם?

"קורה, אוהו קורה. אבל אני מתעקשת. שכחתי משהו, אני חופרת במוח עד שאני נזכרת. לפעמים אני רושמת על פתק באיזה מקום חדש אחסנתי משהו. אפשר להתמודד עם התופעה הזאת".

עיקרון מרכזי מלווה את רביץ עד היום: "כל מה שאני יכולה לעשות בעצמי, לא אניח למישהו אחר לעשות במקומי. אני מתכופפת להרים דברים ולא מרשה לנכדים לעשות את זה במקומי, ולא רק את זה. כל מה שאפשר אני עושה בעצמי. זה שומר לי על הכושר. יש לנו יותר כוחות ממה שאנחנו חושבים", היא אומרת. וזה, בעיניי, משפט מרכזי וחשוב שכדאי לזכור אותו בכל מצב וגיל.

"אני אפילו רוקדת", היא מתארת. "בבית עם הילדים ובחתונות של הנכדים. נכון, אינני יכולה לרקוד כמו הצעירות במשך שעות, אבל אני יכולה לרקוד במשך עשר דקות, לנוח ולחזור למעגל. אני לא רוצה ליפול ולא לשבת בצד על כיסא כבוד של זקנים".

גם היום שומרת אביגיל על קשר עם אנשים רחוקים. בעלה הרב עשה הרבה מאוד למען קירוב רחוקים והיא לצידו. עד היום היא מפעילה תכנית מיוחדת.

"מגיעות לכאן נערות חילוניות שמשתתפות בתכנית לימודים שמפעיל הצבא. בין השאר הן לומדות במשך שבועיים על החרדים, ומגיעות לבקר כדי לראות איך נראה הבית החרדי מבפנים. אני מקבלת אותן, מארחת, ושואלת אותן מה הן רואות בבית שלי שאין בבתים שלהן. הן מבחינות בארון הזכוכית עם הפמוטות שאותם אני מכינה במוצאי שבת לשבת הבאה - מסורת מבית אימא, גביעי כסף, חנוכייה. כל מה שיש בארון כזה בבית חרדי. הן רואות את ארונות הספרים, את הכיורים המופרדים במטבח. שואלות שאלות ומקבלות תשובות.

"ואז הן שואלות אותי מה לדעתי יש בבתים שלהן שאין בבית שלי. התשובות ברורות... בלי להטיף מורגש ההבדל בין אורח החיים החרדי לזה החילוני. ולפעמים מתעורר משהו בלב, מה שנקרא הניצוץ היהודי".

ויש גם תכנית משפחתית מקסימה: "בבין הזמנים", היא מספרת, "יוצאת כל המשפחה על כל ענפיה לנופש בן שבוע במושב נוב שברמת הגולן, שם קיימת מכללה המתרוקנת בחופש הגדול. לא מדובר על פנימייה כזו המוכרת לנו אלא על ביתנים-ביתנים. אני מגיעה לקראת השבת עם חבר'ה, כשמונה נכדים, ועם מטען של סעודות שבת. עוברת מביתן לביתן, רואה מה חסר ומה נחוץ. ובהמשך מגיעות המשפחות. כולנו אוכלים בחדר האוכל הגדול, ולא יושבים משפחה-משפחה אלא מתערבבים. כך מכירים כולם את כולם, ויש קשר בין כל בני המשפחה. זה, בעיניי, דבר גדול".