פרשת חוקת: הבלגה או הרתעה?

מפעם לפעם מזדמנות לממשלת ישראל דילמות כבדות משקל, נוכח פרובוקציות של אויבינו מסביב. לא אחת האווירה ברחוב הישראלי ולעיתים גם בתקשורת – מעודדת תגובה. האגו הישראלי דורש נקם: 'כח ההרתעה נשחק' אומרים המצדדים במלחמה, 'מדינה חייבת להגן על גבולותיה', 'דין הדרום/ הצפון כדין תל אביב',  ועוד כהנה וכהנה.

לא תמיד ממשלה חזקה היא זו הנגררת אחרי ההתלהמות הציבורית, ולא תמיד נכון להתייחס לוויתור כהססנות - ולהבלגה כחולשה.

זכור לטוב ראש הממשלה יצחק שמיר המנוח, שעל אף עמדותיו הלאומיות, על אף היותו מפקד הלח"י בעבר ואולי אחרון הליכודניקים האמיתיים, היה זה דווקא הוא שהבליג, כבקשת ארצות ברית, בעוד טילי סקאד נורים אל מרכז הארץ במלחמת המפרץ הראשונה. שמיר השכיל לבין שהאינטרס הישראלי האמיתי הוא להניח לקואליציה שגיבשו האמריקאים להביס את סדאם חוסיין – דבר שיכול היה לקרות רק כל עוד שמרה ישראל על מדיניות ההבלגה.

בחבית חומר הנפץ שבה אנו חיים, השאלה האם להגיב או להבליג עולה על הפרק לעיתים קרובות מאד. לצערנו, לא תמיד העם מאמין כי רק שיקולים ענייניים מדריכים את מנהיגי המדינה בתהליך קבלת ההחלטות שלהם...

מבט אל ההיסטוריה

בפרשתנו אנו מוצאים שתי סיטואציות מנוגדות. בפרק כ' מתואר כיצד העם היוצא ממצרים שכבר נודד במדבר כארבעים שנה פונה בפניה נרגשת אל האומה האדומית, אליה יש לנו יחס משפחתי: אנו בני יעקב והם בני עשיו.

"וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ... וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ:"

משה פונה אל המניעים האציליים, מזכיר את התלאות שעברו ישראל במצרים ואת העובדה שהם אלו שקבלו את הגזרה שנגזרה על אברהם 'כי גר יהיה זרעך'. גם לאחר שעשיו – אדום מגיבים בברוטאליות, עדיין בני ישראל לא מוותרים לעשיו בן דודם וחוזרים בהצעה נוספת. מעניין שהפעם הפניה לא מיוחסת אל משה כבפעם הראשונה אלא אל כלל האומה, אולי ניסו לשוות לה אופי יותר משפחתי, כשתוך כך הם מציעים גם תמורה כלכלית: 'וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה'.

הפעם התגובה האלימה של העם שנתברך 'על חרבך תחיה' - איננה רק מילולית: 'וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ'. והתגובה הישראלית רופסת לכאורה 'וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו...'

לא פלא לנוכח תגובה זו, מה ההתייחסות של האומה הבאה - אליה פונים בני ישראל בבקשה למעבר דרכם בדרך לארץ הנכספת. וכך נאמר בפרשתנו להלן בפרק כ"א: 'וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר.  אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל'...

הפרשנות הציבורית והעיתונאית תלתה בוודאי את התייחסותו של סיחון כתגובה טבעית ל"רפיסות" לכאורה, שהוכיח משה בתגובתו מול אדום. מסתבר שהיו גם אלו שטענו כי אם אכן אין כונה להילחם עם האומה האדומית מחמת יחסי הקירבה, אל לנו לפנות אליהם מלכתחילה.

אולם הפעם התגובה הישראלית שונה. משה מוציא את העם למלחמה בסיחון על אף חוסנו והיותו מן הענקים, והתוצאה לא איחרה לבא: 'וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן עַד יַבֹּק עַד בְּנֵי עַמּוֹן'.

כאשר האומה מונהגת על ידי נביא כמשה, וההכרעות מתקבלות מלמעלה, הדרך ברורה. אין התלבטות לגבי טוהר השיקולים, כי הצו האלוקי הוא זה שמנחה. בדורות מאוחרים יותר, כשפסה הנבואה מקרב העם, עדיין נותרה האפשרות ליטול עצה מגדולי התורה, שלהם ניתנה הרשות להורות את הדרך יחד עם סייעתא דשמייא מיוחדת כדי לפסוק נכונה.

בעבר השכילו חלק מראשי הממשלה להיוועץ בהכרעות קריטיות עם גדולי התורה. ידוע כי מנחם בגין שלח להתייעץ בטרם תקף את הכור העירקי, וגם אחרים בקשו לא אחת עצה וברכה. אין ספק שהכרעות של פיקוח נפש לאומי כמו יציאה למלחמה מחייבות שיקול דעת רחב, נקי, ובעל יכולת הסתכלות לטווח ארוך. כשמנהיגי המדינה מכירים במוגבלות היכולת האנושית, ומצרפים גם 'דעת תורה' המסתייעת בעזר אלוקי – הם מכפילים את הזכות המוסרית שלהם לעמוד בצמתי הכרעה בהם מונחים עניינים של חיים ומוות על כף המאזניים – עניינים שרק בסייעתא דשמיא מיוחדת ניתן להכריע בהם נכונה.

מעובד מדברי הרב מנחם יעקובזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד

הטור מתפרסם לעילוי נשמת מנחם ורחל שרעבי ע"ה.