אנחנו נשים שקופות. תראו גם אותנו, בבקשה

שלום, קוראים לי חוה מאלעד. אני בת שלושים ושמונה, ואני שקופה. יש לי ילד חמוד עם פיגור קשה, וכשאני הולכת איתו ברחוב, יש נשים שלא מכירות אותי פתאום. כשהוא נולד, והשמועה פשטה לה, הייתי בטיפת חלב עם חברה שזה עתה נולד לה תינוק בריא ומתוק. ניגשה אליה מכרה משותפת של שתינו, ואמרה: "אני רוצה לראות את הקטן שלך. באיזו עגלה הוא שוכב?" היא רצתה לבטח עצמה שלא תיגש חלילה לעגלה שלי ותחזה בפניו של הילד המסכן שלי. לפעמים אני יוצאת עם כל ילדיי לגינה וחברות כן מפטפטות ומדברות איתי על הילדים. רק על שאולי, הילד הפגוע, הן לא שואלות.

שלום, קוראים לי שרה אסתר מבני-ברק. אני בת ארבעים ושתיים, ואני שקופה. אני אם שמגדלת את ילדיה לבדה, ומאז שזה קרה, יש נשים שלא מכירות אותי יותר. פתאום לא מזמינים אותי לבר-מצוות ולחתונות, פתאום לא מתקשרים כדי לפטפט איתי סתם ככה. בשבתות אני יושבת לבד עם שלוש בנותיי ושומעת את השירה היפה מסביב. אותי אף אחד לא הזמין לסעוד על שולחנו את סעודת השבת. גם העסק שלי התדלדל בצורה משמעותית. אנשים לא כל-כך אוהבים להזמין תיק טלית רקום לחתן אצל אישה כמוני. גם לא תיק תפילין לבר מצווה. מגבות אני רוקמת מדי פעם, אבל אפילו פרוכות לבית הכנסת כבר לא מזמינים כמו פעם. כאילו אדביק בעין-הרע את הפרוכות אם אני ארקום אותן.

שלום, קוראים לי נאווה מביתר עילית. אני בת עשרים ותשע, ואני שקופה. כבר עשר שנים שבעלי ואני מחכים לילדים, ובינתיים הרכבת של כולם נוסעת. אחים ואחיות צעירים ממני כבר מגדלים משפחה ברוכה, ורק אני עוד מחכה. בשמחות משפחתיות אני יושבת בשולחן כשכולן מסביב מדברות על טיטולים ומעונות, חיידרים ומסיבות סידור, ואני נבוכה ולא משתתפת בשיח הסוער. בסמינר היינו חבורה מלוכדת של ארבע בנות. אני שומעת ששלוש האחרות נפגשות מדי פעם ומדברות הרבה בטלפון. אני יצאתי מהרביעייה, שבלעדיי נהפכה לשלישיה. אין על מה לדבר איתי, וזה סתם מביך ולא נעים. גם כשאני עוברת בגינה בדרכי הביתה הנשים שעל הספסל נהיות פתאום מאוד עסוקות כל אחת בענייניה, והן 'לא רואות אותי'. והכי אני שקופה פתאום אצל חברה להתמודדות שגם חיכתה שנים כמוני. היינו מתקשרות אחת לשנייה ומבכות ביחד את הצער והכאב, פורקות את התסכול והאכזבה. היא זכתה להיפקד ברוך ה' בשנה שעברה. אפילו על הברית היא לא הודיעה לי.

אילוסטרציה (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

שלום, קוראים לי מנוחה מפתח-תקווה. אני בת עשרים ושמונה, ואני שקופה. אני בשידוכים מעל שש שנים, ולצערי עוד לא הגיע הזמן. הבאשערט שלי עוד לא הגיע. חברות שלי כבר מזמן עשו חלאקה לילד או שניים, כבר הובילו ילדות נרגשות לכיתה א', וחגגו כמה מסיבות חומש לבני חמש. אני חיה את אותם חיים שחייתי לפני שש שנים וקצת, כשסיימתי את הסמינר. אני קמה בבוקר באותה שעה, אחרי לילה של שינה רצופה, בלי שום הפרעות ובכיות של קטנים. אני הולכת לאותה עבודה, חוזרת באותה שעה, מתפללת מנחה, ומעסיקה את עצמי בכל מיני תחביבים. פעם, בתחילה, עוד היו טלפונים של שדכניות. גם חברות הרימו טלפון מדי פעם עם רעיון כזה או אחר. היום הטלפון דומם. לפעמים מקפיץ אותי איזה צלצול, והלב שלי מחסיר פעימה, שאולי אולי הפעם מישהו חשב עליי. מהר מאוד מתברר שזה טלפון של איזה ארגון חסד, שמציע תפילה בעמוקה למעוכבי זיווג.

שלום, קוראים לי דבורה ממודיעין עילית. אני בת שלושים ושתיים, ואני שקופה. כשהגענו לארץ בלי משפחה או מכרים מברזיל, חשבתי שהגעתי הביתה. קיבלנו חבילת קליטה, למדנו באולפן, ועשינו צעדים ראשונים של היכרות עם סביבתנו החדשה. בעלי התחיל ללכת למניין קבוע ואני ירדתי מדי פעם לגינה עם הקטנטנים. בעלי מתפלל באותו מניין כבר ארבע שנים, ומעולם לא קיבל 'עלייה'. אני יושבת בגינה, כשנשים אחרות מדברות ביניהן שיחה ערה ותוססת, ואני לבדי בספסל, עם העברית העילגת שלי, שאין לאף אחת סבלנות להקשיב לה, ועם ילדיי החמודים, שדווקא מדברים עברית שוטפת, אבל בין החברים ה'צברים' הם קצת יוצאי דופן משום מה.

שלום, קוראים לי פרידה מחיפה. אני בת שישים ושמונה, ואני שקופה. נסעתי במשך שעתיים וחצי לחתונה באולמי תמיר בירושלים. הגעתי, ואימא של הכלה, שהיא בת אחותי נעמי עליה השלום, קיבלה אותי בהנהון פושר וחיפשה נואשות אחר שולחן פנוי. בסוף היא מצאה מקום פנוי ליד החברות של הכלה. היא הושיבה אותי, ומיהרה לאיזו ידידה מגונדרת שלה שבטח הגיעה מעזרת תורה הסמוכה. רציתי לשתות, אבל לא היה על השולחן שום משקה דייאט, וגרוני ניחר. הבנות הצעירות ליהגו ביניהן בקולי קולות, ואני מצאתי את עצמי מתגעגעת לנעמי יותר מאי-פעם. מזגתי לעצמי ספרייט בכוס שאני לא בטוחה שלא שתתה ממנה מישהי לפניי. כך קיבלתי קצת כוח לקום ולתור אחר אנשים מוכרים באולם. פניתי לכמה אחייניות צעירות שחייכו בסתמיות ומיהרו להצטרף למעגלים הסוערים, שאני כמובן לא העזתי לגשת אליהם. אחר כך פגשתי בת דודה אחת בת גילי, אבל היא כבר הייתה בדרך החוצה, להגיד מזל טוב בעוד חתונה. כעבור חצי שעה כבר יצאתי מהאולם כדי לחזור הביתה במשך שעתיים וחצי נוספות. לא הרגשתי שיש לי עוד מה לחפש שם.

שלום, קוראים לי אלישבע מירושלים. אני בת חמישים ואחת, ואני שקופה. עד לפני שנתיים, היו לי (או לכסף ז"ל) הרבה 'חברות'. הטלפון בביתי צלצל בלי הפסקה. הזמינו אותי למכירות סיניות ולדינרים, לערבי נשים ולערבי התרמה. היום כבר לא מזמינים אותי לאירועים מהסוג הזה. פעם היו מתקשרים הרבה לבקש תרומות והיו שולחים לנו בלי סוף מתנות ומזכרות מכל מיני מוסדות שחפצים ביקרנו. בפורים היה הבית עמוס בבחורי ישיבה שעשו הכול כדי להצחיק את בעלי ולשמח אותו. קיבלנו משלוחי מנות מלאים בקש עם בונבוניירות וצלופנים. מכתבי ההוקרה שזרמו היו מנוסחים בסגנון מזיל דמעות... היום הטלפון דומם, ותיבת הדואר שלי ריקה. אולי אני לא מעודכנת וכבר אין דינרים בעולם? בפורים אנחנו יושבים רק בעלי ואני והמשפחה הגרעינית שלנו, והשקט צועק לנו באוזניים. אין כל מיני אנשים שמנסים למצוא חן בעיני בעלי, לקנות לו עלייה בבית הכנסת, או לבקש ממנו 'עצות'. ואין הרבה חברות שהיו לי פעם. עם הכסף שהלך, התנדפו גם הן.