התמודדות חברתית בגיל ההתבגרות

להניה היקרה!

אני נערה בתיכון בת 16 וחצי, טיפוס לא כל כך חברותי. אני דווקא נעימה וחייכנית, אך איני טיפוס מעניין ואין לי הרבה חברות. פעמים רבות ניסיתי להיות חברותית יותר, אך פעם ´הלך´ ופעם לא. אני חושבת שקשה לי ליצור קשרים מכמה סיבות: 1. אני קצת ביישנית 2. אני לא דברנית ונחשבת לטיפוס לא כל כך מעניין 3. אני אולי טיפוס סגור.

האם עלי להשלים עם המצב – לקבלו כגזרת שמיים ולדעת שזה לטובתי, או שעלי להתמודד?

ואם אני כבר יכולה להשתנות ולהיות חברותית יותר, כיצד אוכל לעשות זאת?

אבקש בעיקר עצות מעשיות כיצד להתחבר וליצור קשרים חזקים ולהיות מקובלת בחברה.

בתודה מראש, רינה.

להניה שלום וברכה!

אני אם לשבעה ילדים, כן ירבו. בתי הגדולה לומדת בכיתה י"א, ויש לי איתה בעיה שעשויה להיות קשורה לגיל ההתבגרות. אני לא כל כך מבינה אותה וחשבתי שאולי תוכלי להסביר לי מעט את התופעה והרקע שלה.

בתי ילדה מאד חברותית ופעילה, והמדריכה שלה בארגון תופסת מקום מאד מאד משמעותי בחייה (מעל ומעבר לכל פרופורציה לטעמי). היא בראש מעייניה, וכל סיפור שהיא מספרת בבית קשור אליה במישרין או בעקיפין. עיניה ממש בורקות כשהיא מדברת עליה.

שאלתי: האם התופעה נורמאלית? שכיחה?                  

האם עלי להתייחס אל התופעה או שהיא תעבור מאליה? עד כה לא הבעתי דעה בנידון, אך בתי יודעת שאינני תומכת נלהבת של המדריכה שלה.

מחכה לעצתך, פנינה.

* * *

שני מכתבים על בנות הנעורים. האחת ביישנית וקשה לה לקשור קשרים, השנייה חברותית ופעילה, ובעייתה היא הערצה מוגזמת, לדעת האם, לדמותה של המדריכה. אנצל את ההזדמנות לדבר מעט על קשרים חברתיים בכלל, ובעיקר בגיל ההתבגרות. על הנורמאלי והשכיח, ועל הפחות שכיח. תקוותי ששתי הפונות תקבלנה תשובה לשאלותיהן. הצרכים האנושיים נחלקים לצרכים בסיסיים פיסיולוגיים, שבלעדיהם ניתן להתקיים רק לזמן קצר, כמו: נשימה, רעב, צמא וכו´, וכן לצרכים רגשיים, כמו: הצורך באהבה, בקשר חברתי ובהערכה עצמית. מימים ימימה כבר גילו לנו חז"ל: "או חברותא או מיתותא." כיום, מחקרים מודרניים מוכיחים בדרך מדעית, שאדם נולד כיצור חברותי ויש לו צורך בסיסי ליצור קשרים עם זולתו. תצפיות בילדים שגדלו בתנאי חסך חברתי הראו שילדים אלה לא התפתחו באופן תקין גם באופן פיסי. הם היו רגישים יותר למחלות, סבלו מדיכאון, ובעתיד לא יכלו ליצור קשר חברתי תקין אף עם ילדיהם. גם מבוגרים שחיו שנים בבידוד, שבויי מלחמה, או אנשים שנאלצו להתחבא לאורך זמן, אף אם נשארו בחיים, בריאותם הנפשית נפגעה.

במחקרים הוכח שאין צורך בקשר עם הרבה אנשים. קשר טוב עם אדם אחד יש בכוחו לענות על הצורך הבסיסי בקשר. בנוסף, הוכח שאותו יחיד יכול להיות שונה בגיל, באינטליגנציה ובמעמד הכלכלי והחברתי.

ניתן ליצור קשר טוב עם אדם שונה מאיתנו לחלוטין. מה שמעניין ביותר הוא שקשר שלילי עדיף על חוסר קשר לחלוטין. נכון שקשר המעניק אהבה, תמיכה ועידוד הוא הרצוי, אך אם הוא חסר, עדיפים קשרים המלווים ברגשות שליליים, כגון: תחרות, כעס, תסכול וכו´... משום שאף שהם שליליים – הם עדיין ביטוי של קשר. זרות, ניכור וניתוק הם ביטוי לחוסר קשר, ובמצב שכזה אין לנו חיים.

מחברי הספר "אדם ומלואו" אומרים, שבכל קשר ישנו מפגש בין "אני" ו"אתה", והמפגש בין השניים אמור ליצור שינוי אצל שניהם, ליצור משהו חדש. המקום בו נוצר מפגש זה לראשונה הוא המשפחה. הקשר בין ההורה לילד הוא המפגש הראשון בין "אני" ל"אתה". התינוק חסר האונים הוא במידה מסויימת עוד לא "אני" מגובש, ועל האם ללמוד לאתר את צרכיו ולספקם. אט אט, עם התפתחותו הגופנית, השכלית והרגשית, מתחיל התינוק לחוש את עצמו כישות נפרדת, ועל ההורים לעודד כיוון זה בהתפתחותו. גם שלב ה"לא רוצה" הינו חלק משמעותי בהתפתחות לנפרדות ועצמאות.

כך לומד הילד שהוא והוריו אינם אחד, ושלכל נברא צרכים שונים, ולעתים מנוגדים. חשוב שההורים לא ידכאו אוטומטית רצונות מנוגדים אלה, כי כך יפגמו בהתפתחות ילדם כאינדיבידואל. רצוי לאפשר לו להתמודד על עצמאותו, כמובן תוך מתן גבולות ויצירת סמכות ומשמעת.

אחרי שלב ה"לא רוצה" מתחיל הילד להשתמש בלשון "אני" – וזה ביטוי ליכולתו לקלוט את עצמו כישות נפרדת.

כך לומד הילד מי הוא ה"אני" שלו, מה הוא רוצה, ומה מתאים לו. הוא רוצה לעשות דברים לבד, להתלבש, ללכת למקומות שונים. הוא לומד למדוד את כוחותיו, מגבלותיו, מתי הוא יכול לבד ומתי הוא נזקק ל"אתה".

עתה, מתרחב העולם החברתי, הוא מחפש "אתה" נוספים, ותר אחר בני גילו. זוהי חברת "הדומים לו" – חברים בגן, ולאחר מכן בבית הספר. קשר זה אינו קשר מלידה, כמו הקשר המשפחתי, ויש בו אלמנטים של בחירה.

הוא בוחר חברים ונבחר, אבל אין בטחון שהם יישארו חברים לעולם. בקשרים אלה לומד הילד מיומנויות חברתיות, פעילות משותפת, ציות להוראות במשחקים, ויתור, עמידה על שלו, וכך הוא הופך להיות אהוב ורצוי או דחוי ומנוכר, בזכות עצמו ולא בזכות משפחתו.

חשוב שההורים יאפשרו התפתחות קשרים חברתיים. יאפשרו, אך לא יהיו מעורבים יותר מידי. מובן שעליהם לעקוב אחר התחברות ילדיהם עם ילדים שאינם מתאימים מבחינה חינוכית, אך לא מעבר לזה. לא חייבת להיות התאמה בין השכלת ההורים, לבין השכלת הוריהם של חברי ילדם. חשוב שילדם יתנסה בעצמו מי מתאים להיות חברו ומי לא, וכך תתפתח בו יכולת לבחור ולהחליט.

בגיל 10, בערך, ילדים מכוננים יחסים עם מישהו שהוא החבר/ה הכי טוב/ה שלהם. הורים לפעמים מודאגים מאינטנסיביות הקשר וממידת תכיפותו, אך להתקשרות זו חשיבות התפתחותית רבה. דרך ידידות זו לומד הילד להתמודד, ליצור קשרים, לפתח אמפטיה, לשתף ברגשות, לוותר, לעמוד על שלו – כל מה שחשוב ביצירת קשר. כל זאת עם מישהו מחוץ לחממה הביתית. באופן זה מהווה שלב בית הספר הכנה ליכולת האדם לבחור ידידים בעתיד.

ככל שהילדים גדלים, עצמאותם מתפתחת. הם מתרחקים מהחיק החמים של המשפחה, והפעילות החברתית מתגברת. הנער/ה נמצאים עכשיו הרבה יותר ב"חברת השווים" להם. כך הם "מתרגלים" את כניסתם לחברה הגדולה שמחוץ למשפחה. כאן, בקבוצת השווים, הם לומדים מהי התנהגות קבילה בחברה, איך לענות לציפיות, איך לתקשר, אלו אתגרים הם יכולים לקחת על עצמם ואלו מעל כוחותיהם.

ילד שמשפחתו קיבלה אותו, העניקה לו אהבה, תמיכה וחום, ובנתה את דימויו העצמי באופן חיובי, יוכל להיכנס לחברת השווים ולהתמודד בה יותר בחופשיות ועם יותר סיכויים לפיתוח קשרים חברתיים חיוביים.

לעומתו, ילד ש"זכה" בחיק משפחתו רק לביקורת, ששידרו לו רגשות של אכזבה ואי קבלה, יפתח דימוי עצמי שלילי ויתקשה ביציאתו לחברה הגדולה. ישנם כל הסיכויים שאופי הקשר אותו חווה בביתו יחזור על עצמו גם בחוץ.

אם הוא חווה קשרים חמים ותומכים, הוא יוכל "לשכפל" ו"לשחזר" אותם גם בחוץ. אם הוא חווה חוויה של זרות וניכור – הוא ימצא זאת גם בחוץ, כי הרי זה מה שהוא מכיר ויודע. אם הוא נדחה בבית, הוא יקרין זאת לחבריו, ובאופן זה אף הם ידחו אותו, ותחושת הערך העצמי שלו תעמוד בסכנה. אם הוא אהוב ומקובל בביתו, הוא יצא לעולם עם תחושה של כוח אישי, ושהוא יכול ומסוגל להתערות בחברה. תחושת הערך העצמי שלו תקבל הזנה נוספת, והוא יהיה מסוגל לקשור קשרים חברתיים עמוקים ואיכותיים יותר.

ניתן לומר שכשיש התנסות בקבלת אהבה ללא תנאי על ידי ההורים, אנו לומדים לאהוב ולקבל את עצמנו. אהבת עצמנו היא תנאי ליכולת לתת אהבה לזולת וליצירת יחסי גומלין חיוביים.

עם זאת, חשוב לציין, שהכושר ליצור קשר חברתי שונה מאדם לאדם. הטיפוס המופנם והסגור מוצא את סיפוקו בתוך עולמו הפנימי. גם הטיפוס של האמן והיוצר, "תולעת הספרים" והפילוסוף – זקוקים פחות לקשרים חברתיים, או שיספיק להם קשר טוב עם חבר אחד או שניים.

לעיתים, הורים מודאגים כשילדם אינו מרבה לשחק עם חברים. חשוב לזהות את הנטיות הטבעיות של הילד ולאפשר לו ליצור קשרים, אך לא לדחוף ולכפות עליו צורך שאינו שלו אלא שלהם בלבד. אין כל בעיה אם ילד מבלה זמן ניכר עם עצמו. דווקא כפייה של מה שנראה להם "נורמאלי" יכולה ליצור בעיה ולמנוע את התפתחותו המיוחדת של ילדם בכיוון המתאים לו. כל זאת עד מידה מסויימת. אם ילד נמנע לחלוטין מחברה וחש מצוקה בגלל העדר חברים, הוא בהחלט זקוק לעזרה.  

באשר אלייך, רינה, את בת 16 וחצי. גיל ההתבגרות הוא שלב מעבר בין תלות לעצמאות. פניו של המתבגר הם כלפי חוץ, והוא רוצה פחות להימצא עם בני משפחתו. תהליך ההתנתקות מההורים ובניית העצמאות מלווה באי שקט. חברת "השווים" עוזרת למתבגרים להפחית חרדה בהיותה קבוצה שאינה מעוררת אשמה או חרדה, והיא יכולה למלא תחליף אמוציונאלי של המשפחה לזמן מה. קשרים אלו חשובים למתבגרים, וכשהם אינם מתפתחים, חש המתבגר בדידות וניכור. כך שאני מבינה מדוע קשה לך, רינה, להסתדר בחברה היום יותר מאשר בעבר. זאת משום שהחברה בגילך יותר משמעותית לך, את רואה את חברותייך מבלות הרבה יחד בפעילויות, בשיחות נפש, בהחלפת דעות ורעיונות ובהתחלקות בקשיים – ולך קשה.

את ביישנית, ומגדירה את עצמך כטיפוס סגור. אם אכן את מזהה בעצמך נטיות אלו, כדאי, ראשית, שתקבלי את עצמך בסלחנות ותחיי עם זה בשלום. לא כולם פתוחים, מוחצנים ודברנים – ישנם כאלה וישנם כאלה. הטיפוס המופנם אינו פחות מהמוחצן, הוא פשוט שונה ממנו. נטיותיו שונות, צרכיו שונים, וכפי שכבר אמרתי, הוא זקוק פחות לקשרים חברתיים, או שיספיק לו קשר אחד או שניים. כשאנו מקבלים את עצמנו כפי שאנו, יורדת מעלינו אבן כבדה, ואז, אם אנו באמת רוצים, נוכל גם לעשות שינוי. זאת לאחר ששקלנו שזה מה שאנו רוצים מבפנים ולא משום שאחרים הם שונים מאיתנו. אמרי לעצמך שוב ושוב: "אני כזו, לא דברנית וקצת ביישנית – וזה בסדר, ממש בסדר".  

אם עדיין תחליטי שאת רוצה להשתנות (זה קצת פשטני ויומרני לתת עצות ´אינסטנט´ בנושא), ניתן לעבוד על זה לאט לאט, תוך מתן חיזוקים לעצמך על כל צעד קטן שאת עושה. התחילי להשקיע בקשר. השקיעי בקשר עם חברה אחת, היי גלויה, כנה, ושדרי את זה. כאשר משקיעים אנרגיה בלהסתיר רגשות ותחושות, לא ניתן ליצור קשר אמיתי. למדי להתחלק עם חברה בקשייך, לבטייך ושאיפותייך – זה יוצר ומחזק קשרים. אנשים לא אוהבים את מי שמוכן רק לשמוע ולא להשמיע.

מאידך גיסא, חבר טוב צריך לדעת גם להקשיב. להקשיב זה לא לבקר, להוכיח או לתת עצות, אלא להיות עם השני במה שהוא עובר. ביכולתנו לפתח בנו את הכושר הזה אם אנו רוצים. השקיעי בלקבל את השני כמות שהוא, ואז יתאפשר לך ליהנות מקיום הקשר, בלי לדאוג יותר מידי מה חושבים עלייך. הדאגה מונעת ספונטניות ואינה מאפשרת קירבה אמיתית. השתחררי ותני מעצמך.

איני יכולה להתעלם ממה שאמרת על עצמך: "אני לא דברנית ונחשבת לטיפוס לא כל כך מעניין". מה זה אומר? למה את חושבת שזה אכן כך? אולי יש לך דעה לא כל כך חיובית על עצמך, וכשכך את חשה עם עצמך, יש סכנה שתשדרי את זה החוצה. כפועל יוצא – אחרים יחושו כך כלפייך. מי בכלל אומר שאנשים אוהבים טיפוסים דברניים? יש מי שמדבר ומדבר, אינו שומע ואינו נותן לשני להשמיע, והדבר דווקא לא כל כך מחבב אותו על אחרים. ישנם אנשים שקטים המדברים מעט וכל מילה שלהם היא פנינה, והם נעימים, לא יהירים ואוהבים אותם. נראה שהקושי שלך נובע מקושי אחר, והוא: ראייתך את עצמך באור לא כל כך חיובי, ועל זה כדאי לך לעבוד.

נסי לחזק את בטחונך בעצמך, נסי להתעודד, לומר לעצמך מלים טובות, מחזקות ומעודדות.

הצהירי הצהרות חיוביות מדי יום:

1. אני בסדר כפי שאני. 2. אני עושה כמיטב יכולתי. 3. אני רוחשת אהבה לעצמי ולאחרים. 4. אני יכולה להתמודד עם זה. 5. אני יכולה לבקש את הדברים אותם אני רוצה, וכך אכן יהיה.

רינה יקרה, תהליך השינוי שניסיתי להתוות לך, הוא בהחלט לא פשוט ולא נלמד בן רגע, אבל זהו הכיוון.

אלייך, פנינה, אם לבת מתבגרת, הדואגת לכך שהבת מעריצה את המדריכה שלה מעבר לכל פרופורציה. את שואלת האם התופעה הזו נורמאלית? כן, בהחלט. מתבגרים מוצאים "אובייקטים" להערצה. בדרך כלל, מדריכה, מורה או נערה בוגרת במספר שנים. מדוע? בתהליך האינדיבידואציה של המתבגרים "מתקלקל" משהו בקשר אל הדמויות "הראשוניות" – ההורים. אנו מכנים זאת כהתנגדות שהיא ביטוי לחתירה של הנער/ה להיפרדות מהוריהם.

גיל ההתבגרות הוא שלב של מעבר מתלות לעצמאות. פניו של המתבגר קדימה, עליו לעבור את ההתנתקות הזו, והדבר אינו פשוט בעבורו. התהליך מלווה בסערת רגשות ובקונפליקטים עם הסביבה. עם ההתנגדות עדיין קיימת גם תלות. מצד אחד, ישנו רצון להתמרד ולמחות, ומאידך גיסא, קיימת משיכה להישאר תלויים בהורים. קונפליקט זה מלווה בתחושות של חוסר אונים, בלבול וחרדה. כנגד זה, מופעל לפעמים מנגנון הגנה של "התקה" – החלפת האובייקטים הנערצים.

ההערצה מועברת עתה למישהו אחר, אשר יותר קרוב אליהם בגיל מאשר הוריהם. מנגנון זה הוא כמובן בלתי מודע והוא מיועד להפחית חרדה.

פנינה יקרה, עלייך להבין כי ההתנתקות ממערכת היחסים עם ההורים, בדרך לפיתוח זהות בוגרת, מלווה בחרדה. חרדה זו מופגת על ידי "התקת הערצה" (העברת הערצה למישהי מחוץ למשפחה). אם תקבלי את זה כך, תביני שמה שמפחיד אותך הוא דווקא ביטוי חיובי של ה"אני" של בתך, המתפתח לקראת עצמאות.

אל דאגה, בסוף התהליך הזה יצטרך המתבגר להתנתק גם ממערכת זו ולהגיע לעצמאות וליכולת ליצור קשר מסוג אחר עם בן זוג. כך שאין צורך "להתרגש" מהקשר הזה. טוב עשית שלא הבעת דעה עד עתה. המשיכי. מה שניתן לעשות הוא לשקף לבתך שנראה לך שהמדריכה ממלאת מקום משמעותי בחייה, ותו לא. יש מי שמכנה שלב זה כ"עמידה על המפתן" – להיות לא כאן ולא שם. המתבגר יצא מקבוצת הילדים ועדיין לא הגיע אל קבוצת המבוגרים. זהו שלב לא פשוט בעבורו והוא מלווה בסערת נפש. חבל לעורר סערות מיותרות.

פנינה יקרה, הירגעי, ותני לבתך לעבור תקופה זו ברגיעה עד כמה שאפשר.

בהצלחה!

הניה לוברבום היא עו"ס קלינית, תרפיסטית מנהלת מגן​