מוטב מאוחר: תובנות מהחופש הגדול של השנה שעברה

בכל פעם זה קורה לי מחדש, אני מרימה את הראש מהמסך, מסתכלת על השעון ומבינה שזה שוב קרה. שוב נפלתי, שוב נוצחתי.
מכירים את זה שאתם משועממים או עייפים או סתם מרגישים שמגיעה לכם מנוחה, ואז אתם מתיישבים מול מסך הטלוויזיה או המחשב או הסמארטפון שלכם, וכשאתם מרימים את הראש אתם מגלים שעבר זמן, הרבה זמן?
זוכרים את ההרגשה הזאת? הפספוס, הדכדוך? בשפה קצת יותר מקצועית, אני חושבת שקוראים לזה ריקנות.
חשבתם פעם מה אנחנו עושים כשאנחנו לא עושים כלום?
חשבתם פעם כמה אנחנו מפספסים באותן שעות שבהן אנחנו יושבים שבוזים מול אותו מסך מרצד?
בואו נחזור רגע אחורה, לזמנים שעדיין לא לכולם היה טלפון, מכונת כביסה ואפילו לא קבוצת ווטסאפ משפחתית. כשההורים שלנו, פעם (מזמן!) עוד היו צעירים ויפים, בגילנו.
ניסיתם פעם לדמיין אותם יושבים כמונו, שעות, מחוברים לאיזה מסך קטן? אז זהו, שאני ניסיתי. והאמת, זה עשה לי עצוב.
זה גרם לי פתאום להבין שכל הסיפורים הכי מצחיקים שלהם, קרו אז, מזמן, כשהיו בגילי.
אז הם החליטו לקחת החלטה שגרמה להם להגיע להיכן שהם היום, אז הם התחילו לפחד ולהעז, לנסות ולהיכשל.
מה שגורם לי לשאול את עצמי ואתכם, למה אנחנו לא מרגישים את זה? מה אנחנו נספר בעוד כמה שנים? האם גם לנו יהיו סיפורים כאלו מצחיקים על מה שעשינו כשהיינו בגילם? האם גם לנו יהיו סיפורים מעוררי השראה להעביר? מה אוכל לספר כשישאלו אותי על גיל ההתבגרות? שבזמני הפנוי ישבתי מול המחשב לראות סרט, וזה היה מרגש ומעניין?! שהייתי בים, ויש לי תמונות ממש יפות של הים להראות להם?!
להורים שלנו אמנם לא היה אינסטגרם לתעד את מה שהם עשו, ולא ווטסאפ כדי לשתף בו את החברים שלהם בזמן אמת, אבל יש להם משהו שלנו לצערנו אין. יש להם זיכרונות. לא מצולמים, לא כתובים, אלא זיכרונות שחיים בתוכם, שמתישהו יצאו ויגרמו לנו לצחוק, להתרגש ולהבין שלנו אין כאלו.
זה מה שהבנתי בסוף החופש הגדול שעבר, אחרי חודשיים שבהם תיעדתי את כל מה שאני עושה כדי שאוכל להוכיח שאכן עשיתי, שאכן חייתי, חוויתי ונהניתי בחופש. כשהסתכלתי בתמונות של החופש הבנתי, שאמנם התמונות יפות, ובוודאי מי שיראה אותן יהיה בטוח שנהניתי, אבל האמת היא, שאני רק ייחלתי לחיות כמו פעם. פעם, בכל פעם שהיית מתגעגע למישהו, היית פשוט הולך ורואה אותו ויוצר זיכרונות. ובכל פעם שהיית הולך לסופרלנד, לדוגמא, לא הרגשת צורך לצלם את התמונה שתוכיח בצורה הכי ברורה שיכולה להיות עד כמה אתה נהנה.
אז בנקודה הזו בדיוק החלטתי שיש דרך כזו לחזור בזמן, אפשרות ליהנות מבלי להוכיח לאחרים שאתה נהנה. ולמנהרת הזמן שמובילה אותנו לימים שהכל היה אמנם ארוך יותר, אך הרבה יותר פשוט, קוראים תורת ישראל. מסתבר שמישהו חשב על זה קצת לפנינו, וניסה למנוע מאיתנו את ההרגשה הזו. וישנה דרך חיים שמי שחי בה לא מתעד, הוא חי.
אז הבנתי שאני פשוט צריכה להיכנס לדרך הזו, למנהרת הזמן הזו. כי אני לא מתכוונת להמשיך לבזבז כך את חיי, ולהתבזבז.
החלטתי להתנתק מהמכשירים שסוחטים ממני ומשקע החשמל בחדר שלי אנרגיה, ומשאירים אותי עם הרגשה של ריקנות, של כלום אחד גדול.
בעוד כשבוע אני אצא לחופש הגדול, אבל הפעם אני מבטיחה לכם ובעיקר לך הקב"ה, זה יהיה שונה... אני אהיה שונה, אני אהיה חזקה וגיבורה מול הכלום הזה, הוא בעצם היצר הרע, שאיכשהו שמצליח איכשהו לסחוף את כולנו. למעשים שלנו יש השלכות, וזה לא משנה אם את או אתה בני 12, 17 או 22. אנחנו צריכים לקום ולעשות! לקום ולהחליט שאנחנו לא מוותרים על עצמנו. אנחנו צריכים להיות שאפתנים וחזקים ולדעת שאנחנו דור העתיד, מאיתנו יצאו גדולי הדור של הדור הבא, ואולי בעצם אתם גדולי הדור של הדור הבא? אולי דווקא מתוך אותה ריקנות נצליח לעלות גבוה. "הבא להיטהר מסייעין בידו: כל מה שמוטל עלינו לעשות, זה לנסות.